כריתות 6a — תלמוד אויף ייִדיש

ולאו מלתא היא

[לא טוב לעשות כן],

דילמא חלשא דעתיה ומתרע מזליה

[כי לא אמרו שאם אינו רואה בבואה לבבואה בודאי לא יחזור לביתו, אלא שאם רואה ידע שיחזור. ועל כן פעמים שלא יראה אף על פי שעתיד לחזור, אבל הוא יפחד שזהו סימן רע ותפול רוחו, ומחמת זה יורע מזלו - על פי רש"י ורגמ"ה].

אמר אביי: השתא דאמרת סימנא מילתא היא, יהא רגיל איניש למיכל

[ויש גורסים

למחזי

שיט"מ אות ב]

ריש שתא

[בראש השנה]:

קרא

[דלעת]

ורוביא

[מין תלתן]

כרתי סילקא ותמרי.

[וכל אלה סימן טוב הם, חלקם משום שגדלים מהר וזה סימן שכן יגדלו נכסיו (רגמ"ה), וחלקם משום שהם מתוקים והם סימן לשנה מתוקה].

אמר להו רב משרשיא לבניה: כי בעיתו למיעל למיגמר קמי רבכון

[כשאתם רוצים להכנס ללמוד לפני רבכם]:

גרוסו מעיקרא מתניתא, והדר עולו קמי רבכון

[תשננו לפני כן את הברייתות ואחר כך תכנסו ללמוד לפני רבכם כדי שתדעו להביא ראיות מהברייתות לשאלות שישאלו. רגמ"ה].

וכי יתביתו קמי רבכון

[וכאשר אתם יושבים לפני רבכם]

חזו לפומיה דרבכון

[הסתכלו אל הפה של רבכם].

שנאמר

(ישעיה ל) "

והיו עיניך רואות את מוריך

".

וכי גרסיתו שמעתא

-

גרוסו על גבי נהרא דמיא

[וכאשר אתם משננים סוגיא תשננו ליד נהר של מים]

דכי היכי דמשכי מיא תמשוך שמעתכון

[שכשם שהמים נמשכים כך תמשך שמועתכם (שתזכרו את הסוגיא) לאורך ימים. רגמ"ה].

ועוד אמר להם:

אקילקי דמתא מחסיא תיבו

[עדיף שתגורו באשפות של מתא מחסיא]

ולא אאפדני דפומבדיתא

[ולא בארמונות של פומבדיתא] מפני שהם לסטים (רש"י). ורגמ"ה פירש משום שאנשי מתא מחסיא הם בני תורה ואנשי פומבדיתא הם עמי הארץ.

טב גילדנא סריא

[דג קטן שקרוב להסריח, כלומר - שעבר זמן מה מצידתו] עדיף

למיכל

[וכדאמרינן במועד קטן (דף יא.) שדג כזה טוב יותר מדג שניצוד עכשיו] לאכול,

מ

אשר לאכול

כותחא דרמי כיפי

מאכל העשוי ממלח ומי חלב, ואפילו אם הוא חזק ומשובח שבכחו לשבור סלעים. לפי שהכותח מטמטם את הלב ומסמא את העינים ומכחיש את הגוף.

וכיון דעסקינן בשמן המשחה דרשינן נמי להאי קרא:

כתיב (שמואל א ב):

ותתפלל חנה ותאמר עלץ לבי בה' רמה קרני.

ודרשינן:

רמה קרני

[קרן שמלאוהו בשמן המשחה]

ולא רמה פכי

[פך חרס מלא בשמן המשחה]! וכדמפרש ואזיל.

דוד ושלמה שנמשחו

בשמן שהיה נתון

בקרן

שהוא חומר קשה -

נמשכה מלכותם.

שאול ויהוא שנמשחו מן הפך

העשוי מחרס הנשבר בקלות -

לא נמשכה מלכותם

. [על פי הערוך לנר]. שנינו במשנה:

המפטם את הקטורת

:

תנו רבנן: המפטם את הקטורת

על מנת

ללמד בה

סדר עשיית הקטורת,

או

על מנת

למסרה לציבור

-

פטור

. ואם פיטמה על מנת

להריח בה

-

חייב

כרת אם עשה במזיד. ואם בשוגג, חייב חטאת.

והמריח בה

[בקטורת של ציבור] -

פטור

מכרת וחטאת, שלא נאמר עונש כרת בקטורת אלא במפטם.

אלא ש

המריח בה

מעל

ככל נהנה מהקדש.

