הוריות 5b — תלמוד אויף ייִדיש

ורבי שמעון ורבי מאיר,

שדרשו שני "קהל" לגזירה שוה, ולדבריהם לא נותר "קהל" אחד ללמד שהוראה תלויה בבי"ד, דין זה ש

הוראה תלויה בבי"ד ומעשה תלוי בקהל, מנא להו?

אמר אביי

: הם דרשוהו ממה

דאמר קרא

לגבי ציבור ששגגו בעבודה זרה

, "והיה אם מעיני העדה, נעשתה לשגגה".

וכך דרשוהו: אם נעשה מעשה השגגה של הוראת בי"ד על ידי אחרים. דהיינו, שעל ידי הוראת בי"ד בשגגה, עשו הקהל את מעשה העבירה.

רבא אמר,

רבי שמעון ורבי מאיר למדו כלל זה מהכתוב "

לכל העם, בשגגה",

ודרשו שיהיו כולם שייכים בחטא, הבי"ד - בהוראה, והקהל - במעשה.

וצריכא

שני כתובים אלו, לדרשה זו.

דאי כתב רחמנא

רק "

והיה אם מעיני העדה נעשתה בשגגה", הוה אמינא אפילו

אם חטאו

מיעוטא

מביאין פר, כי כתוב "מעיני", שמשמעותו מיעוט,

להכי כתיב "לכל העם בשגגה",

לומר שאין חייבין עד שיחטאו רוב.

ואי כתב

רק "

לכל העם בשגגה", הוה אמינא

שלא יתחייבו פר

עד דעבדי בית דין

את מעשה החטא בשגגה

בהדי רובא

על פי הוראתן.

להכי כתיב "והיה אם מעיני העדה נעשתה בשגגה",

ולא נאמר "ועשו", ללמד שדי בכך ש"נעשתה" העבירה על ידי אחרים על פי הוראתם של בית דין, ואין צורך שגם הבי"ד עצמם יחטאו ויעשו כהוראתם בכדי לחייבם קרבן.

ומקשינן:

והא כי כתיבי הני קראי,

"והיה אם מעיני" ו"לכל העם בשגגה", בפרשת הוראת

עבודת כוכבים הוא דכתיבי,

ומנין למדו דינים אלו גם לענין הוראת בי"ד בשאר מצוות?

ומתרצינן:

ילפינן

בגזירה שוה "

מעיני

-

מעיני".

שנאמר בשאר מצוות "מעיני הקהל", ונאמר בעבודת כוכבים "והיה אם מעיני העדה".

שנינו במשנתנו:

הורו בי"ד של אחד

מן השבטים ועשה אותו השבט על פיהן, אותו השבט הוא חייב, ושאר כל השבטים פטורים, דברי רבי יהודה.

ומשמע, שאם שבט אחד חטא בהוראת בית דינו ומביא פר, אין שאר השבטים מביאין פר בגרירתו.

איבעיא להו: שבט אחד לרבי יהודה,

שעבר על אחת מכל מצוות האמורות בתורה

בהוראת בי"ד הגדול, מי מייתו שאר שבטים,

שלא חטאו, פר העלם דבר בגרירתו,

או לא

2 .

וצדדי הספק הם:

מי אמרינן,

דוקא

שבעה שבטים

שחטאו

הוא דמייתו שאר שבטים

פר

בהדייהו, משום דאיכא רובא

של שבטים שחטאו, אף שאין הם רוב ציבור ממש.

אבל חד שבט

שחטא,

דליכא רובא

של כל הציבור שחטאו,

לא.

או דלמא, לא שנא.

ואף כשחטא שבט אחד בלבד, מביאין שאר השבטים שלא חטאו, פר בגרירתו?

תא שמע

ראיה, ממה ששנינו בברייתא:

מה הן מביאין

כשחטאו ציבור בשגגה על פי הוראת בי"ד,

פר אחד.

רבי שמעון אומר, שני פרים.

