כתובות 47a — תלמוד אויף ייִדיש

ומבארת הגמרא, שהטעם הוא

משום איבה

. שהרי אינו חייב במזונותיה, ואם מציאתה תהיה שלה, תהיה לו איבה עליה, ולא ירצה לזונה.

שנינו במשנתינו שהאב זכאי

במעשה ידיה.

מנלן?

דאמר רב הונא אמר רב: מנין שמעשה הבת לאב? שנאמר: "וכי ימכור איש את בתו לאמה". מה אמה

-

מעשה ידיה לרבה

[לאדון שלה],

אף בת

-

מעשה ידיה לאביה.

ומקשינן:

ואימא

ש

הני מילי

שמעשה ידיה שלו - בבתו

קטנה, דמצי מזבן לה

[שיכול האב למכרה לאמה העבריה].

אבל נערה, דלא מצי מזבן לה,

נאמר ש

מעשה ידיה דידה הוו!

ומשנינן:

מסתברא ד

מעשה ידיה של

אביה הוו.

דאי סלקא דעתך

ש

מעשה ידיה לאו דאביה,

אלא של עצמה הן, אם כן,

אלא הא דזכי ליה רחמנא לאב למימסרה לחופה,

כדכתיב: "את בתי נתתי", שמשמע שכל סוגי נתינות בידו,

היכי מצי מסר לה

לחופה?

הא קמבטל לה

בשעת מסירתה לחופה

ממעשה ידיה

באותו יום.

אלא בהכרח שמעשה ידיה שלו.

פריך רב אחאי,

עדיין אין ראיה מכאן, כי

אימא דיהיב לה שכר פקעתה

[שנותן לה האב את שכר בטלתה]!

אי נמי, דמסר לה

לחופה

בליליא,

שאז אינה עושה מלאכה!

אי נמי, דמסר לה

לחופה

בשבתות

וימים טובים!

אלא,

כך הוא הלימוד שמעשה ידיה שלו: הרי

קטנה

-

לא צריכא קרא

ללמדנו שמעשה ידיה שלו. שפשיטא הוא, שהרי

השתא

יכול

זבוני מזבין לה

לגמרי לאדון אחר,

מעשה ידיה מיבעי

לומר שהם שלו?

אלא, כי איצטריך קרא

"וכי ימכור איש את בתו לאמה", שהמילה "לאמה" מיותרת, ודורשים ממנה "מה אמה מעשה ידיה לרבה, אף בת מעשה ידיה לאביה" - לעניין

נערה

איצטריך, ללמדנו שאף מעשה ידיה - של האב.

שנינו במשנתינו:

בהפרת נדריה.

מנלן?

דכתיב

גבי הפרת נדרים:

"בנעוריה בית אביה".

וכך היא כוונת הכתוב: בנעוריה - ברשות אביה היא .

שנינו במשנתינו:

ומקבל את גיטה.

מנלן?

דכתיב: "ויצאה

מביתו והלכה

והיתה

לאיש אחר".

איתקוש יציאה

-

להוייה

[לקידושין]. כשם שקידושיה לאביה, אף גיטה לאביה.

שנינו במשנתינו:

ואינו אוכל פירות בחייה.

תנו רבנן: האב אינו אוכל פירות

הנכסים שירשה בתו ממשפחת אמה

בחיי בתו.

רבי יוסי ברבי יהודה אומר: האב אוכל פירות בחיי בתו.

במאי קמיפלגי?

תנא קמא סבר: בשלמא בעל

-

תקינו ליה רבנן פירי, דאם כן,

אם לא יאכל פירות -

מימנע ולא פריק

[ימנע ולא יפדה את אשתו לכשתשבה].

לכן תקנו שיאכל הבעל פירות, וכנגד זה - כל פדיונה יהיה עליו, בין אם רב ובין אם מעט. וזה עדיף מאשר להשאיר לה את דמי הפירות ויפדוה מהם, כי יש לחשוש שמא לא יספיקו דמי הפירות לפדיונה.

אלא אב, מאי איכא למימר,

למה נתקן לו אכילת פירות? האם משום

דמימנע ולא פריק?!

הרי

בלאו הכי,

אף בלא שנתקן לו דבר -

פריק לה.

ורבי יוסי ברבי יהודה סבר: אב נמי,

אם לא נתקן לו פירות,

מימנע ולא פריק.

משום ש

סבר

האב,

כיסא נקיטא עילוה,

הרי יש לה כיס מלא מעות ששמרו עבורה מדמי הפירות, ועד עתה לא נהניתי מהם,

תיזיל, ותפרוק נפשה

מאותם הדמים, ואם יחסרו - אני לא אשלים!

שנינו במשנתינו:

ניסת, יתר עליו הבעל שהוא אוכל פירות.

תנו רבנן: כתב לה

האב בנדונייתה מן האירוסין מטלטלין, כגון

פירות כסות וכלים, שיבואו עמה מבית אביה לבית בעלה.

ו

מתה

קודם שנישאה -

לא זכה הבעל בדברים הללו.

משום רבי נתן אמרו: זכה הבעל בדברים הללו

.

לימא, בפלוגתא דרבי אלעזר בן עזריה ורבנן

-

קמיפלגי

תנא קמא ורבי נתן.

דתנן: נתארמלה או נתגרשה, בין מן הנשואין בין מן האירוסין, גובה את הכל.

דהיינו, מאתיים לבתולה, מנה לאלמנה, ותוספת כתובה.

רבי אלעזר בן עזריה אומר

: אם נתארמלה או נתגרשה

מן הנשואין

אכן

גובה את הכל.

ו

אם

מן האירוסין

נתארמלה או נתגרשה -

בתולה גובה מאתים, ואלמנה מנה.