ופרכינן:

ומי איכא מעילה בריח? והאמר רבי שמעון בן פזי אמר רבי יהושע בן לוי משום בר קפרא

: הנהנה מה

קול

של הכנורות ונבלים של כלי שרת,

ו

כן הנהנה מ

מראה

יופי ההיכל,

וריח

הקטורת -

אין בהן

בהנאתן

משום מעילה

בהקדש למי שנהנה מהם הואיל ואין בהם ממש!?

ומשנינן: בקול ובמראה אכן אין מעילה משום שאין בהם ממש. אבל בריח יש ממש שמריח את סממני הקטורת, הילכך מעל. והא דקאמרינן דגם ב

ריח

אין מעילה, הכונה היא דוקא

אחר שתעלה תמרתו

מהקטרתו במקדש, שרק אז

אין בו משום מעילה,

משום שאחרי שהוקטרה הקטורת והעלתה עשן כבר נעשית מצות הקטרתה.

שהרי אין לך דבר אחר שנעשה מצותו ומועלין בו.

וקול כלי שיר ומראה ההיכל אין בהם מעילה משום שקול ומראה הם דברים שאין בהם ממש [כדאמר רב פפא בפסחים דף כו.]. אבל ריח הקטורת, שהוא חלק ממנה, נחשב דבר שיש בו ממש, ופטור רק משום שנעשית מצותו.

ותמהינן:

אלמה לא

מועלים בדבר שנעשית מצותו?

והרי תרומת הדשן

[שהיה הכהן מרים בכל יום מהאפר שנשאר מעצי המערכה]

דנעשית מצותה

שנשרפו עצי המערכה עד שנעשו אפר וגם קיים באפר את מצות תרומת הדשן, שהרים ממנו את תרומת הדשן ושמה לתרומת הדשן אצל המזבח -

ו

בכל זאת

מועלין בה

באפרה, כדילפינן לקמן מהפסוק!?

ומשנינן:

משום דהוי תרומת הדשן ובגדי כהונה

[בגדי לבן שלבש הכהן הגדול בכניסתו לפני ולפנים ביום כיפור], שגם בהם לומדים לקמן מפסוק שאסורים בהנאה אפילו לאחר שנעשית מצותן,

שני כתובין הבאים כאחד

שבשניהם יש פסוק שמלמד שאסורים בהנאה גם לאחר שנעשית מצותן.

וכל שני כתובין הבאין כאחד

שמלמדים אותו דין בשני מקומות מבלי שיהיה חידוש במקום אחד יותר מבשני -

אין מלמדים

לשאר דיני התורה. שהרי אם אין חידוש במקום אחד יותר מבשני, היה מספיק לכתוב באחד, והיינו לומדים לשני וכן לשאר דיני התורה, בבנין אב. ואם בכל זאת כתבה התורה את הדין בשני המקומות, הרי זה בא ללמד שאין ללמוד דין זה בבנין אב לשאר מקומות, אלא אדרבא - הדין נוהג רק במקום שהתורה כתבה כן בפירוש.

הילכך, בעלמא אמרינן דאין מועלין בדבר שנעשית מצותו משום שאין בו שום צורך לגבוה.

ומקשינן:

הניחא לרבנן

שלומדים מהפסוק שבגדי כהן גדול אינם ראויים עוד לעבודה כלל ואסורים בהנאה, הרי לדבריהם שפיר הוו תרומת הדשן ובגדי כהונה שני כתובים הבאים כאחד שנעשית מצותן ומועלין בהם.

אלא לרבי דוסא

, הסובר שעדיין ראוים הם לכהן הדיוט, ובגדי כהונה שראוים לעבודה אין בהם מעילה כלל [כדאמרינן בקדושין דף נד. משום שלא ניתנה תורה למלאכי השרת, ואי אפשר שיהיו הכהנים זריזים לפשטם ברגע שגומרים את העבודה. רש"י ביומא דף ס.] -

מאי איכא למימר?

דתניא

: כתיב (ויקרא יז כג) "ובא אהרון אל אוהל מועד, ופשט את בגדי הבד אשר לבש בבואו אל הקודש,

והניחם שם

" -

מלמד שטעונין גניזה.

רבי דוסא: אומר כשרין הן לכהן הדיוט. ומה תלמוד לומר

"

והניחם שם

" -

שלא ישתמש בהן ביום הכיפורים אחר.

