כריתות 20b — תלמוד אויף ייִדיש

אביי בר אבין ורב חנניא בר אבין דאמרי תרווייהו

: לעולם מיירי

כגון שנתכוון לכבות ולהבעיר,

ואפילו הכי לתנא קמא אינו חייב אלא חטאת אחת.

דתנא קמא סבר לה כרבי יוסי דאמר: הבערה

-

ללאו יצאת!

מה שנאמר בתורה "לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת" לכאורה הוא מיותר. שהרי ההבערה אסורה משום שהיא בכלל שאר מלאכות שבת. אלא, לכך בא הכתוב - להוציאה מכלל כל המלאכות, שלא יהיה עונשה בסקילה ובכרת [ושלא יתחייב על שגגתה חטאת] אלא תהיה אסורה באיסור לאו בלבד. וכיון שאין בהבערה קרבן חטאת, אינו חייב אלא על הכבוי.

ורבי אליעזר ברבי צדוק סבר לה כרבי נתן, דאמר: הבערה

-

לחלק יצאת!

שחייב עליה הכתוב חטאת בפני עצמה אם עשאה בהעלם אחד עם שאר מלאכות. וממנה למדין לכל אבות המלאכות, שחייב על עשיית כל אחד בפני עצמו. הלכך חייב שתים על הכבוי ועל ההבערה.

רבא אמר: להקדים

-

איכא בינייהו!

דמיירי שנתכוון להדליק תחלה את התחתונות ואח"כ לכבות העליונות, ובטעות הדליק וכיבה בבת אחת. דתנא קמא אינו מחייב שתים שהרי לא נעשתה מחשבתו [ומכל מקום חייב אחת כי אמרינן שהוא מקפיד רק על אחד מהשנים או על ההקדמה של ההדלקה או על האיחור של הכיבוי, ונמצא שרק באחד משניהם לא נעשתה מחשבתו, שיטמ"ק אות י']. ורבי אליעזר ברבי צדוק סובר דבבת אחת הוא, וכאילו נעשתה מחשבתו לגמרי, וחייב שתים.

רב אשי אמר

: הכא מיירי

כגון שנתכוון לכבות

העליונות,

והובערו

התחתונות

מאליהן,

שלא ידע מראש שכך יהיה [בערוך לנר הקשה דא"כ מתעסק הוא].

ותנא קמא סבר לה כרבי שמעון דאמר: דבר שאין מתכוון פטור

הלכך אינו חייב על ההבערה.

ורבי אליעזר ברבי צדוק סבר לה כרבי יהודה דאמר: דבר שאינו מתכוון חייב

. תנו רבנן: החותה גחלים בשבת,

שהיפך בהם כדי

להתחמם בהם, והובערו מאליהן,

וידע שהן יובערו אלא שאין לו צורך בהבערתן, כי די לו בחום הגחלים. ולכן, לא הוי בגדר "אינו מתכוון" אלא "מלאכה שאינה צריכה לגופה".

תני חדא: חייב. ותני אידך: פטור.

ומבארינן:

הא דתניא חייב. קסבר: מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה. והא דתנא פטור. קסבר: מלאכה שאינה לגופה פטור עליה

45 .

הדרן עלך פרק ספק אכל חלב

--- title: "חברותא - כריתות — פרק חמישי - דם שחיטה" source: "https://www.toratemetfreeware.com/online/f02372.html#HtmpReportNum0004L5" chapteranchor: "HtmpReportNum0004L5" --- פרק חמישי - דם שחיטה

Оригинал главы פרק חמישי - דם שחיטה

מתניתין:

דם

היוצא בשעת

שחיטה,

בין

בבהמה

בין

בחיה ו

בין

בעוף, בין

שהם

טמאין בין

שהם

טהורין.

וכן

דם נחירה

שלא שחט את הבעל חי אלא הרג אותו ויצא ממנו דם [ונקט התנא לשון "נחירה" - לפי שהדרך להרוג את הבהמה על ידי שקורע אותה מהנחיריים עד החזה. רש"י חולין יז, א].

וכן

דם עיקור,

שעקר את הסימנים, דהיינו הקנה או הושט, ויצא מהם דם .

וכן

דם הקזה

, שהוציא דם מגוף בעל חי,

שהנשמה יוצאה בו.

ובגמרא מפרש איזהו דם זה [ונחלקו ראשונים אם זה שאמרה המשנה "שהנשמה יוצאה בו" מתייחס לגבי כל סוגי הדמים השנויים לעיל, שבכולם אינו חייב אלא על דם שהנשמה יוצאה בו, או שנאמר רק ביחס ל"דם הקזה", אבל בכל הני דלעיל חייב בכל אופן הואיל ויצא הדם מהסימנים, שהם מקום שהנשמה יוצאה בו. עיין תוד"ה דם הקזה ורמב"ם הל' מאכלות אסורות פ"ו ה"ג ובלח"מ שם] .

על כל דם שכזה -

חייבין עליו

, על אכילתו, כרת.

דם הטחול

, דם הלב

של בעלי חיים דלעיל,

דם ביצים

של שור או איל [פירוש אחר, ביצי תרנגולת],

דם חגבים, דם התמצית

שמתמצה ושותת בשעת שחיטה או לאחר מכן ואינו דם הנפש -

אין חייבין עליו

כרת [דם הטחול והלב והביצים משום שאינם דם הנפש, וכן דם התמצית. ודם חגבים נתמעט בגמרא מהכתוב].

רבי יהודה מחייב

כרת

בדם התמצית.

גמרא:

תנו רבנן

: נאמר

"כל דם לא תאכלו". שומע אני

: ש

אפילו דם מהלכי שתים

[אנשים].

דם ביצים, דם שרצים, דם חגבים, דם דגים

-

הכל

נכללו

בכלל

האיסור?

תלמוד לומר

בהמשך הכתוב

"לעוף ולבהמה".

ודרשינן:

מה עוף ובהמה מיוחדין

בכך:

ש

גם כאשר הן נבילה

יש בהן

אפשרות שלא יטמאו אלא

טומאה קלה,

בתורת טומאת אוכלין [כדמפרש לקמן], שהיא טומאה קלה [שאוכל טמא אינו מטמא אדם וכלים אלא רק אוכל אחר],

ו

יש בהן אפשרות שיטמאו

טומאה חמורה

בתורת נבלה, שהיא טומאה חמורה [שמטמאה את האדם, ואפילו כשאינו נוגע בה אלא נושאה בלבד הרי הוא ובגדיו טמאים] ,

ו

כמו כן

יש בהן איסור

קודם שחיטה

והיתר

לאחר שחיטה.

והן מין בשר. אף כל שיש בהן טומאה קלה וטומאה חמורה, ויש בהן איסור והיתר, והן מין בשר

הרי הם בכלל איסור אכילת דם.

אוציא

מכלל האיסור

דם מהלכי שתים, שאין בהן טומאה קלה,

שלא יתכן שבשר אדם יטמא רק בתורת אוכל אלא לעולם הוא מטמא בתורת טומאת מת.