כריתות 8a — תלמוד אויף ייִדיש

גמרא:

תניא: אמרו להם בית הלל לבית שמאי: הרי הוא אומר

"ובמלאת ימי טהרה לבן או

לבת"

ודרשינן מיתורא ד"או" -

לרבות

המפלת

אור

ל

שמונים ואחד

שחייבת להביא קרבן יולדת נוסף, ואינה מתכפרת בקרבן על הלידה הראשונה.

אדם שראה ראיה אחת [בפעם אחת] של זוב - דינו הוא כבעל קרי, שאינו טמא אלא יום אחד בלבד. והרי הוא טובל באותו יום [וטהור מיד לגבי חולין], ולערב אוכל בקדשים.

ואם ראה שתי ראיות, הרי הוא זב, וצריך לספור שבעה ימים נקיים מזוב, וביום השביעי טובל במים חיים, [וטהור לחולין] ולערב מותר באכילת קדשים, ואינו חייב להביא קרבן.

ואם ראה שלש ראיות הרי בנוסף לטבילה ביום השביעי הוא חייב להביא למחרת, ביום השמיני, קרבן כדי להכשירו לאכול קדשים ולהכנס למקדש.

ואם בתוך מנין שבעת הימים הנקיים הוא ראה זיבה נוספת של שלש ראיות אין הוא צריך להביא לאחר מנין שבעת הימים לטהרתו שני קרבנות, אלא די לו בקרבן אחד בלבד, שהכל נחשב לו לזיבה אחת.

ואם הזיבה השניה החלה מיום השמיני ואילך, לאחר שכבר נתחייב בקרבן על הזיבה הראשונה, הרי אפילו אם לא הספיק להביא את הקרבנות על הזיבה הראשונה, הרי הוא חייב להביא קרבן נוסף, על הראיה השניה.

רבי הושעיא הוה שכיח קמיה דבר קפרא

כדי ללמוד ממנו תורה.

שבקיה

רבי הושעיא לבר קפרא

ואתא קמיה דרבי חייא

לפי שהיה גדול מבר קפרא [רבינו גרשום].

יומא חד פגע ביה

רבי הושעיא

בבר קפרא

.

בעא מיניה

רבי הושעיא מבר קפרא:

זב שראה שלש ראיות בליל שמיני

, והיינו, בלילה שלאחר ספירת שבעה נקיים -

מה בית הלל אומרים בדבר זה?

האם הוא חייב בקרבן נפרד על הזיבה השניה כאילו ראה למחרת ביום השמיני, או שמא מביא קרבן אחד על שתי הזיבות הואיל ובלילה, אור ליום השמיני, עדיין אי אפשר להקריב, והרי זה כאילו הוא עדיין בתוך שבעה הימים, שאם רואה בהם אינו מתחייב בקרבן נוסף אלא סופר שוב שבעה נקיים וביום השמיני שלאחריהם מביא קרבן אחד על שתי הזיבות.

וצדדי הספק הם: האם

טעמייהו דבית הלל

שמחייבין שני קרבנות

במפלת בלילה

אור לשמונים ואחד הוא

משום דכתיב

ריבוי מיוחד "או

לבת",

דמיניה מרבינן אור לשמונים ואחד.

אבל, זב שראה שלש ראיות בליל שמיני פטרי

בית הלל מקרבן שני כיון

דלא מייתרי

בזב

קראי

כדי לחייבו בשני קרבנות.

או דלמא לא שנא!

וגם בזב הוא חייב בשני קרבנות. כי עיקר טעמם של בית הלל שהמפלת אור ליום שמונים ואחת חייבת שני קרבנות הוא משום ד"לילה לא מחוסר זמן" הוא.