ומשנינן: לרבי דוסא לא לומדים מתרומת הדשן בבנין אב

משום דהוי תרומת הדשן ועגלה ערופה שני כתובין הבאין כאחד

.

וכל שני כתובין הבאין כאחד אין מלמדין.

תרומת הדשן

-

מאי היא?

דתניא

: כתיב (ויקרא ו ג) "והרים את הדשן

ושמו אצל המזבח

" -

מלמד שטעון גניזה,

כי "ושמו" משמע - שם תהא גניזתו.

עגלה ערופה

-

מאי היא?

דתניא

: כתיב (דברים כא ד) "

וערפו שם את העגלה בנחל

" - שם תהא קבורתה.

ו

אפילו

למאן דאמר שני כתובין הבאים כאחד מלמדין, הכא ודאי אין מלמדין

-

משום דכתיבי מיעוטי

בתרוייהו ללמדנו שדוקא בהם מועלין לאחר שנעשית מצותן ואין ללמוד מהם למקומות אחרים.

בתרומת הדשן כתיב

"

ושמו

". ומשמע כי דוקא

הדין

, הדשן הזה,

אין,

הוא שטעון גניזה על אף שנעשתה מצותו, אבל

מידי אחרינא

שנעשית מצותו

לא

טעון גניזה אלא הוא מותר בהנאה.

גבי עגלה ערופה כתיב

(שם ו) "

הערופה

" בהא הידיעה -

ערופה אין, מידי אחרינא לא.

נאמר בתורה בסדר עשיית הקטורת:

"קח לך סמים - נטף, ושחלת, וחלבנה, סמים, ולבונה זכה, בד בבד יהיה" [שמות ל לד].

תנו רבנן: פיטום הקטורת

, היו בה אחד עשר סממנין [כדילפינן בעמוד ב מהפסוק], ואלו הם:

א)

הצרי

הוא שרף של עץ קטף, והוא ה"נטף" האמור בכתוב, ונקרא כך על שם נטיפתו של השרף מעץ הקטף.

ב)

והציפורן

הוא סממן השחלת האמור בכתוב, ונקרא כך לפי שהוא חלק כציפורן.

ג)

והחלבנה,

ד)

והלבונה

.

כל אחד מאלו הארבעה היה ב

משקל של שבעים שבעים מנה.

[המנה הינו משקל של שבעים דינרים. רמב"ם]

ארבעת הסממנים הללו כתובים במפורש בתורה, ואת יתר שבעת הסממנים דלהלן דרשינן להו לקמן מהפסוק.

ה)

מור,

ו)

וקציעה,

ז)

שיבולת נרד,

ח)

וכרכום

.

משקל ששה עשר של ששה עשר מנה.

דהיינו, שמשקל כל אחד מארבעת הסממנים האלה היה צריך להיות ששה עשר מנה.

ט)

הקושט

במשקל

שנים עשר

מנה.

י)

קילופה

-

שלושה

מנים.

יא)

וקנמון

-

תשעה

מנים.

עד כאן י"א סממני הקטורת. ומשקלם בסך הכל - שלוש מאות וששים ושמונה מנים.

מכאן ואילך מבארת הברייתא את הדברים המשמשים לצורך הכנת הקטורת אך אינם מסממניה.

בורית

ממקום ששמו

כרשינה

-

תשעה קבין.

[ובסמוך מפרש רבן שמעון בן גמליאל שאין הבורית מכלל הסממנים, אלא היא באה כדי למשוח בה את הצפורן].

יין קפריסין

[יין שבא מקפריסין. או על שם שנעשה מ"קפרס" שהיא קליפת פרי הנקרא צלף] -

סאין תלתא

[בכל סאה יש ששה קבים] ו

קבין תלתא.

[ובסך הכל עשרים ואחד קבים].

[וגם בזה מפרש רבן שמעון בן גמליאל שאין היין מכלל סממני הקטורת, אלא כדי לשרות בו את הצפורן].

אם אין לו יין קפריסין

-

מביא

במקומו

חמר חיורין עתיק

, שהוא יין לבן ישן

.

מלח סדומית

-

רובע

הקב.

[ופירשו תוס' בשם רבינו משה כהן שגם מלח סדומית בא עם חמר חיורין עתיק כדי לשרות בו את הצפורן כשאין יין קפריסין. והרמב"ם סובר שהיו מוסיפים את המלח לקטורת עצמה].

