טעקסט־ווערסיע פֿון דעם בלאַט: אָריגינאַל און איבערזעצונג
כתובות 37a — תלמוד אויף ייִדיש
כתובות 37a פֿונעם תלמוד בבלי: צורת הדף מיט רש״י און תוספות, אַן איבערזעצונג און נאָטיצן. לייען אָנלײַן, בחינם.
אָריגינעלער טעקסט — כתובות 37a
ו
כי
סבר רבי יהודה
שהשבויה
בקדושתה קיימא
, וכמבואר במשנתנו!?
א. כל אשה מבנות ישראל שיצא דם ממקור דמיה [מהרחם], הרי היא נטמאת בטומאת נדה. אבל הגויות אינן מיטמאות בטומאת נדה, ודם נדותם נחשב כדם בהמה גרידא.
ב. גזרו חכמים שאשה הרואה דם, יהיו טמאות כל הטהרות שנגעה בהן קודם שראתה את הדם במשך התקופה של "מעת לעת", שקדמה לראיית הדם.
וטעמו של דבר, כי חששו חכמים, שמא יצא הדם מהרחם אל הפרוזדור המוביל אותו החוצה, אך לא יצא מיד החוצה, ואילו האשה נטמאת משעת יציאת הדם מן הרחם אל הפרוזדור [למרות שלא יצא הדם עדיין החוצה], וישהה הדם בתוך הפרוזדור לפני שיצא החוצה, ונמצא שהיא טמאה קודם לראיית הדם.
אך אם בדקה את עצמה בתוך ה"מעת לעת" האחרון, אין היא טמאה אלא עד שעת הבדיקה [הנקראת "פקידה אחרונה"].
וזה הוא שאמרו בכל הנשים, שהן מטמאות "מעת לעת, ומפקידה לפקידה".
והתניא: הגיורת שנתגיירה, וראתה דם
באותו היום שטבלה לגירותה.
רבי יהודה אומר: דיה
שתהא מטמאת את הטהרות ב
שעתה
. דהיינו, משעת הראיה, ואינה מטמאת אותן למפרע, שהרי דם נדותה שיצא ממנה בהיותה גויה, אינו מטמא.
וכמו כן אין היא מטמאת למפרע אפילו את הטהרות שנגעה בהן באותו היום לאחר השעה שטבלה לגרות, על אף שכבר היתה ראויה אז להיטמא בטומאת נדה.
כי כל אשה שאין אתה יכול לטמא את הטהרות שנגעה בהן למפרע עד מעת לעת ממש, לא גזרו בה חכמים שטמא למפרע, ולכן איה מטמאה אפילו משעה שטבלה.
רבי יוסי אומר
: הגיורת
הרי היא ככל הנשים, ומטמאה מעת לעת
,
ומ"פקידה
לפקידה
".
ועוד נחלקו בדין הגיורת רבי יהודה ורבי יוסי:
וצריכה
הגיורת שנתגיירה,
להמתין
מלהנשא
שלשה חדשים
מאז שטבלה [ואף שלא היתה נשואה בגויותה], כדי שאם תתעבר, ידעו להבחין בין זרע שנזרע בקדושה לזרע שנזרע שלא בקדושה,
דברי רבי יהודה
.
רבי יוסי מתיר
לה
ליארס ולינשא מיד
, ואינה צריכה להמתין כלל [ובהמשך הסוגיא יתבאר טעמו].
הרי שרבי יהודה סובר שהגיורת אינה בחזקת בתולה, ולכן צריכה היא פרק זמן של המתנה לצורך "הבחנה", כדי שנוכל להבחין בין הזרע שנולד מבעילתה בגיותה לבין הזרע שיוולד לה בהיותה יהודיה.
ואם כן, תיקשי לרבי יהודה עצמו, שאמר במשנתנו שהשבויה ב"חזקת בתולה" היא!?
