כריתות 7a — תלמוד אויף ייִדיש

דתנן

במסכת תרומות:

זר שאכל תרומה עובר על שני איסורים: א) גזל - שהרי התרומה היא ממון השייך לכהנים. ב) איסור אכילת תרומה, כדכתיב (ויקרא כב י) "וכל זר לא יאכל קודש".

ואם אכל הזר תרומה בשוגג, חייב לשלם קרן וחומש כדי לכפר על עבירת אכילת התרומה, שעבר בשוגג (כדכתיב שם פסוק יד), ותשלום זה נקרא "תשלומי תרומה".

אשת איש שזינתה, אם היא בת ישראל - מיתתה בחנק. אבל אם היא בת כהן - מיתתה בשריפה (כדכתיב בויקרא כא ט).

בת כהן אוכלת בתרומה כל זמן שלא נישאת לישראל. אבל אם נישאת לישראל - אינה אוכלת בתרומה כל זמן שהיא נשואה. ואם נתאלמנה או נתגרשה מהישראל, הרי אם יש לה בנים מבעלה הישראל, אינה חוזרת לאכול בתרומה. ואם אין לה בנים ממנו - חוזרת לאכול בתרומה.

בת כהן שנישאת לישראל, ואכלה בתרומה

בשוגג -

משלמת את הקרן

כדין כל גזלן,

ואינה משלמת את החומש

. כי רק זר חייב ב"תשלומי תרומה" של קרן וחומש בתורת כפרה, ככתוב לעיל בפרשה: "וזר - לא יאכל קודש". אבל בת כהן אינה נחשבת ל"זרה" אפילו בשעה שהיא נשואה לישראל שאינה אוכלת אז בתרומה. וטעמו של דבר שאינה נחשבת "זרה" כי עדיין היא עשויה לחזור לאכול בתרומה אם תתאלמן או תתגרש בלא שיהיו לה בנים ממנו. ואפילו אם תתאלמן כשיש לה בנים ממנו, עדיין תוכל להנשא לכהן ולאכול בתרומה מדין אשת כהן.

ו

אם זינתה תחת בעלה -

מיתתה בשריפה

כדין בת כהן שזינתה.

בת כהן ש

נישאת לאחד מן הפסולין

, כגון חלל או ממזר, שמתחללת על ידי ביאתו, ואכלה תרומה -

משלמת קרן וחומש,

כי היות ונתחללה על ידו היא נחשבת זרה ואינה אוכלת בתרומה לעולם.

ו

כיון שהתחללה -

מיתתה בחנק!

שאם זינתה [לאחר שהתחללה] עם אדם אחר בעודה אשת איש הרי דינה במיתת חנק כישראלית שזינתה. דכיון שנתחללה ונחשבת זרה אין לה דין בת כהן,

דברי רבי מאיר.

וסברתו היא - שאף על פי שמתחילה כשנולדה לא היתה זרה, הואיל והיא זרה עכשיו, דינה כזרה לכל דבר. וכשיטתו לעיל שמלך וכהן גדול לאחר שנמשחו וכבר אין להם צורך בשמן המשחה נחשבים כזרים ביחס למשיחה בשמן המשחה, אף על פי שמתחילה לא היו זרים אצלו.

וחכמים אומרים: אחת זו

בת כהן שלא נתחללה,

ואחת זו

בת כהן שנתחללה,

משלמת את הקרן, ואינה משלמת את החומש, ומיתתה בשריפה.

כי מי שאינו זר מתחילתו - לא נחשב זר. [וחכמים היינו רבי יהודה, וכשיטתו לעיל בשמן המשחה במלך ובכהן גדול].

והדרינן לבאר את המחלוקת בשיעור נתינת שמן המשחה:

אמר רב יוסף

: ה

מחלוקת

היא רק

בנתינת שמן המשחה

על זר

, ובשינויי דשנינן

[ובהסברים שהסברנו], דהיינו - שרבי מאיר מקיש נתינה לסיכה שאין לה שיעור, ורבי יהודה לומד נתינה דשמן המשחה מנתינה דתרומה, שנתפרש שיעורה שהוא בכזית.

אבל נתינה דעלמא

, כגון האיסור לתת לבונה על מנחת חוטא כדכתיב (ויקרא ד יא) "ולא יתן עליה לבונה" - ל

דברי הכל

שיעורה ב

כזית

. כי לכולי עלמא לומדים דיני נתינה שבכל התורה מנתינה דתרומה, חוץ משמן המשחה, ששם רבי מאיר סובר שהוא הוקש לסיכה.

