כריתות 10a — תלמוד אויף ייִדיש

איבעיא להו:

בטומאה,

לענין מנין ימי טוהר של יולדת [שהדם שרואה בהם טהור] -

מה לי אמר רבי יהודה?

והיינו, מהי דעתו של רבי יהודה? האם לגבי מנין ימי הטוהר הוא מודה שהולד שנולד בתוך שמונים [ללידת נקבה] כמאן דאיתיה דמי, או שגם בזה הוא חולק וסובר דכמאן דליתיה דמי [ולא לגמרי אלא מבחינה מסוימת, וכדלקמן].

וצדדי הספק הם:

מי אמרינן: עד כאן לא קאמר רבי יהודה

ד

ולד שני כמאן דליתיה דמי אלא לענין קרבן

שפטור על לידה זו. ד

כיון דלא יצאת,

שלא הפילה אותו ב

שעה שראויה להקריב בה קרבן

על הלידה הראשונה,

הואיל וכן,

אמרינן ד

ולד שני כמאן דליתיה דמי

לגבי חיוב קרבן לידה נוסף, אלא הוא נפטר בקרבן על הלידה הראשונה.

אבל לענין טומאה וטהרה אימא סבירא ליה

לרבי יהודה ד

כמאן דאיתיה דמי

לגמרי. ומונים לו ימי טומאה וטהרה.

ומפסקא

ימי

טומאה דשני

את ימי הטוהר של הראשון באמצעם.

וממלא,

שחוזרת ומשלימה את

יומי טהרה ד

וולד

ראשון

לאחר ימי הטומאה של השני.

והדר מונה ימי טהרה לשני

. [וכגון שהפילה נקבה ביום החמשים וחמש ללידת נקבה, הרי היא סופרת עתה שבועיים ימי טומאה, ולאחר מכן משלימה עשרים וחמש ימי טהרה שנשארו לה מהראשון, ולאחר מכן מונה עוד ששים ושש ימי טהרה ללידה השניה].

או דלמא לרבי יהודה

-

חומרא הוא דאית ליה!

שתמיד הולכים לחומרא. דלענין קרבן אמרינן דכמאן דליתיה דמי, שעל ידי כך היא מתחייבת בקרבן על הלידה השלישית. ולענין טומאה אמרינן איפכא, דכמאן דאיתיה דמי, שעל ידי כך היא אסורה לאכול בקדשים עד שיתמו שמונים יום ללידת השני.

אבל הכא,

דהיינו, לומר דכאיתיה דמי עד כדי כך שהם מפסיקים את ימי הטוהר של הראשון ותשלים אותם אח"כ, זו

קולא הוא,

להוסיף לה ימים שבהם הדם שרואה הוא דם טהור [הקשה הרש"ש שהדברים סותרים, שמקודם אמרנו שימי טוהר הם חומרא משום שאסורה אז בקדשים וכאן אמרינן דהוי קולא. ועיין שיטמ"ק אות ד']

וקולא לית ליה

לרבי יהודה. ולכן, לגבי מנין ימי טוהר של הולד הראשון אמרינן דהולד השני כמאן דליתיה דמי, ומנין ימי הטוהר של הראשון לא נפסק עקב לידתו אלא נמשך בתוך ימי הטומאה והטהרה של השני. ונמצא כי ימי הטהרה של שניהם נבלעים האחד בתוך השני, וכשישלמו ימי הטוהר של הראשון היא רק תשלים למנות את ימי טוהר הנשארים מלידת הולד השני .

אמר רב הונא מסורא: תא שמע

: דתניא:

יולדת

-

שוחטין

את הפסח

וזורקין

את דמו

עליה

[בעבורה]

ביום ארבעים ל

לידת

זכר, וביום שמונים לנקבה.

שהרי בערב כבר יעברו הארבעים או שמונים היום, ותהא אז מותרת לאכול מהפסח.

וקשיא לן

: והרי

ביום מ' לזכר ויום פ' לנקבה עד כאן

עדיין

טמאה היא?!

כלומר מחוסרת כפורים היא, ואסורה לאכול בקדשים עד שתביא קרבנותיה, והיא יכולה להביאם רק למחרת, ביום הארבעים ואחד לזכר או שמונים ואחד לנקבה, ואם כן איך תאכל בערב מקרבן הפסח!?