דהיינו, שהואיל ומניעת ההקרבה של קרבנות היולדת בלילה, אור ליום השמונים ואחד, היא רק בגלל שעבודת הקרבנות פסולה בלילה, ולא מחמת שעדיין לא הגיע זמנו של הקרבן, נחשב הדבר שכבר הגיע זמנו של הקרבן הראשון, ושוב אין הוא יכול לבוא גם על הענין השני. ודין זה הוא בין ביולדת ובין בזב, אור ליום חיובם בקרבן.

אמר ליה בר קפרא

לרבי הושעיא:

מה עייא

[כינוי של גנאי לרבי חייא. ועיין ערוך לנר שלא התכוין לגנותו אלא שרבי חייא לא יכול היה להגות את האות חי"ת [כמבואר במגילה כד ב] וכשהיה רבי חייא מזכיר את שמו בעצמו היה מכנה את עצמו בשם "עייא", ולכן קראו לו כן גם חבריו]

אומר בדבר זה?

לא אמר ליה רבי אושעיא כלום!

מפני שהצטער על שבר קפרא קורא לרבו בלשון גנאי [רבינו גרשום].

הדר רבי הושעיא,

ו

בעא מיניה

דבר קפרא

מילתא אחריתא

.

אמר ליה בר קפרא: מה בבלי

[כנוי נוסף שכינה בר קפרא את רבי חייא, שעלה מבבל. וכתב הערוך לנר שנתכוין לומר שהתורה מצויה בבבל יותר מבארץ ישראל וצריך לשמוע מה אומר רבי חייא שעלה מבבל],

אומר בדבר זה?

אישתיק רבי הושעיא, לא אמר כלום!

אמר ליה

רבי הושעיא:

בר קפרא! צריכין

אנו

לדברי עייא

על אף שאתה מגנה אותו.

לפי שהוא יודע להשיב, ולא אתה [רבינו גרשום].

ואומרת הגמרא:

נחזור על הראשונות

[כמו "אמר מר"] דלעיל שנינו בברייתא: בית הלל אומרים:

הרי הוא אומר "או לבת"

-

לרבות אור שמונים ואחד!

ומיבעיא ליה לרבי הושעיא מה דין הזב שראה שלש ראיות בליל שמיני אליבא דבית הלל.

ואמרינן:

נימא כתנאי: זב שראה שלש ראיות בליל שמיני

-

תני חדא: מביא

קרבן על הזיבה השניה.

ותניא אידך: אינו מביא.

מאי לאו, תנאי היא. דהא דתניא מביא, קסבר

: דטעמייהו דב"ה משום ד

לילה אין מחוסר זמן,

והרי הוא כאילו ראה זיבה שניה לאחר שכבר הגיע זמן הקרבן על זיבה הראשונה.

והא דתניא: אינו מביא, קסבר

דב"ה סברי ד

לילה "מחוסר זמן"

הוא והרי הוא כאילו עדיין לא הגיע זמן הקרבן של זיבה הראשונה בעת הזיבה השניה, [ובמפלת אור לשמונים ואחד, שונה הדין לב"ה בגלל הריבוי של "או לבת"].

ודחינן:

אמר רב אחא בר הונא אמר רבי אלעזר

: לעולם

הני תנאי סברי

תרוייהו:

לילה "מחוסר זמן"

הוא ולא פליגי אהדדי, אלא דמיירי שתי הברייתות בשני אופנים שונים:

והא

דתניא מביא

מיירי

בזב

אשר בזיבתו הראשונה היה

בעל שתי ראיות

בלבד, שאינו חייב קרבן, הלכך מביא קרבן רק על הזיבה השניה, שהיתה בעלת שלש ראיות המחייבת קרבן. [ולקמן פריך דפשיטא היא ומאי קמשמע לן?]

והדתניא אין מביא

מיירי

בזב

אשר גם בזיבתו הראשונה הוא היה זב

בעל שלש ראיות,

והיה חייב בקרבן על אותה זיבה, הלכך אינו מביא קרבן על הזיבה השניה של ליל שמיני, הואיל והלילה הוא "מחוסר זמן", ונחשבות לו שתי הזיבות כזיבה אריכתא.