גופא: תני תנא קמיה דרבי אלעזר: כל שישנו בסך

, שאסור לו לסוך שמן המשחה לאחרים, דהיינו ישראל -

ישנו בבל ייסך

, שאסור לאחרים לסוך לו.

וכל שאינו בסך, אינו בבל ייסך

, למעוטי גוי, שמותר לו לסוך אחרים, והילכך מותר לאחרים לסוך אותו.

אמר ליה

רבי אלעזר לתנא:

שפיר קאמרת!

שהרי "

לא ייסך

"

כתיב

, באות יו"ד יתירה, ונדרוש כאילו היו"ד כתובה באמצע המילה,

וקרי ביה: לא יסיך

, דמשמע שלא הוא עצמו יסך ולא אחרים יסיכוהו, שמי שאסור לו לסוך לעצמו ולאחרים, אסור לאחרים לסוך לו. אבל גוי שאינו אסור לסוך את עצמו לא קרינא ביה "לא יסיך", ואין איסור לאחרים לסוך אותו.

תני רב חנניא קמיה דרבא: מנין לכהן גדול שנטל משמן המשחה שעל ראשו

, בשעה שנמשח לתחילת כהונתו,

ונתן על בני מעיו

-

מנין שהוא חייב?

שנאמר

"

על בשר אדם לא ייסך

", ומדלא כתיב "על בשר זר לא ייסך" משמע דאסור לסוך על כל אדם, ואפילו על כהן גדול ומלך שכבר נמשחו באותו שמן.

אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי: מאי שנא

כהן גדול שנטל משמן המשחה שעל ראשו וסך בו את בני מעיו דמחייבת ליה,

מהא דתניא: כהן שסך

עצמו

בשמן של תרומה

, הרי משסך בשמן התרומה שוב רשאי

בן בתו

שהוא

ישראל

להיות

מתעגל

להתחכך

בו

ולהעביר בכך את השמן אליו,

ואינו חושש

משום זר הסך בשמן של תרומה.

ורואים מכאן שכאשר משתמשים בשמן ומתקיימת בו המצוה בטלה קדושת התרומה של השמן, ומדוע שלא נאמר כן גם בשמן המשחה שהתקיימה בו מצות משיחתו?

אמר ליה

רב אשי:

התם

, בתרומה - "

ומתו בו כי יחללוהו

"

כתיב

(ויקרא כב ט). ו

כיון דחלליה

לשמן כשסך בו -

הא איתחיל

ויצא לחולין!

אבל גבי שמן המשחה כתיב

(שם כא יב) "

כי נזר שמן משחת אלהיו עליו

" -

שמן משחה קרייה רחמנא, דאף על גב ד

משחו בו ו

איתא עליו

לאחר שנמשח, בכל זאת -

לא איתחיל!

שנינו במשנה:

על אלו חייבין על זדונו

כרת ושגגתו חטאת ועל לא הודע שלהם אשם תלוי, חוץ מן המטמא מקדש וקדשיו, מפני שהוא בעולה וביורד.

קתני

במתניתין "

חוץ ממטמא מקדש וקדשיו

".

והוינן בה:

ממאי מפיק ליה?

מאיזה דין בא התנא להוציאו מן הכלל של שאר חייבי כריתות?

ומשנינן:

הכי קתני: חוץ ממטמא מקדש וקדשיו

-

שאין מביא אשם תלוי

כאשר יש לו ספק אם חטא בכך! כי אשם תלוי בא רק על ספק חטאת קבועה, שאילו היה ודאי חוטא היה מביא חטאת קבועה. ואילו על טומאת מקדש וקדשיו מביא כשודאי חטא קרבן עולה ויורד.

ומקשינן:

וניתני נמי: חוץ ממי שעבר עליו יום הכיפורים, ש

גם הוא

אין מביא אשם תלוי

, כיון שיום הכיפורים מכפר על החייבים אשם תלוי, ומגן עליהם [אם אכן חטאו] עד שיוודע להם ויביאו חטאת קבועה!? [כדתנן לקמן דף כה.]

