כתובות 40a — תלמוד אויף ייִדיש

ואם כן,

להא מילתא נמי

, אף לענין זה של חיוב הבועל לשאתה ואפילו בעל כרחו

ליגמרו מהדדי

, נלמד את המפתה מן האונס, דכשם שהאונס חייב לשאתה כך גם המפתה!?

ומשנינן: כי

אמר קרא

גבי מפתה:

מהר ימהרנה לו לאשה, "לו

" משמע

מדעתו

, שאם לא ירצה לא יכנסנה.

שנינו במשנה:

כיצד שותה בעציצו וכו

' נמצא וכו' או שאינה ראויה לבוא בישראל אינו רשאי לקיימה:

אמר רב כהנא: אמריתא לשמעתא

[אמרתי את השמועה - הקושיא הבאה]

קמיה דרב זביד מנהרדעא

: למה אם אין היא ראויה לבוא בישראל וכגון ממזרת אינו צריך לכונסה, והרי

ניתי עשה

ד"ולו תהיה לאשה"

ונדחה לא תעשה

ד"לא יבוא ממזר בקהל ה'"!?

אמר לי

רב זביד מנהרדעא:

היכא אמרינן ניתי עשה ונידחי לא תעשה, כגון מילה בצרעת

, שאם היתה לו צרעת על ערלתו ואסור הוא בלאו להסירה שנאמר "השמר בנגע הצרעת", הרי העשה של המילה דוחה את הלא תעשה -

ומשום

דלא אפשר לקיומיה לעשה

מבלי לעבור על הלאו.

אבל הכא

אין העשה דוחה את הלא תעשה, שהרי

אי אמרה דלא בעינא, מי איתיה לעשה כלל

[אם אומרת היא שאינה רוצה שישאנה, וכי יש עשה לשאתה]!?

וכיון שכן מלמדין אותה לומר "איני רוצה"!

מתניתין:

יתומה

גמורה [שאין לה אב] שהקנס הוא לעצמה, וכן יתומה בחיי האב דהיינו נערה

שנתארסה ונתגרשה

שאף קנסה הוא לעצמה וכדעת רבי עקיבא במשנה לעיל לח א:

רבי אלעזר אומר: האונס חייב

בקנס אם בא עליה,

והמפתה

כיון שהיא עושה מדעתה הרי הוא

פטור

שהיא מוחלת לו.

גמרא:

אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: רבי אלעזר

[שהוא רבי אלעזר בן שמוע] שאמר במשנתנו: אין המפתה משלם קנס בנערה שנתארסה ונתגרשה -

בשיטת רבי עקיבא רבו אמרה

-

דאמר

במשנה לעיל לח א: נערה שנתארסה ונתגרשה

יש לה קנס וקנסה לעצמה

-

וכיון שלעצמה היא, אין המפתה חייב, שהרי מחלה לו כיון שעשתה מדעתה.

ממאי

, ומנין שכרבי עקיבא סובר רבי אלעזר?

מדקתני

במשנתנו:

יתומה, רבי אלעזר אומר: האונס חייב, והמפתה פטור

והרי

יתומה

מילתא ד

פשיטא

היא שהמפתה פטור, כי היות והקנס לעצמה הרי היא מוחלת, ולמה הוצרך התנא כלל לומר דין זה.

אלא הא קא משמע לן

:

דנערה שנתארסה ונתגרשה

דינה

כיתומה, מה יתומה

הקנס הוא

לעצמה, אף נערה שנתארסה ונתגרשה

הקנס הוא

לעצמה

, ולכן המפתה פטור!

כלומר: "יתומה" שנזכרה במשנתנו שתי משמעויות יש לה:

האחת: יתומה ממש שאין לה אב, והיות והקנס הוא לעצמה הרי המפתה פטור.

השניה: "יתומה בחיי האב" דהיינו נערה שנתארסה ונתגרשה, שהיא כיתומה שהקנס הוא לעצמה, הרי המפתה פטור.

אמר רבי זירא, אמר רבה בר שילא, אמר

רב המנונא סבא, אמר רב אדא בר אהבה

,,

אמר רב: הלכה כרבי אלעזר

.

ו

קרי רב עליה דרבי אלעזר

[קרא רב על רבי אלעזר]:

טובינא דחכימי

[מאושר שבחכמים].

מתניתין:

איזהו בושת

שחייב האונס והמפתה לשלם, כמבואר במשנה לעיל לט א?

הכל לפי המבייש והמתבייש

, אדם בינוני המבייש בושתו קשה יותר מבושתו של אדם זולל ומבושתו של אדם חשוב, וכן המתביישת לפי חשיבותה בושתה, ורואין הדיינין מעלתה ומעלתו, ושמין כמה ממון ראוי לאביה ולמשפחתה ליתן ולא יארע להן דבר זה מאדם זה, וכמוהו חייב לשלם.

איזהו

פגם

שחייבים האונס והמפתה לשלם כמבואר במשנה שם?

רואין אותה כאילו היא שפחה נמכרת

בשוק, כמה היתה יפה

קודם שנבעלה בהיותה בתולה,

וכמה היא יפה

אחר שנבעלה, ובגמרא מפרש למה פחת ערכה להמכר לשפחה על ידי שנעשית בעולה.

ה

קנס שוה בכל אדם

ובכל אשה, והוא: חמשים סלעים.

וכל

חיוב ממון

שיש לו קצבה מן התורה

וכמו קנס של אונס ומפתה שהוא קצוב חמשים סלעים, הרי הוא

שוה בכל אדם

.

גמרא:

מקשה הגמרא על עיקר חיוב בושת ופגם באונס ומפתה:

ואימא: חמשים סלעים אמר רחמנא מכל מילי

, שמא כשאמרה התורה לשלם חמשים סלעים, כבר כללה התורה בסכום זה את הבושת והפגם, ואינו חוב נוסף עליהם!?

אמר רבי זירא

: אי אפשר שיהיו דמי הבושת שוין בכל הנשים ונכללים בחמשים סלעים הקצובים לכל אשה, כי השומעים יתמהו ו

יאמרו

:

היתכן, שאם

בעל בת מלכים

שבושתה מרובה - משלם

חמשים

סלעים שכלול בהם הבושת, ואם

בעל בת הדיוטות

שבושתה מועט - אף הוא משלם

חמשים

סלעים וכולל בתוכם את הבושת!?

ובהכרח שהבושת משתלם בפני עצמו והכל לפי המבייש והמתבייש, וכשם שהבושת משתלם בפני עצמו כך גם הפגם.

אמר ליה אביי: אי הכי

, אף

גבי

שור שהרג את ה

עבד

שחייב בעל השור לשלם לאדוני העבד כסף שלשים סלעים הקצובים בתורה -

נמי יאמרו

: אם הרג השור

עבד נוקב מרגליות

ששויו רב - משלם בעל השור על העבד

שלשים

סלעים,