ותמהינן על הא דאוקימנא ברייתא דמביא קרבן שראה בזיבתו הראשונה רק שתי ראיות:

זב בעל שתי ראיות

-

מאי למימרא!?

והא פשיטא דחייב על הזיבה השניה קרבן, שהרי על הראשונה הוא פטור!?

ומתרצינן:

הא קמשמע לן: דוקא ראה בליל שמיני

הוא דחייב קרבן.

אבל

ראה

ביממא דשביעי, לא

מביא קרבן אפילו לא על הזיבה השניה, הואיל והזיבה התחילה בתוך שבעה הנקיים של הזיבה הראשונה שסופר הזב בעל שתי ראיות.

קסבר: כל ראייה שסותרת

את ספירת שבעה הנקיים של זיבה קודמת

אין מביאה לידי קרבן

!

אמר רבא: אמאי

[כמו: במאי]

אוקימתא

[כלומר, מאחר שאוקימתא]

להא דתניא

"

אין מביא

" -

בזב בעל שלש ראיות,

אם כן

ליתנייה

להאי דינא

גבי

מתניתין דלקמן [ט א], דקתני:

חמשה מביאין קרבן אחד על עבירות הרבה

[לאו דוקא עבירות אלא חיובי קרבן], שהרי הרואה שלש ראיות בליל שמיני אף הוא מביא קרבן אחד בלבד על הזיבה הראשונה ועל הזיבה השניה, על אף דהוי השניה זיבה חדשה, שכבר נשלמו שבעה נקיים של הזיבה הראשונה, ובכל זאת אינו מביא אלא קרבן אחד על שתי הזיבות [כי לענין קרבן נחשב הכל זיבה אחת], והוי ליה למיתני ששה מביאין קרבן אחד על עבירות הרבה?

ומתרצינן:

לא פסיקא ליה

אין הדבר מוחלט בראית ליל שמיני, כי לפעמים הוא מביא קרבן על ראיה של ליל שמיני, הלכך לא תני ליה.

דאמר רבי יוחנן: ראה

ראיה

אחת בלילה

של אור ליום השמיני,

ושתי

ראיות

ביום

השמיני

\-

מביא

קרבן על זיבה זו, הואיל ורוב הראיות [שתים מתוך שלש] היו בזמן שכבר היה ראוי להביא קרבן על הזיבה הראשונה [רבינו גרשום]. אבל אם ראה

שתים בלילה

של שמיני

ואחת ביום

-

אין מביא!

אמר רב יוסף: תדע, דאחת בלילה ושתים ביום מביא: דהא ראיה ראשונה של זב,

אינה אלא כראיה של

שכבת זרע בעלמא,

שאינו טמא אלא יום אחד בלבד, ואינה בכלל זיבה.

ואילו חזי תרתין

ראיות

אחרנייתא מצטרפי להו

הראיה הראשונה והשתיים האחרונות להיות זב בעל שלש ראיות. ולכן, הכא נמי, אף על פי שהראיה הראשונה היתה בליל שמיני, כשעדיין אינו ראוי להתחייב קרבן על זיבה חדשה, מכל מקום היא מצטרפת עם שתי הראיות של יום השמיני לחיוב קרבן .

ודחינן:

אמר רב ששת בריה דרב אידי: מידי אריא!?

אין הנידון דומה לראיה!

דהתם, בכל

ראיה ראשונה של זב

הרי

חזייה

לה הזב לראיה ראשונה

בזמן חיובא

של קרבן, הלכך היא מצטרפת לשתי הראיות שלאחריה. אבל ראה

אחת בלילה

של אור לשמיני,

ושתים ביום

השמיני. ו

כיון ד

ראיה ראשונה

לאו בזמן חיובא חזייה

, אין הדבר פשוט, ו

אי לאו דאשמעינן רבי יוחנן דמצטרף, הוי אמינא דלא תצטרף

.

ומקשינן:

ומי אמר רבי יוחנן "לילה מחוסר זמן"?