אמר ליה
רב יוסף לרב פפא בר שמואל: וכי
גיורת אשבויה קא רמית
, מה קושיא וסתירה אתה מקשה מדין גיורת על דין שבויה, עד קשה לך כיצד סובר רבי יהודה שהגיורת אינה בחזקת בתולה, ואילו השבויה בחזקת בתולה היא!?
והרי
גיורת
, שאנו דנים אם היתה בעילתה כשהיתה גויה או כשהיא יהודיה, ולשם כך הצרכנו תקופה של המתנה,
לא מנטרא נפשה
[אינה משמרת את עצמה].
אך
שבויה
, שהיא ישראלית -
מנטרא נפשה
[משמרת היא את עצמה].
ואולם, הוסיף רב פפא בר שמואל להקשות:
ו
עדיין,
רמי
, יש לך לשאול סתירה, מדין
שבויה א
[על דין]
שבויה
, היות שבברייתא אחרת מצינו שכרך בה רבי יהודה את דין השבויה עם דין הגיורת, והצריך המתנה לצורך הבחנה בשתיהן!
דתניא: הגיורת, והשבויה, והשפחה, שנפדו ושנתגיירו ושנשתחררו
כשהן
יתירות על בנות שלש שנים ויום אחד
, יש לנו לחוש שנבעלו בשעת גיותן, אחר גיל שלש, היות והן נעשות בגיל זה ראויות לביאה -
ולכן, כשנתגיירו או שנפדו או שנשתחררו - הרי אלו
צריכות להמתין
מלהנשא
שלשה חדשים
, כדי להבחין בין זרע הנזרע בקדושה לזרע הנזרע שלא בקדושה,
דברי רבי יהודה
.
ואילו
רבי יוסי מתיר
להן
ליארס ולינשא מיד
, ללא המתנה לצורך הבחנה.
ומוכח שרבי יהודה חושש אף לבעילת השבויה. ואילו במשנתנו, סובר רבי יהודה שהשבויה - בקדושתה קיימא.
אשתיק
, שתק רב יוסף, ולא ידע לענות על קושייתו של רב פפא בר שמואל.
אמר ליה
רב יוסף לרב פפא בר שמואל:
מידי שמיע לך בהא
, האם שמעת אתה איזה ישוב בענין זה?
אמר ליה
רב פפא בר שמואל:
הכי אמר
יישב
רב ששת
: ההיא ברייתא, שמחייב בה רבי יהודה את השבויה להמתין שלשה חדשים, עוסקת כ
שראוה שנבעלה
.
ומקשינן:
אי הכי
שודאי הוא שנבעלה -
מאי טעמא דרבי יוסי
, החולק ואינו מצריך המתנה?
כי הניחא אם לא ראוה שנבעלה, יש לפרש את טעמו של רבי יוסי, שאינו חושש לבעילתן. אבל לפי פירושו של רב ששת, שהוא מפרש את הברייתא כשראוה שנבעלה, תיקשי: מאי טעמא דרבי יוסי שאינו מצריך המתנה לצורך הבחנה!?
אמר רבה: קסבר רבי יוסי: אשה מזנה
-
משמשת במוך
[נותנת מוך באותו מקום, לאחר הבעילה, ושואבת משם את הזרע], ועושה היא זאת כדי
שלא תתעבר
, ושוב אין לחוש שתלד זרע שנזרע שלא בקדושה, גם אם נבעלה.
ותמהה הגמרא על תירוץ זה:
בשלמא גיורת
, אכן יש לומר שהיא משמשת במוך,
כיון דדעתה לאיגיורי
[היות ודעתה להתגייר], ומשעה שנתנה דעתה להתגייר, הרי היא
מנטרא נפשה
[משמרת את עצמה] ומזמנת לעצמה מוך.
ואף
שבויה נמי
שפיר משמשת במוך, כיון
דלא ידעה היכא ממטו לה
, אין היא יודעת לאן יביאוה השבאים, ושמא יביאוה לעיר של ישראל, ויפדוה.