מעלה עשן

[מין עשב, ונקרא כך משום שעשנו עולה כעמוד זקוף וגבוה, והיה גורם שגם העשן של שאר הסממנים יעלה כך. שיט"מ אות כו.] -

כל שהוא

. ופירש רש"י בסוף העמוד שגם זה אינו מכלל הסממנים, אלא שימושו היה לצורך עשן הקטורת, שיהיה מתמר ועולה.

רבי נתן אומר: אף כיפת הירדן

, עשב שגדל על שפת הירדן -

כל שהוא

. [כדי לשרות את הציפורן. תוס' בשם רבינו משה כהן. ולפי הרמב"ם היו מערבים אותו עם סממני הקטורת].

ואם נתן בה

בקטורת

דבש

-

פסלה!

דכתיב (ויקרא ב יא) "כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו".

ואם

חיסר אחת מכל סממניה,

ונכנס הכהן הגדול ביום הכפורים לקודש הקדשים עם קטורת שכזו והקטירה -

חייב

הכהן הגדול

מיתה

בידי שמים. שהואיל והקטורת נעשית שלא כהלכתה הרי היא פסולה וכאילו לא הקטיר כלל, ונמצא שהיתה ביאתו אל הקודש "ביאה ריקנית", כלומר - כניסה לקודש הקדשים שאין בה קיום המצוה. וחייבים עליה מיתה [כנלמד מדכתיב בפרשת אחרי מות "ואל יבא בכל עת אל הקודש ולא ימות - בזאת יבא אהרן"].

רבן שמעון בן גמליאל אומר

[לפרש את דברי תנא קמא]:

הצרי

-

אינו אלא שרף הנוטף מעצי הקטף.

בורית כרשינה

אינה בכלל הבשמים של הקטורת, אלא

ששפין

[מושחים]

בה את הציפורן כדי שתהא נאה

[משום שהיא שחורה].

וגם

יין קפריסין

אינו בכלל סממני הקטורת, אלא

ששורין בו את הציפורן כדי שתהא עזה

[שיהא ריחה חזק].

והלא מי רגלים יפין לה

לציפורן להשרותה בהם?

אלא שאין מכניסין מי רגלים למקדש מפני הכבוד,

שהיו מפטמים את הקטורת בעזרה.

[יש מפרשים מי רגלים ממש, וזה בודאי גנאי להכניס לעזרה. ויש מפרשים שזהו עשב ששמו מי רגלים והואיל ונקרא בשם גנאי אינו כבוד להכניסו לעזרה. שיט"מ אות כח בשם תוס'].

ומכך שלא השרו את הצפורן במי רגלים מחוץ לעזרה ואחר כך הכניסוהו -

מסייע ליה לרבי יוסי ברבי חנינא, דאמר

: הא דכתיב (שמות ל) ביחס לקטורת "

קודש היא קודש תהיה לכם

" - בא הכתוב ללמד כי

כל מעשיה

של הקטורת

לא יהו אלא בקודש.

המקדיש לבדק הבית דבר שהוא ראוי למזבח - "אינו יוצא מידי מזבח לעולם". כלומר, חל חיוב להקריבו על המזבח. אבל מאחר ויש עליו רק קדושת בדק הבית ולא קדושת קרבן למזבח, אי אפשר להקריבו כמו שהוא. וכיצד עושים? אם הוא דבר הראוי לקרבן יחיד מוכרים אותו ליחיד שצריך להקריב קרבן, ודמיו קדושים לבדק הבית, והקונה מקריבו קרבן על גבי המזבח.

אבל אם היה הדבר שהוקדש לבדק הבית ראוי רק לקרבן ציבור [ולקמן יתבאר שהיינו קטורת, שהיא הדבר היחיד שראוי רק לקרבן ציבור ולא ליחיד] אי אפשר למוכרו כמו שהוא לציבור. כי צריכים לקנות את קרבנות הציבור דוקא מ"תרומת הלשכה", [דהיינו מהשקלים ש"נתרמו" מתוך השקלים שהיו הציבור שולחים מידי שנה לבית המקדש].

ושקלים אלו הם כבר קדושים, ואי אפשר לקנות בהם דברי הקדש אחרים, שאי אפשר לקנות או למכור הקדש תמורת הקדש, ואפילו לא לרכוש דבר לצורך קרבנות הציבור מהקדש בדק הבית על ידי תשלום להקדש בדק הבית ממעות תרומת הלשכה.