שהרי הוא אומר בראה שתים בלילה אור לשמיני ואחת ביום השמיני דפטור מקרבן.

והאמר חזקיה

: נזיר שנטמא באמצע ימי נזירותו, שסופר שבעה ימים ונטהר, וביום השמיני הוא מביא קרבנות נזיר טמא, הרי אם הוא חזר ו

נטמא

שוב

ביום

השמיני -

מביא

קרבנות של הטומאה השניה. אבל אם נטמא

בלילה

של אור לשמיני

אין מביא

קרבנות על טומאה זו, הואיל ולילה מחוסר זמן והרי הוא כאילו נטמא ביום השביעי, דהוי הכל כטומאה אריכותא, לפי שלא הגיע עדיין זמן הקרבת הקרבנות על הטומאה הראשונה.

ורבי יוחנן אמר: אפילו

נטמא

בלילה מביא

שני קרבנות נפרדים, הואיל ולילה לאו מחוסר זמן. וקשיא אהא דאמר רבי יוחנן בזב, דלילה מחוסר זמן ?

ומתרצינן:

כי קאמר רבי יוחנן

ד

שתים בלילה ואחת ביום אין מביא

-

לדברי האומר לילה מחוסר זמן

קאמר, וליה לא סבירא ליה!

ומקשינן: הא

לדברי האומר

לילה מחוסר זמן

פשיטא

שאינו מביא בראה שתים בלילה, ומאי קמשמע לן רבי יוחנן? [ובשלמא אם הוא בעצמו סובר כן הרי זה גופא החידוש שלילה מחוסר זמן].

ומתרצינן:

ראה אחת בלילה ושתים ביום

-

איצטריכא ליה

לרבי יוחנן לאשמעינן דמביא קרבן. ד

מהו דתימא כיון דלאו בזמן חיובא קחזי ליה

לראיה הראשונה אימא

לא תצטרף. קמשמע לן

דמצטרפת לשתי הראיות שראה ביום המחרת.

מתניתין:

האשה שיש עליה ספק חמש לידות

לפי שהפילה חמש פעמים, ואינה יודעת מה הפילה אם דבר שחייבת עליו קרבן יולדת או לא [כמבואר במשנה לעיל ז, ב].

וספק חמש זיבות

או שראתה דם חמש פעמים [בחמשה מחזורים של י"ח יום, כשבכל מחזור יש שבעה "ימי נדה" ואחד עשר "ימי זיבה"], ובכל פעם נמשכה ראית הדם שלשה ימים רצופים, אלא שהיא אינה יודעת אם הראיות הללו היו ב"ימי זיבתה", שבהם היא נהיית לזבה "גדולה" החייבת בקרבן זבה, או אם היו רואה ראיותיה ב"ימי נדותה" שבהם אינה נעשית זבה אלא היא נדה בלבד, ופטורה מהקרבן.

לכל אשה יש שני פרקי זמן ביחס לראיית הדם.

פרק הזמן הראשון נקרא בלשון התורה "עת נדתה" והוא נמשך שבעה ימים. כל הדמים שרואה ב"עת נדתה", ואפילו ראתה אותם במשך כל שבעת הימים, אין הם מטמאים אותה מעבר לשבעת ימים אלו. ולכן אם הפסיקה לראות דם בסוף היום השביעי הרי היא טובלת אור ליום השמיני ומותרת לבעלה וטהורה לתרומה ולקדשים. בלשון חכמים נקראים שבעת הימים האלו "ימי נידות", והיינו, הימים שבהם האשה ראויה להיות נדה.

כתום שבעת ימי הנידות מתחילים אחד עשר "ימי זיבה" הנקראים בלשון התורה "בלא עת נדתה", ואם תראה בהם דם במשך שלשה ימים רצופים היא נעשית זבה. וכדי להטהר מטומאת זיבתה היא צריכה לספור שבעה ימים נקיים מראיית דם, ולטבול, וביום השמיני להביא קרבן.