אמר ריש לקיש: כי קתני

במשנה את אותם הפטורים מאשם תלוי, רק

היכא דאיתיה לחטאיה

[שחטאו עדיין קיים],

ו

אף על פי כן

רחמנא פטריה

מאשם תלוי. וכגון מי שמסופק אם נכנס למקדש בטומאה - שעל הצד שבאמת נכנס לא התכפר לו החטא, ומכל מקום אינו מביא אשם תלוי, כי אשם תלוי בא רק על ספק חטאת קבועה. ודבר זה חידוש הוא, ולהכי קתני ליה.

אבל מי ש

עבר עליו יום הכיפורים

, הרי שוב

ליתיה לחטאיה, דהא כפר ליה יום הכפורים

, ואין זה חידוש שפטור מאשם תלוי, ולהכי לא תני ליה!

רבי יוחנן אמר

תירוץ אחר: המשנה לא הזכירה את מי שעבר עליו יום כיפור שהוא פטור מאשם תלוי, משום שהמשנה דיברה

ב

מי ש

מבעט

בכפרת יום כיפור -

דקאמר: לא נכפר עליה

, איני רוצה בכפרתו של

יום הכפורים!

ובכי האי גוונא אינו פטור מאשם תלוי,

דאי הדר ביה

בתשובה

בתר יום הכיפורים

ורוצה בכפרה -

בעי לאיתויי אשם תלוי,

כי יום כיפור אינו מכפר למי שאינו רוצה בכפרתו.

וריש לקיש

, שלא רצה להעמיד את המשנה במבעט בכפרת יום הכיפורים

סבר: מבעט נמי מכפר עליה יום הכיפורים.

ו

איפלגו רבי יוחנן וריש לקיש

בפלוגתא

דהני אמוראי:

דאיתמר:

ה

מביא קרבן חטאת ו

אומר

"

לא יתכפר לי חטאתי

" -

אביי אמר

-

אינה מכפרת!

רבא אמר

-

מכפרת!

ומבארינן:

היכא דאמר

"

לא תיקרב

חטאתי כלל" -

דכולי עלמא לא פליגי דלא מכפרת

.

ד

הא

כתיב

(ויקרא א) "

יקריב אותו

-

לרצונו

". דהיינו, שירצה בעל הקרבן בהקרבתו, וזה אינו רוצה בהקרבתו.

כי פליגי

כגון

דאמר

"

תיקרב, ולא תכפר

".

אביי אמר אין מכפרת

-

דהא אמר

"

לא תכפר

", וכל שמבעט בכפרה אינו מתכפר.

רבא אמר מכפרת

-

כיון דאמר

"

תיקרב

", הרי הוא מתכפר בה, שאין הכפרה תלויה ברצונו להתכפר. אלא

כפרה

-

ממילא אתי!

והוא הדין ליום כיפור - לאביי כל שאינו רוצה בכפרתו אינו מכפר. ולרבא כפרה ממילא אתי.

והדר ביה רבא,

והודה שחטאת ויום הכיפורים אינם מכפרים למי שאינו רוצה בכפרתם, כדמוכח מהברייתא בסמוך.

כדתניא: יכול יהא יום הכיפורים מכפר על שבין ועל שאין שבין?

ודין הוא

, שיש ללמוד בבנין אב, שלא יכפר על שאינן שבים: שהרי -

ומה חטאת ואשם מכפרין, ויום הכיפורים מכפר.

ואם כן נלמד בבנין אב:

מה חטאת ואשם אין מכפרין אלא על השבין

[כדכתיב בהם "לרצונו", ואם אינו שב מהעבירה הרי אינו רוצה בכפרה],

אף יום הכיפורים אין מכפר אלא על השבין.

אבל אפשר לפרוך:

לא! אם אמרת בחטאת ואשם

שאינם מכפרים אלא על השבין, לפי שכפרתם מועטת -

שאין מכפרין על המזיד כשוגג

.

[אשם כן מכפר גם על המזיד, וכונת הברייתא היא לחטאת שמכפרת רק על השוגג. רש"י].

תאמר ביום הכיפורים

, שכפרתו מרובה -

שמכפר על המזיד כשוגג

.

והואיל ומכפר על המזיד כשוגג,

דין הוא שיהא

מכפר על שבין ועל שאין שבין,

ואין ללמוד מבנין אב מחטאת שאינו מכפר על שאינם שבין.