ו
שפחה
שנשתחררה על ידי גט שחרור
נמי
משמשת במוך,
דשמעה מפי מרה
, שמעה מאדונה שעומד הוא לשחרר אותה.
אלא
שפחה כנענית ש
יוצאה
לחרות
ב
הוצאת
שן ועין
, שהיא יציאה בלתי צפויה,
מאי איכא למימר?
וכי מנין לה להעלות על דעתה שתשתחרר, עד שאתה אומר שמשמשת היא במוך!?
וכי תימא
: אכן
כל
ד
ממילא
[כלומר: כל אופן שאין היא מעלה בדעתה]
לא אמר רבי יוסי
, שמותרת היא להיארס ולהינשא מיד.
אין זה תירוץ. כי -
ו
הרי אנוסה, דממילא
היא נבעלת ולא מרצונה, ולא ידעה שתיאנס, ולא זימנה לעצמה מוך,
ו
בכל זאת
תניא: אנוסה ומפותה, צריכות להמתין שלשה חדשים,, דברי רבי יהודה
.
רבי יוסי מתיר ליארס ולינשא מיד!
אלא אמר רבה: קסבר רבי יוסי: אשה מזנה, מתהפכת
אחר שנבעלה
כדי
לפלוט את הזרע, במטרה
שלא תתעבר
. וזאת יכולה לעשות אף האנוסה, וכל המזנות עושות כן.
ודנה הגמרא:
ואידך
, רבי יהודה, שמצריך המתנה, למה הוא אינו סומך על דרך זו של הנהגת הנשים המזנות!?
טעמו של רבי יהודה הוא: כי
חיישינן שמא לא נהפכה יפה יפה
.
שנינו במשנה: וכל המתחייב בנפשו אינו משלם ממון,
שנאמר "ולא יהיה אסון
-
ענוש יענש
".
ותמהה הגמרא:
ו
כי
הא
דין "קם ליה בדרבה מיניה" -
מהכא
, ממקרא זה הוא ד
נפקא!?
והרי
מהתם נפקא
, ממקרא אחר הוא נלמד:
שנאמר: "והפילו השופט והכהו לפניו
כדי רשעתו
". מלמד הכתוב שאמר "כדי רשעתו" בלשון יחיד:
משום רשעה אחת
בלבד
אתה מחייבו, ואי אתה מחייבו משום שתי רשעיות!?
ומשנינן:
חדא
קרא - "ולא יהיה אסון" - מדבר
במיתה וממון
, שימות ולא ישלם.
וחדא
קרא - "כדי רשעתו" - מדבר
במלקות וממון
, שאינו לוקה ומשלם.
וצריכא
, הוצרכה התורה להשמיענו הן במיתה וממון והן במלקות וממון, שאינו נענש בשני עונשים!
דאי אשמעינן
רק
מיתה וממון
, הייתי אומר:
משום ד
במיתה
איכא איבוד נשמה
, שהוא עונש חמור, ולכן דיו בכך אם ענשתו לאבד נשמה ליהרג.
אבל מלקות וממון, דליכא איבוד נשמה
,,
אימא לא
נאמר שאין לוקה ומשלם, אלא נעשה בו את שניהם.
ואי אשמעינן
רק ב
מלקות וממון
, הייתי אומר:
משום דלא חמיר איסוריה
, אין האיסור שנתחייב עליו מלקות איסור חמור, ודיו שתענשנו בעונש אחד.
אבל מיתה וממון, דחמיר איסוריה
שנתחייב עליו מיתה,
אימא לא
.
לפיכך
צריכא
את שני המקראות.
ולרבי מאיר, דאמר: לוקה ומשלם
, ובהכרח ש"כדי רשעתו" בא ללמד שאין מת ומשלם, תיקשי:
תרתי
קראי - "ולא יהיה אסון" ו"כדי רשעתו" -
למה לי?
ומשנינן:
חדא
קרא - "ולא יהיה אסון" -
במיתה וממון
.