ולכן, אם הקדיש אדם לבדק הבית את סממני הקטורת, ואין הם ראויים להקטרה משום שלא נקנו מכספי הציבור - משלמים בהם את השכר של האומנים מבית אבטינס, שהם עושי הקטורת במקדש, ומתחללים הסממנים על שכר האומנין ויוצאים בכך לחולין. וחוזרים וקונים אותם מהאומנים במעות תרומת הלישכה ונמצאת הקטורת קריבה משקלי הציבור שנתרמו באותה השנה.

וכמו כן מותר הקטורת שבכל שנה [כדמבואר לקמן בגמרא] - ניתן לאומני בית אבטינס, שהיו מומחים בפיטום הקטורת, בשכרם.

מיתיבי

לרבי יוסי ברבי חנינא דאמר כל מעשיה של הקטורת לא נעשו אלא בקודש:

תנן במסכת שקלים:

המקדיש נכסיו

סתם, [מבלי לפרש אם הקדישם לבדק הבית או לצורך מזבח, ההלכה היא שתולים שכונתו להקדיש לבדק הבית],

והיו בה

ן

דברים הראויין לקרבנות ציבור

-

ינתנו לאומנין בשכרן.

והוינן בה:

הני

"

דברים הראויין

רק לקרבנות ציבור" -

מאי נינהו?

אי בהמה וחיה

[לאו דוקא, שהרי חיה איננה ראויה למזבח], הרי כבר

תנא ליה

[שם במשנה ז] שהראוי לקרבן יחיד נמכר ליחיד. ובהמה תמימה ראויה לקרבן יחיד.

אי יינות שמנים וסלתות

שראוים למנחות ולנסכים, הרי כבר

תנא ליה

[שם במשנה ח] שגם אלו נמכרים ליחיד הואיל וראויים ליחיד.

אלא לאו

, המדובר הוא ב

קטורת

שאינה ראויה אלא לציבור. ומוכח שהיחיד יכול לעשות קטורת מסממנים של חולין מחוץ לעזרה ואחר כך להקדישה! וקשיא לרבי יוסי ברבי חנינא דאמר שכל מעשיה של הקטורת חייבים להעשות דוקא בקודש, בתוך העזרה!?

ותרצינן:

אמר רבי אושעיא

: אין כוונת הברייתא לקטורת שנעשית לכתחילה בחול. אלא המדובר

באותה

הקטורת שנעשית לכתחילה בעזרה ומשל הקדש,

הניתנת לאומנים בשכרן,

ועל ידי זה היא יוצאת לחולין.

כדתנן

במסכת שקלים:

מותר הקטורת

[שבכל שנה הכינו קטורת במידה מרובה ממה שהקטירו בפועל, וכמבואר בברייתא בסמוך. ואי אפשר להקריב את המותר מן הקטורת, כמו שהיא, בשנה הבאה, היות והקרבנות של כל שנה צריכים לבוא מהשקלים החדשים של אותה שנה. כדאמרינן במסכת ראש השנה (דף ז.) "חדש, והבא קרבן מתרומה חדשה"]. אלא

מה היו עושין בה

במותר הקטורת על מנת שיהיה אפשר להקטירה בשנה החדשה?

אמנם יש פתרון פשוט: לחלל את קדושת הקטורת על ידי מכירתה להדיוט, ולחזור ולקנותה ממנו בשקלי השנה החדשה. אלא שאין עושין כן מפני שזילא מילתא למוכרה להדיוט ולחזור ולקנותה. ולכן נוהגים בה דרך כבוד לחללה בצורה צנועה ולחזור לקנותה משקלי הציבור החדשים [על פי רש"י במסכת שבועות] בצורה דלהלן:

א.

היו מפרישין

ממעות הקדש בדק הבית, ומייעדין את המעות לשלם בהן את

שכר האומנין

של בית אבטינס שהיו עושין את הקטורת [כן מובא בהגהה על רש"י מספר באר שבע, עי"ש], ויוצאין בכך אותן המעות לחולין.

ב.

ו

לאחר מכן, מבקשים מהאומנין שיסכימו לכך שיהיו

מחללין אותה

[את קדושת מותר הקטורת]

על מעות האומנין

[שכאמור הן יועדו לתשלום שכר עבודתם, ונעשו בכך מעות חולין!], והקטורת היתה יוצאת לחולין והמעות המיועדות לתשלום שכר האומנין נתפשו בקדושה.

אבל אי אפשר ליתן להם לכתחילה את מותר הקטורת בשכרן ולחללה בכך כי אפשר לשלם לאומנין בשכרם רק מקדשי בדק הבית, ואילו מותר הקטורת קדוש בקדושת מזבח.