תלמוד לומר

(ויקרא כג כז) "

אך

בעשור לחודש השביעי הזה יום הכיפורים", והמלה "אך" היא מיעוט, ללמדנו כי

חלק

הכתוב דין זה, שאינו יום כפרה לכולם, אלא למקצתם בלבד, והיינו - רק לשבין.

והוינן בה:

מאי

, מי הם אלו הנחשבים ל"

שבין

", שרק עליהם חטאת ואשם ויום הכיפורים מכפרין,

ו

מאי "

שאין שבין

" שיום הכיפורים וחטאת ואשם אינן מכפרין עליהם?

אלימא

"

שבין

" היינו

שוגג,

ונקרא "שב" משום שלא רצה לחטוא, וברגע שנודע לו הוא מתחרט על העבירה שעשה. ו"

לא שבין

" היינו

מזיד,

שאינו שב ומתחרט בשעה שהוא יודע מהחטא.

אי אפשר לומר כן. דהא קתני תחילה "מה חטאת ואשם אין מכפרים אלא על השבין אף יום הכיפורים אינו מכפר אלא על השבין" ולדבריך, היינו רק על השוגג ולא על המזיד.

ואחר כך, בדחיית הלימוד של יום הכיפורים מחטאת ואשם,

הא קתני "לא אם אמרת בחטאת ואשם

שאין מכפרים על המזיד כשוגג, תאמר ביום כיפור שמכפר אפילו על המזיד".

ומאי קאמר בדחיה דאי אפשר ללמוד ליום הכיפורים מאשם וחטאת לפי שאין הם מכפרים על המזיד? והרי היינו הך דקאמרינן בתחילה, שחטאת ואשם אינם מכפרים על המזיד!? [עיין רש"י!].

ועוד, הא קאמר תחילה דגם יום הכיפורים אינו מכפר על המזיד, דומיא דחטאת ואשם, ואם כן איך פרכינן עתה דאין ללמוד ליום הכיפורים מחטאת ואשם מחמת שיום כיפור מכפר אפילו על המזיד? והרי זהו הדין עצמו שאנחנו רוצים ללמוד מחטאת ואשם, שיום כיפור לא יכפר על המזיד!?

אלא

הא דקאמרינן שחטאת ואשם אינן מכפרין על "שאין שבין" היינו

כי הא דעולא אמר רבי יוחנן: אכל חלב והפריש קרבן

חטאת

והמיר דתו,

ובזמן שהוא מומר הקרבן אינו ראוי להקרבה משום זבח רשעים תועבה,

ו

אחר כך

חזר בו,

הרי

הואיל ו

הקרבן

נדחה

מלהקריב בזמן שהמיר דתו -

ידחה,

ולא יקרב לעולם . שכיון שנדחה שעה אחת חל עליו פסול "דיחוי" .

ועל זה אמר התנא שחטאת ואשם אינם מכפרים על "שאינם שבין" כלומר - שאינם שבים מהעבירה משעת הפרשת הקרבן עד שעת ההקרבה, שהרי באמצע היה במצב של המרת דת, ובאותו זמן אינו שב משום עבירה.

וכן ביום כיפור - אם המיר דתו לפני יום כיפור, כשמגיע יום כיפור אינו ראוי לכפרה על העבירות שבידו עד עכשיו, שיום כיפור אינו מכפר למומרים. ומאחר שנדחה פעם אחת מכפרת יום כיפור על עבירות אלו - נדחה לעולם, ואפילו אם יחזור אחר כך בתשובה ויגיע יום כיפור אחר לא יתכפר לו על העבירות שעבר לפני שהמיר דתו.

ועל זה אמר התנא: יכול יהא יום הכיפורים מכפר על שאינם שבים - דהיינו על מי שהיה מומר ביום כיפור הקודם, שנדחה באותו זמן מכפרה? ודין הוא שלא יתכפר על העבירות שהיו אז בידו, כי הואיל ונדחה מכפרה עליהם באותה שעה, ידחה לעולם, כמו בחטאת ואשם שאם המיר דתו אחרי שהפריש אותם נדחו לעולם מלהקריב. ופריך - מה לחטאת ואשם שמכפרים רק על השוגג, תאמר ביום כיפור שמכפר אף על המזיד [אם שב לפני יום כיפור], ואולי יכפר גם על הנדחה? תלמוד לומר "אך" חילק - שאינו מכפר על עבירות שנדחה מכפרתם ביום כיפור קודם.

