טעקסט־ווערסיע פֿון דעם בלאַט: אָריגינאַל און איבערזעצונג
כתובות 107a — תלמוד אויף ייִדיש
כתובות 107a פֿונעם תלמוד בבלי: צורת הדף מיט רש״י און תוספות, אַן איבערזעצונג און נאָטיצן. לייען אָנלײַן, בחינם.
אָריגינעלער טעקסט — כתובות 107a
שנינו במשנה:
מי שהלך למדינת הים
ואשתו תובעת מזונות.
איתמר, רב אמר פוסקין מזונות לאשת איש
. וגובים אותם מנכסי הבעל, שמוכרים בית דין את נכסיו, ומפרנסים אותה.
ו
אילו
שמואל אמר: אין פוסקין מזונות לאשת איש
, וכפי שיבואר.
אמר שמואל: מודה לי אבא
[רב, הנקרא כך לפי חשיבותו], שאין פוסקים מזונות לאשת איש
בשלשה חדשים הראשונים
לאחר צאתו,
לפי
שחזקה היא ש
אין אדם מניח ביתו ריקן
ממזונות, וחזקה שהשאיר לה כסף לקנות ממנו מזונות.
ומבארת הגמרא:
בששמעו בו שמת
, ומגיעה לה כתובה -
כולי עלמא לא פליגי
שבית דין פוסקים לה מזונות, עד לשיעור כתובתה. כי אין לנו לחשוש שתגבה שלא כדין. שהרי כאשר תבוא לגבות כתובתה ישביעו אותה היורשים שלא התפיס לה בעלה צרורות כסף.
שמא תאמר שיש לחוש שאמר לה בעלה "צאי מעשי ידיך במזונותיך", ולא מגיע לה מזונות, כיון שהיא קבלה עליה את מה שאמר לה בעלה, הרי עתה, משמת בעלה, אין היא משועבדת לו למעשה ידיה, ויש לה זכות לאכול מזונות כל עוד לא גבתה את כתובתה.
כי פליגי
-
בשלא שמעו בו שמת
.
רב אמר: פוסקין, דהא משועבד לה
למזונותיה.
ושמואל אמר: אין פוסקין!
ומבארת הגמרא:
מאי טעמא
, מהו טעמו של שמואל?
רב זביד אמר: אימא
יש מקום לחשוש ולומר ש
צררי
, צרורות כסף
אתפסה
לה בעלה לצורך מזונותיה.
רב פפא אמר: חיישינן שמא אמר לה
בעלה:
צאי מעשה ידיך במזונותיך
, והיא הסכימה לכך.
מאי בינייהו
של שני הטעמים, הלכה למעשה? -
איכא בינייהו
:
א.
גדולה
, שיש לחוש בה שמא צררי אתפסה,
ולא ספקה
במעשי ידיה למזונותיה, לפי שהיתה שנת בצורת, או שאינה מסוגלת לעשות מלאכה המפרנסת אותה.
לצררי יש לחוש, אבל אין לחוש שמא הסכימה להתפרנס ממעשה ידיה, שהרי אינה מצליחה בכך.
ב.
אי נמי, קטנה
, שאינו מתפיס לה צרורות כסף,
ו
אולם היא
ספקה
במעשה ידיה למזונותיה.
ומוכיחה הגמרא ממשנתנו כנגדשמואל:
תנן: מי שהלך למדינת הים, ואשתו תובעת מזונות
-
חנן אמר: תשבע
שלא התפיסה בעלה צרורות כסף
בסוף
, כשבאה לגבות כתובתה,
ו
אולם,
לא תשבע בתחלה
, כשבאה לתבוע מזונות.
נחלקו עליו בני כהנים גדולים, ואמרו: תשבע בתחלה ובסוף!
ומוכיחה הגמרא:
עד כאן לא פליגי אלא לענין שבועה,
אם נשבעת כשבאה לגבות מזונות,
אבל מזוני, יהבינן לה
לפי כולם!
תרגמה
העמידה
שמואל
למשנתנו, כדי שלא תקשה לו: מדובר במשנתנו
בששמעו בו שמת
, שאז גם לשמואל פוסקים לה מזונות.