ג.

ו

משהסכימו האומנין לחלל את קדושת מותר הקטורת על מעות שכר עבודתם -

נותנין אותה

, את מותר הקטורת שיצאה לחולין,

לאומנין בשכרן!

ד.

וחוזרים ולוקחין אותה

מהאומנין

מתרומה חדשה

, שקונים אותה מהם בשקלים ש"נתרמו" מתוך השקלים של השנה החדשה לצורך קניית קרבנות הציבור. ונותנים את השקלים הללו לאומנין כתשלום עבור קניית הקטורת מידם עבור הציבור.

[שלא היו צריכים את כל השקלים לקנית הקרבנות התמידיים ולכן הפרישו רק חלק מהם לצורך כך - וזה נקרא תרומת הלשכה, כדתנן במסכת שקלים (פרק א מ"א). ובאחד בניסן היו תורמים את הלשכה, כי אחד בניסן הוא ראש השנה לשקלים - להביא קרבנות מהשקלים של השנה החדשה, כדרשינן במסכת ראש השנה (שם).] ועל ידי שקנו את הקטורת בשקלי התרומה החדשה היא היתה ראויה שוב להקטרה בשנה זו, הואיל והוקדשה מכח קדושת השקלים החדשים.

ומתניתין ד"המקדיש כל נכסיו" איירי שאחד האומנין קיבל בשכרו את מותר הקטורת שנעשתה בקדש כדין, ולפני שהספיקו לקנותה ממנו עמד והקדיש כל נכסיו, ועל קטורת שכזו אומרת המשנה במסכת שקלים שיתנו אותה לאומנין בשכרן כיון שלא נקנתה מכספי הציבור. אך אין מכאן קושיה לרבי יוסי ברבי חנינא, שהרי היא נעשתה בקודש.

מתקיף לה רב יוסף: הא בכולהו מותרות תני

"

חוזרין ולוקחין אותה מתרומה חדשה

"

ו

אילו

הכא

במשנה של המקדיש נכסיו והיו בהן דברים הראוין למזבח

לא תני

הכי. ומוכח מזה שכאן לא מדובר בקטורת שנעשית לכתחילה משל הקדש אלא משל חולין נעשתה. והואיל ומתחילה נעשית מחולין אין חוזרים ולוקחים אותה מתרומת הלשכה. ואף על פי כן כתוב במשנה שהיא ראויה לקרבנות ציבור, על אף שנעשית בתחילה בחוץ - וחוזרת התיובתא לרבי יוסי ברבי חנינא!

ותרצינן:

אלא אמר רב יוסף

: לא מדובר בקטורת שפטמה, שאם כן לא היתה נעשית מחולין ובחוץ, וכדאמר רבי יוסי ברבי חנינא. אלא איירי

ב

מקדיש

אחד מסממני הקטורת,

שראוי לקרבן ציבור, כי אפשר לעשות ממנו קטורת.

תנו רבנן: קטורת היתה נעשית שלוש מאות וששים ושמונה מנה,

שזהו סך כל משקל הסממנים כמפורש בברייתא דלעיל, מלבד שאר המינים שלא היו מכלל הסממנים, כדלעיל.

שלוש מאות וששים וחמשה

-

כנגד ימות החמה,

ולא עשו כנגד ימות הלבנה, כי אם היו עושים כן היה חסר בשנה מעוברת. ולכן עשו בכל שנה יותר, ואת המותר מכל שנה צירפו ביחד עד שבשנה מעוברת היה מספיק להם גם לימי חודש העיבור [שיט"מ אות לח בשם הרא"ש].

ו

שלושה מנין יתירים

מימות החמה היו בה,

שמהן מכניס כהן גדול מלא חפניו

לקודש הקדשים

ביום הכיפורים.

והשאר

המותר מהשלושה מנים שמהם מכניס כהן גדול - כי לא היה מכניס את כל השלושה מנים, אלא הכל לפי מדת חפנו של כהן גדול [רש"י]. וכן אחד עשר מנה שכנגד מספר הימים ששנת החמה יתירה על שנת הלבנה [שיט"מ אות לג בשם תוס'] -

ניתנת לאומנין בשכרן. כדתנן: מותר הקטורת מה היו עושין בה

-

מפרישין שכר האומנין, ומחללין אותה על מעות האומנין, ונותנין אותן לאומנין בשכרן, וחוזרין ולוקחין אותה מתרומת הלשכה.

וכדפרשינן לעיל.