ודחינן: אין לדמות מי שנדחה מכפרת יום כיפור למי שהפריש קרבן והמיר דתו. כי

נהי ד

לגבי קרבן

אידחי

ה

קרבן

מהקרבה, היות וחל בקרבן פסול דיחוי. אבל לגבי יום כיפור, הרי ה

גברא

לא חל בו "פסול", שעדיין "

בר כפרה

"

הוא

כמו כל אחד, לכשיחזור בתשובה.

אלא

"

שבין

" שהזכיר התנא - היינו

דאמר: יכפר עלי

קרבן

חטאתי. "שאין שבין

" -

דאמר: לא תכפר עלי

קרבן

חטאתי.

ועל זה אמר התנא שחטאת ואשם אינם מכפרים אלא על השבים, דהיינו על מי שרוצה בכפרתם. וכן יום כיפור אינו מכפר אלא למי שרוצה שיום כיפור יכפר לו. [אבל היה צריך ללמוד ליום כיפור מהפסוק "אך" - חילק. כי אי אפשר ללמוד מחטאת ואשם, שכפרתם מועטת שמכפרים רק על השוגג, מה שאין כן יום כיפור שמכפר אף על המזיד] .

ונמצא שמוכח מהברייתא שהמבעט ואומר לא תכפר לי חטאתי ואשמי - אינם מכפרים, כדעת אביי.

ומסקינן:

שמע מינה!

ולכן רבא חזר בו .

ורמינהי

ברייתות אהדדי. דקתני הכא בברייתא שיום הכפורים אינו מכפר על שאין שבין, דהיינו מבעט בכפרה.

ומאידך תניא:

יכול לא יהא יום הכפורים מכפר אלא על

מי

שנתענה בו, ולא עשה בו מלאכה, וקראו "מקרא קדש",

שהתפלל סדר תפילות היום. אבל מי ש

לא נתענה בו, ועשה בו מלאכה, ולא קראו "מקרא קדש", יכול לא יהא יום הכפורים מכפר

עליו?

תלמוד לומר "יום הכפורים הוא"

שמכפר

מכל מקום.

אלמא דיום הכפורים מכפר אפילו על המבעט בכפרתו, שהרי מי שאינו נזהר במצוות היום ודאי מבעט הוא בכפרת היום [שיטמ"ק אות כ"ה]!

ותרוייהו

ברייתות, זו, והשנויה לעיל,

סתם ספרא

[תורת כהנים]

הוא

, ו

קשיין אהדדי!?

ומתרצינן:

אמר אביי: לא קשיא. הא

דשנינו שהמבעט אינו מתכפר

רבי יהודה

היא [דסתם ספרא רבי יהודה היא].

הא

דהמבעט מתכפר

רבי

היא. שמצינו שרבי סובר דיום הכפורים מכפר גם ללא תשובה, והוא הדין למבעט.

דתניא: רבי אומר: כל עבירות שבתורה, בין עשה תשובה

עליהם

ובין לא עשה תשובה

-

יום הכפורים מכפר! חוץ מפורק עול

של כל המצוות,

ומגלה פנים בתורה,

שמתייחס בחוצפה ובזלזול לדברי תורה,

ומפר ברית בשר

שלא מל עצמו.

ש

על שלשת עבירות אלו רק

אם עשה תשובה יום הכפורים מכפר

לו,

ואם לאו אין יום הכפורים מכפר

[ובמסכת שבועות יג א יליף לה רבי מקראי].

רבא אמר: הא והא

שתי הברייתות -

רבי אליבא דנפשיה

אמרן. שסובר רבי דיום הכפורים מכפר גם לשאינם שבין.

ומודה רבי בעבירות דיום הכפורים גופיה

שאם עבר על מצוות יום הכפורים עצמו

דלא מכפר

יום הכפורים עליהן. ובהכי איירי ברייתא דלעיל דממעטינן מ"אך" חלק דלא מכפר יום הכפורים לאין שבין. וברייתא דקתני דמי שלא התענה בו ועשה בו מלאכה מכפר לו יום הכפורים היינו על שאר עבירות, אבל על עבירות היום עצמו אין הוא מכפר.