תא שמע
ממה ששנינו בברייתא בתוספתא:
מי שהלך למדינת הים, ואשתו תובעת מזונות
-
בני כהנים גדולים אומרים: תשבע!
חנן אומר: לא תשבע!
ואם בא
הבעל לאחר שהגבו לה מזונות,
ואמר פסקתי לה מזונות
, שהשארתי לה כסף עבורם - הרי הוא
נאמן
בשבועה להוציא ממנה את מה שגבתה.
ומוכח מגבים לה מזונות, שלא כשמואל!
ומשנינן:
הכא נמי
מדובר
בששמעו בו שמת.
ומקשה הגמרא על התירוץ הזה:
והא "אם בא ואמר
" -
קאמר
התנא! ואיך אמרת ששמעו בו שמת!?
ומשנינן:
אם בא
הבעל
לאחר שמועה
שמת.
תא שמע
כנגד שמואל ממה ששנינו בברייתא:
מי שהלך למדינת הים, ואשתו תובעת מזונות
-
אם בא, ואמר: צאי מעשה ידיך במזונותיך
-
רשאי
.
קדמו בית דין ופסקו
לה מזונות -
מה שפסקו פסקו!
ומשנינן:
הכא נמי
מדובר
בששמעו בו שמת.
תא שמע
מברייתא נוספת נגד שמואל:
דתניא:
מי שהלך למדינת הים, ואשתו תובעת מזונות, בית דין יורדים לנכסיו, וזנין ומפרנסין לאשתו
.
אבל לא
זנים את
בניו ובנותיו
.
ולא דבר אחר!
וכפי שיבואר.
וכאן אי אפשר לתרץ ששמעו בו שמת, כי אז נותנים את נכסיו לבניו.
אמר רב ששת
לתרץ לשמואל: כאן מדובר
במשרה את אשתו על ידי שליש
, שהשאיר לאפוטרופוס כסף כדי לפרנסה, ועתה אין האפוטרופוס רוצה להמשיך ולהתעסק בכך.
ולכן אין לחשוש לא לצררי, שהרי את הכסף הוא הפקיד בידי האפוטרופוס, ולא שמא קיבלה עליה להתפרנס ממעשה ידיה, שהרי הוא השליש כסף עבור מזונותיה.
ומקשינן:
אי הכי,
שהעמדת בכגון שהוא השליש כסף למזונות,
בניו ובנותיו נמי
יתפרנסו מנכסיו, שהרי גילה בדעתו שאינו מפקירם, אלא הוא רוצה שיזונו מנכסיו!
ומשנינן: כאן מדובר במפורש,
כשהשרה ל
צורך
זו
, שהשליש כסף בידי השליש שיזון רק את אשתו,
ולא השרה לזו
, למזונות בניו ובנותיו!
ותמהה הגמרא על אוקימתא שכזאת:
מאי פסקא?
מנין לך לחתוך ולומר שמדובר שרוצה לזון רק את אשתו ולא את בניו!?
אלא אמר רב פפא
, כך יש לתרץ:
מדובר
כששמעה בו שמת, בעד אחד
ומכח השמועה הזאת נגזר החילוק בין מזונותיה ובין מזונות הבנים -
היא
עצמה,
דאי בעית אינסובי
שאם רצונה להנשא
בעד אחד
, על סמך עדותו,
מצי מינסבא
, רשאית היא להנשא, וליטול כתובתה -
מזוני נמי יהבינן לה
, כל עוד לא מימשה זכותה ליטול כתובתה.
אבל
בניו ובנותיו, דאי בעו למיחת
אם רוצים הם לרדת ולירש
לנכסיו
בעדות של
עד אחד
שמת אביהם,
לא מצו נחתי
, כיון שלממון צריכים שני עדים, ורק בעדות אשה שמת בעלה הקילו חכמים לסמוך על עד אחד -
מזוני נמי לא יהבינן להו.
ומבארת הגמרא:
מאי דבר אחר
, שאין נותנים לה?
רב חסדא אמר
: אין נותנים לה
תכשיט
מנכסיו.
רב יוסף אמר: צדקה
. שאם גובים צדקה מבני העיר, אין גובים מנכסיו, כי אין מוכרים מנכסיו אלא אם הוא כאן ואינו נותן מרצונו, ולא כשהוא לא נמצא.