לאחר אחד עשר ימי הזיבה שוב חוזרים שבעת ימי נדה ולאחריהם אחד עשר ימי הזיבה. וכן לעולם.

ואשה שמסתפקת בחמשה מחזורים של ימי זיבה אם נעשתה בהם זבה, הרי היא

מביאה קרבן אחד

של שני עופות, אחד לעולה ואחד לחטאת,

ואוכלת בזבחים

. שהרי היולדת והזבה הן "מחוסרות כפרה", שאסורות לאכול קדשים ולהכנס למקדש קודם שיביאו קרבנן. וכיון שקרבן זה בא להשלים את הטהרה הרי דינו כטבילה. וכשם שאדם שנטמא כמה פעמים, טבילה אחת מטהרת אותו מכולן, כך הקרבן הזה מתיר ומוציא אותה מטומאתה ביחס לאכילת קדשים מכל הזיבות, וכן מכל הלידות.

ואין השאר עליה חובה

! שלא הצריכוה חכמים להביא את יתר הקרבנות על ארבעת הספקות של הזיבות או הלידות, כיון שהקרבת חטאת העוף על ספק יש בה ספק של חולין בעזרה. [ורק בעולה אפשר לעשות תנאי שאם אינה חייבת יהא העוף קרב בתורת נדבה]. ורק קרבן אחד התירו לה להביא, ובקושי התירו לה, כפי שיבואר בגמרא, כדי להתירה לאכול בקדשים .

ואם היו עליה

חמש זיבות ודאות

או

חמש לידות ודאות

-

מביאה קרבן אחד. ואוכלת בזבחים

על ידו. שקרבן אחד מתיר לכל הזיבות והלידות כאמור לעיל.

והשאר

-

עליה חובה

! שחייבת להביא קרבן על כל זיבה ועל כל לידה [באופן שכל לידה היתה לאחר מלאת ימי הטהרה מהלידה הקודמת ].

מעשה

היה

ש

התייקרו מחירי העופות, ו

עמדו בירושלים

שני

קינין,

שהם ארבע תורים [כל קן הוא שתי תורים]

ב

מחיר של שני

דינרי זהב,

והיינו, קן בדינר זהב.

אמר רבן שמעון בן גמליאל: המעון הזה!

[נשבע בבית המקדש]:

לא אלין הלילה עד שיהיה

מחיר שני קינין

ב

שני

דינרין

של

כסף!

[דינר כסף הוא אחד מכ"ה בדינר זהב].

נכנס לבית דין, ולימד: האשה שיש עליה חמש לידות ודאות וחמש זיבות ודאות

-

מביאה קרבן אחד, ואוכלת בזבחים, ואין השאר עליה חובה!

שאע"פ שמן התורה חייבת להביא שאר הקרבנות מכל מקום הקל רשב"ג משום "עת לעשות לה' הפרו תורתיך" כדי להביא להוזלת הקינין . שאלמלי כן, היו הנשים העניות נמנעות מלהביא אפילו קרבן אחד, והיו נכשלות באכילת קדשים בטומאה כשהן מחוסרות כפורים .

ועמדו קינין בו ביום ברבעתים!

שירד מחירם של הקינין עד שנמכרו שני קינין בשני רבעי דינר כסף.

גמרא:

תנו רבנן

: אשה אשר היו עליה

חמש לידות ודאי וחמש זיבות ספק, או חמש זיבות ודאי וחמש לידות ספק

[עפ"י גירסת הב"ח ורש"ש וחפץ חיים וחזו"א וכ"ה בשיטמ"ק ב"ב] -

מביאה שני קינין

[קרבנות] כדי להיות מותרת באכילת קדשים .

קן

אחת על הודאי ו

קן

אחת על הספק.

שהלידה והזיבה הם שני ענינים, וקרבן אחד לא יתיר אותה משתיהן לאכילת קדשים עד שתביא קרבן על כל חיוב בנפרד.