וראיה לדבר שרבי מודה בעבירות דיוה"כ גופיה שאין מתכפר לו ללא תשובה:

דאי לא תימא הכי

-

כרת דיום הכפורים

שנאמר בתורה לאוכל ולעושה בו מלאכה,

לרבי,

שיום הכפורים מכפר אפילו בלי תשובה,

כיון דבכל שעתא ושעתא,

כל רגע מיום הכפורים

מכפר,

אם כן

היכי משכחת לה

שיענש כרת? והרי מיד שעבר כבר נתכפר לו! [בשלמא שאר כריתות משכחת לה, שנענש קודם יום הכפורים, שלא הספיק להתכפר]. אלא ודאי שאליבא דרבי יום הכיפורים לא מכפר על עבירות היום עצמו ללא תשובה .

ודחינן:

ומאי קושיא? דלמא

משכחת לה כרת ביום הכיפורים - כגון:

דעבד עבידתא,

שעשה מלאכה

כולי ליליא, ובהדי עמוד השחר מית!

ונמצא

דלא חזא יממא

, שלא הספיק לראות את היום

דלכפר ליה,

שרק יומו של יום הכיפורים מכפר ולא הלילה [כדכתיב "כי

ביום

הזה יכפר עליכם"].

ומקשינן על הדחיה:

תינח כרת דליליא

משכחת לה. אבל

כרת דיממא,

כשעבר במשך שעות היום -

היכי משכחת לה?!

והרי בקרא דכרת כתיב "בעצם היום הזה" [רש"י שבועות].

ושוב דחינן:

ומאי קושיא? דלמא

משכחת לה כרת דיממא כגון ד

בהדי דקאכל נהמא

חנקתיה אומצא

[חתיכת בשר שאכל עם הלחם ],

ומית

מיד,

דלא הוה ליה שהות ביממא

לאחר העבירה

דלכפר ליה

יום הכיפורים.

אי נמי,

כגון

דעבד עבידתיה סמוך לשקיעת החמה, ולא הוה ליה שהות ביממא,

שלא נשאר רגע אחד מהיום לאחר העבירה

דלכפר עליה,

ומשנסתיים יום הכיפורים יענש בכרת על מה שעשה ביום הכיפורים.

אי נמי,

כגון ד

בהדי דעביד עבידתיה פסקיה מרא לשקיה,

שתוך כדי עבודה הוא פגע עם המעדר שעבד בו בשוקו,

ומית, דלא הוה ליה שהות ביממא

לאחר העבירה

דלכפר ליה.

ואם כן אין לנו ראיה דמודה רבי בעבירות דיום הכפורים גופיה.

שנינו במשנה:

וחכמים אומרים אף המגדף.

והוינן בה:

מאי "אף המגדף"?

כלומר, אהיכא קאי רבנן.

ומתרצינן:

רבנן שמעו ליה לרבי עקיבא דתני

במתניתין במנין הכריתות וחייבי החטאות

בעל אוב.

[דמתניתין רבי עקיבא היא, מדקתני דמגדף חייב חטאת, ורבי עקיבא סובר כן, כדלקמן].

ולא תני ידעוני

לפי שאין בו חטאת.

אמרו ליה

רבנן לרבי עקיבא:

מאי שנא

ידעוני

דלא מייתי קרבן

, משום

דלית ביה מעשה

[דידעוני הוא שמכניס עצם של חיה ששמה "ידוע" לתוך פיו והעצם מדבר על ידי כישוף], אם כן,

מגדף נמי

דאמרת דחייב חטאת,

לית ביה מעשה

אלא דיבור בלבד ואף הוא פטור מקרבן .

[טעמיה דרבי עקיבא יתבאר לקמן, וכן לעיל ג, ב בדברי יוחנן וריש לקיש. ועיין רש"י ותוס' כאן].

תנו רבנן: מגדף מביא קרבן

חטאת בשוגג

הואיל ונאמר בו כרת

במזיד [והחטאת תלויה בחיוב כרת על הזדון כמבואר לעיל ג, א],

דברי רבי עקיבא.

ו

הכתוב

אומר "חטאו ישא"!

ולקמן מפרש לה.

והוינן לרבי עקיבא:

ו

כי

כללא הוא דכל היכא דכתיב ביה כרת מייתי קרבן?

והא פסח ומילה,

ד

כתיב בהו כרת, ולא מייתי קרבן

מי שלא הקריב קרבן פסח או לא מל עצמו. ואם כן, הכא נמי במגדף, על אף דכתיב ביה כרת, מנא ליה לרבי עקיבא דמביא קרבן!?