ואמר רב חסדא

לתרץ את הא דמקשינן: הכא במאי עסקינן: שילדה תאומים, בהבדל של יום ביניהם. ומה דקתני יום מ' לזכר היינו ללידת השני, שהוא יום מ"א לראשון. ו

הא מני

-

רבי יהודה היא, דאמר ולד שני כמאן דליתיה דמי

והקרבן הוא על הראשון. הלכך ראויה היא היום להביא קרבנותיה [ואע"פ שהיא אסורה היום באכילת הקדשים עד הערב בגלל היום המ' ללידת השני, שהוא מימי הטוהר שלה, מכל מקום בערב כבר נשלמו ימי הטוהר והיא מותרת לאכול בקדשים, שהרי על השני אינה צריכה להביא קרבן, ואיננה "מחוסרת כפורים" בגללו].

והשתא פשטינן לאיבעיא:

ואי אמרת

כי

ב

יחס למנין ימי

טומאה סבירא ליה לרבי יהודה

ד

ולד שני כמאן דאיתיה דמי,

וכפי שנתבאר לעיל שלפי הצד הזה אמרינן שימי טומאה של השני מפסיקין את ימי הטוהר של הראשון, אם כן הרי היום השמיני לראשון, שהוא היום השביעי לשני, הוא יום טומאה. והוא מונע את התחלת מנין ימי הטוהר לראשון עד למחרת, והמנין מתאחר ביום אחד. ונמצא, שיום המ' או הפ' לשני הוא גם יום המ' או הפ' לראשון. ואם כן תיקשי:

היכי שחטינן עליה

את הפסח

ביום מ',

והרי

לאורתא

, באותו היום בערב,

נמי לא מציא אכלה,

עד שתביא את קרבנותיה למחרת על הראשון?

אלא, לאו, שמע מינה,

ד

לטהרה ולטומאה נמי סבירא ליה לרבי יהודה

ד

ולד שני כמאן דליתיה דמי

, וימי טומאתו אינם מפסיקין את ימי הטוהר של הראשון, ומנין ימי הטוהר שלו מתחילין מיד ביום השמיני. הלכך, ראויה היולדת להביא קרבנותיה ביום המ' לשני, כיון שהוא יום מ"א לראשון .

ודחינן:

לעולם אימא לך: לטומאה ולטהרה סבירא ליה לרבי יהודה דולד שני כמאן דאיתיה דמי! וכי תניא ההיא

דשוחטין וזורקין עליה ביום מ' לאו בתאומים עסקינן, אלא בלידה רגילה, ו

בפסח הבא בטומאה

איירי, שרוב הקהל היו טמאין ואוכלין מהפסח גם הטמאים, וגם יולדת זו תוכל לאכול ממנו, אע"פ שעדיין היא מחוסרת כפורים בערב.

ומקשינן:

ומי אכלה

האי יולדת מפסח הבא בטומאה?

והתנן: פסח הבא בטומאה

-

לא יאכלו ממנו זבים וזבות נדות ויולדות,

אלא רק טמאי מת הותרו לאכול ממנו [עיין רש"י מהיכן ילפינן]!?

ומתרצינן:

ההיא

דתנן

דלא אכלן

היינו

כי לא טבילן,

כשעדיין לא טבלו מטומאתם.

כי תניא ההיא דשוחטין וזורקין עליה

ביום הארבעים הוא לפי

דהא דטבלה

ביום השמיני ללידתה [ואע"פ שמדין "טבולת יום ארוך" היא אסורה עדיין לאכול בקדשים עד מלאת ימי טוהרה, אבל בפסח הבא בטומאה היא מותרת, דטבול יום הותר בטומאה בציבור].

ומקשינן:

אי הכי,

אמאי נקט יום ארבעים, והא כיון שכבר בשמיני היא טובלת אם כן כבר

משמיני דיליה הוא דחזיא

באכילת פסח הבא בטומאה?

ומתרצינן:

משמיני לא חזיא! דקסבר

האי תנא:

טבול יום דזב

ביחס לטומאה בציבור -

כזב דמי!