החטאת

של ודאי נאכלת, והשאר,

ארבעת הקרבנות על ארבעת הלידות או הזיבות הנוספות,

עליה חובה.

ואילו חטאת העוף

של ספק אין נאכלת,

שמא היא חולין ונעשית נבילה על ידי המליקה.

ואין השאר

[קרבנות ספק הלידות או ספק הזיבות]

עליה חובה.

רבי יוחנן בן נורי אומר: על

קרבן ה

ודאי תאמר

: אני מביאה קרבן זה

על

הטומאה [לידה או זיבה]

האחרונה, ותפטר

בכך, שתהא מותרת בקדשים, והשאר עליה חובה.

ואילו על הקרבן

של ספק

הרי יש הבדל:

אם יש ודאי ביניהן,

וכגון שהספק הוא בלידות, ויש בין חמשת הלידות לידה אחת ודאית, אז

תאמר

שהיא מביאה את הקרבן

על הודאי,

כדי שהחטאת תהא ודאית. שהרי, כאמור לעיל, בקושי התירו להקריב חטאת העוף על הספק, וגם שעל ידי זה ניתן לאכול את החטאת,

ותפטר

לגמרי מלהביא את שאר קרבנות הלידה. שהרי יתר הלידות הן ספק, ובספק אמרינן שאין השאר עליה חובה .

ואם לאו

, שכל הלידות הן ספק,

תאמר

שהקרבן יהא

על אחד מהן,

[מחיובי קרבנות הלידות]

ותפטר

משאר החיובים, שאינם אלא ספק חיוב.

רבי עקיבא אומר: בין על הודאי,

כלומר, שיש עליה חמש לידות ודאיות.

בין על הספק,

שיש עליה חמש לידות ספק,

תאמר

שהקרבן הוא

על אחת מהן,

ואינה צריכה לומר על קרבן הודאי שיהא על הטומאה האחרונה.

ותפטר!

אמר ליה רב נחמן בר יצחק לרב פפא: אימא לך משמיה דרבא: הני תנאי, במאי פליגי

:

דרבי יוחנן בן נורי מדמי להון

את הקרבנות של זיבה ולידה [וכן כל קרבנות של מחוסרי כפרה]

לחטאת

הבאה על כל העבירות.

ד

אילו

מאן דמחייב חמש חטאות

הרי

עד דמייתי כולהון

אינו מתכפר,

ו

רק אם מביא את כל החטאות עד ה

סוף מכפר ליה.

שאם לא הביא אלא על החטא הראשון עדיין החטאים האחרים לא נתכפרו!

הכא נמי לא שנא

. ואף כאן, אם תביא את הקרבן על הטומאה הראשונה, הרי עדיין שאר הטומאות שאחריה לא ניתרו לאכול בקדשים. הלכך, צריכה לומר שהקרבן יהא על הטומאה האחרונה, ובכך מותרת לאכול בקדשים .

ורבי עקיבא מדמי להון לטבלין

[טבילות].

דמאן דמחייב חמש טבילות,

והיינו, אדם שנטמא חמש פעמים, בכל זאת,

כיון דטביל חדא זימנא

הרי אפילו אם יאמר שהטבילה תעלה עבור הטומאה הראשונה בכל זאת

איטהר

מכל הטומאות, ולכן

הכא נמי לא שנא!

שאפילו אם תאמר שהקרבן יהא עבור הטומאה הראשונה הרי הוא מתירה מכל הטומאות לאכילת קדשים.

אמר ליה רב פפא

לרב נחמן בר יצחק:

אי סלקא דעתך

ד

רבי יוחנן בן נורי לחטאת

רגילה

מדמי להון,

אם כן

אמאי

אמר כי ב

של ספק, תאמר על אחת מהן, ותפטר

, ואין צריכה לומר על האחרונה? והרי אם קרבן ודאי דומה לחטאת הרי קרבן ספק דומה לאשם תלוי,