שלא הותרה טומאתו בציבור. והוא הדין יולדת שהיא טבולת יום הרי היא כיולדת שלא טבלה, שלא הותרה טומאתה בציבור. וכל יולדת הרי היא נחשבת עד סוף ימי מלאת כטבולת יום ארוך, שנמשך עד יום הארבעים בערב, ואסורה עד אז לאכול בפסח הבא בטומאה כיולדת קודם טבילה! וקא סלקא דעתין דכשם שטבול יום דזב כזב דמי הוא הדין מחוסר כיפורים דזב כזב דמי ולא הותר מחוסר כיפורים דזב לאכול בקרבן פסח הבא בטומאה. ומקשינן:

אי הכי, ביום מ'

לערב

נמי לא חזיא!? דהא מחסרה כפרה

עד למחר.

ומתרצינן:

לאיי!

אין הדבר כן! אלא

ביום מ'

לערב

חזיא, דקסבר: מחוסר כפורים דזב לאו כזב דמי.

ומקשינן:

ולרבא, דאמר מחוסר כפורים דזב כזב דמי

-

הא מתניתא

דשוחטין וזורקין עליה

היכי מתרץ לה?

ומתרצינן:

אמר רב אשי: רבא מתרץ לה

דהא דקתני שוחטין וזורקין עליה ביום ארבעים לזכר וביום שמונים לנקבה אין הכונה ליום ארבעים ושמונים ללידת זכר ונקבה. אלא הכונה ששוחטין עליה באותו יום שילדה. וכגון שילדה

ביום ארבעים ליצירת

העובר, דהיינו יום הארבעים לתחילת הריונה ב

זכר, וביום שמונים ליצירת

העובר ב

נקבה

, שאין עליו עדיין שם ולד ואין עליה טומאת יולדת.

ורבי ישמעאל היא,

שלדעתו גמר יצירת הנקבה שונה משל זכר.

דאמר

רבי ישמעאל: המפלת שאינה יודעת מה הפילה צריכה לחשוש

לזכר

רק אם היה זה ביום

ארבעים ואחד

לתחילת ההריון [וטמאה רק שבוע]. ו

לנקבה

צריכה להתחיל לחשוש רק אם הפילה מיום

שמונים ואחד,

לפי שגמר יצירת הנקבה הוא לאחר שמונים יום [ואילו לחכמים בין זכר ובין נקבה גמר יצירתם לאחר ארבעים יום].

ומקשינן:

סוף סוף,

איך שוחטין עליה ביום לידתה? והרי

תיפוק ליה דטמאה היא משום "נדה"

, שהרי ראתה דם בשעת לידה?

ומתרצינן: הכא במאי עסקינן:

בלידה יבישתא,

ללא דם.

ומקשינן:

אי הכי, מאי למימרא?!

דפשיטא שהיא טהורה?

ומתרצינן:

מהו דתימא

אמרינן

אי אפשר לפתיחת הקבר

הרחם

בלא דם,

ואף אם לא ראתה הרי היא טמאה דתלינן דודאי יצא ממנה דם,

קמשמע לן דאפשר לפתיחת הקבר בלא דם!

אמר רבי שמעיה: תא שמע

לפשוט הבעיא בדעת רבי יהודה: תניא: ביולדת נקבה נאמר "וששים יום וששת ימים תשב על דמי טהרה". ואי הוה כתיב רק

"ששים

יום וששת ימים",

יכול

הייתי לומר

בין

שהם

רצופין,

שלא הפילה באמצע,

בין

שהם

מפוזרין,

כגון בגוונא דסוגיין, שהפילה ביום החמשים וחמש, שימי טומאה של השני מפסיקין את ימי טוהר דראשון באמצע ואח"כ היא משלימה אותם, שנמצא שששים וששה ימי הטוהר הם מפוזרין בשני זמנים.

תלמוד לומר "יום",

ודרשינן:

מה יום כולו רצוף,

דהיינו: או שכולו טהור או שכולו טמא [עיין רש"ש] -

אף ששים

ושש יום

כולן רצופין

הם לטהרה! עד כאן לשון הברייתא.

ומסקינן לראיה: הא ברייתא -

מני

היא?

אילימא רבנן

דפליגי על רבי יהודה, וכי

מי אית לרבנן "מפוזרין",

והרי לשיטתם ולד שני הוא העיקר, וימי טוהר דראשון בטלין מכל וכל, ומה שייך לומר "מפוזרין"?

אלא, לאו, רבי יהודה היא.

שלשיטתו ולד ראשון הוא העיקר לענין קרבן והוה אמינא שגם לענין ימי טוהר הם עיקר וישלימו אותם לאחר ימי טומאה דשני.

ומדקא יהיב לה

קרא

ששים רצופים בהדי הדדי,

דהיינו שצריכים להיות דוקא רצופים, ואם נפסקו באמצע ע"י טומאה של נפל אחר אין משלימין אותם לאחר מכן אלא בטילין הם -

שמע מינה: חומרא

-

אית ליה לרבי יהודה!

שרק לחומרא אמר רבי יהודה שהראשון עיקר, כגון לענין קרבן. אבל

קולא

-

לית ליה!

דלענין השלמה של מנין ימי טוהר אינו עיקר, כיון שלמדנו בברייתא שימי הטוהר צריכים להיות רצופים .

ודחינן:

לא לעולם רבנן היא

. ולא תיקשי דלרבנן לא יתכן "מפוזרין" לפי שהיא מונה רק מלידת השני:

והכא במאי עסקינן: ביולדת זכר בתוך שמונים של נקבה

ובאופן ששלשים ושלשה ימי הטוהר של הזכר כלו בתוך שמונים של הנקבה. ומכיון שימי טוהר דראשון נמשכים גם לאחר גמר ימי טוהר דשני מודו רבנן שלא אמרינן שולד שני עיקר אלא משלימה את ימי טוהר דראשון לאחר ימי הטוהר של השני. והייתי אומר שמוסיפה בסוף עוד שבעה ימי טוהר לאחר שמונים היום כדי להשלים את שבעת ימי הטומאה דשני שנגרעו מימי הטוהר של הראשון, ואם כן משכחת לה "מפוזרין", קמשמע לן קרא דלא מוסיפין, אלא ששים ושש ימי הטהרה הם רצופים, ואין הטומאה של השני מפסקת בהם.

ומקשינן:

סוף סוף,

לא משכחת שיתמו ימי טוהר דזכר בתוך ימי טוהר דנקבה, אלא להיפוך -

שלמין יומי דקדמאה, ועד כען,

עדיין,

דבתראה לא שלמין!

שהרי כפי שנתבאר לעיל לא יתכן שתהיה לידת השני נחשבת כלידה קודם יום החמשים וחמש ללידת הראשון, ואם כן ארבעים יום של השני נשלמין לאחר שמונים של הראשון!

ובהא,

באופן כזה,

רבנן

-

לולד שני מנו,

וימי טוהר דראשון בטלין. ולמה איצטריך קרא למעט שלא יהיו מפוזרין? ומתרצינן:

אלא, משכחת לה לרבנן

"מפוזרין"

ביולדת תאומים

. שהעיבור שלהם היה בבת אחת, ואת ה

נקבה

ילדה

קדמייתא, וזכר בתראה. וכגון דילדיתיה לזכר בתראה, בעשרים ליומי טהרה

דנקבה. ונמצא שנשלמו ימי הטוהר דזכר קודם גמר ימי טוהר דנקבה. והוה אמינא

דבעיא מינקט ליה

שתשלים

שבעה יומי טומאה דלידה

של הזכר בסוף השמונים.

והכי קאמר

תנא דברייתא:

יכול היכא דילדה תאומים,

וה

נקבה

נולדה

מעיקרא וזכר לבסוף, תפסיק טומאה דלידה

של הזכר

במיצעי

ימי הטוהר של הנקבה,

ו

תחת שבעה ימים אלו היא תמנה שבעה ימי טוהר נוספים, דהשתא

נימני לה ששה וששים מפוזרין,

חלקם קודם הטומאה וחלקם לאחר מכן.

תלמוד לומר "יום"! מה יום כולו רצוף אף ששים

ושש

כולם רצופין!

דהיינו, שהטומאה אינה מפסקת כלל את ימי הטוהר אלא כולם רצופים, וממילא אינה מוסיפה כלום [עיין רש"ש על רש"י ד"ה לעולם].

אמר אביי: תא שמע

לפשוט האיבעיא: תניא: בזכר נאמר "ושלשים יום ושלשת ימים תשב בדמי טהרה" אי

"שלשים

ושלש

" יכול בין רצופין בין מפוזרין? תלמוד לומר "יום"

-

מה יום כולו רצוף אף שלשים

ושלש

רצופין.