והוינן בה:

במאי עסקינן? אילימא שחטאו שבעה

שבטים, והתנא קמא הוא רבי מאיר, שמחייב באופן זה רק פר אחד. אם כן,

לרבי שמעון, תמניא

[שמונה] פרים

בעי!

שהרי הוא אומר במשנתנו שכאשר חטאו שבעה שבטים, מביאין כל שבט משבעת השבטים פר, וכן מביאין הבי"ד פר, ויחד הם שמונה פרים. ואילו כאן אמר שמביאים רק שני פרים. ובהכרח שלא מדובר באופן זה.

אלא

בהכרח, שהברייתא עוסקת באופן

שחטא

רק

שבט אחד. ובמאי?

על פי הוראה של איזה בי"ד חטא השבט הזה?

אי בהוראת בית דינו

של אותו השבט, והתנא קמא הוא רבי יהודה, שמחייב קרבן לשבט אחד בהוראת בית דינו.

לא יתכן לומר כן.

דרבי שמעון

הרי

לית ליה האי דינא!

שהרי הוא חולק על דברי רבי יהודה במשנה, וסובר ששבט אשר חטא בהוראת בית דינו אינו מביא פר, כי לדבריו לא נותרה תיבת "קהל" כדי לדרוש דרשה זו, שאפילו שבט שחטא בהוראת בית דינו מביא פר.

אלא לאו,

בהכרח מדובר בברייתא באופן שחטא

בהוראת בי"ד הגדול.

ובאופן זה סבר רבי שמעון שאותו השבט מביא פר אחד, ובי"ד מביאין פר נוסף, הרי שנים.

וממשיכה הגמרא לברר את דברי הברייתא, כדי להוכיח מה דין שבט אחד שחטא בהוראת בי"ד הגדול לפי רבי יהודה:

ותנא קמא

בברייתא, שחלק על רבי שמעון ואמר שמביאין רק פר אחד,

מני!?

אי נימא,

אם נרצה לומר שהוא

רבי מאיר,

אי אפשר לומר כן.

שהרי רבי מאיר,

הא רובא בעי!

הרי דעתו במשנתנו שאין חיוב להביא פר אלא כשחטאו רוב הקהל, אך לא כשחטאו שבט אחד.

אלא לאו,

על כרחך, התנא קמא בברייתא הוא

רבי יהודה.

ואם כן, מוכח שלדעתו שבט אחד שחטא בהוראת בי"ד הגדול מביא פר אחד, ושאר השבטים אין מביאין פר.

ונמצא שנפשט הספק, ודעת רבי יהודה היא, שדוקא אם חטאו רוב ציבור או רוב שבטים מביאין השאר פר בגרירה. אבל אם חטא רק שבט אחד, הוא אינו גורר את שאר השבטים לחייבם בקרבן .

ודחינן: אין ראיה מברייתא זו. כי לא מדובר בה באופן שחטא שבט אחד בהוראת בי"ד הגדול, אלא

הכא במאי עסקינן, כגון שחטאו ששה שבטים, והן רובן של קהל, ו

התנא קמא בברייתא בשיטת

רבי שמעון בן אלעזר היא.

דתניא: רבי שמעון בן אלעזר אומר משמו

של רבי מאיר:

חטאו ששה

שבטים

והן רובו של קהל, או

שחטאו

שבעה

שבטים

אף על פי שאינן רובו של קהל, מביאין פר

אחד. ואינו סובר כרבי יהודה שמביאים פר לכל שבט ושבט.

[ורבי שמעון אמר, מביאים רק שני פרים ולא כמנין השבטים. אף שבמשנתנו אמר כרבי יהודה, שכל שבט ושבט שחטא מביא פר, צריך לומר דהיינו דווקא כשחטאו שבעה שבטים והם רובו של קהל. אבל כשחטאו רוב קהל ואינם רוב שבטים, או רוב שבטים ואינם רוב קהל, אין מביאים אלא שני פרים, פר אחד לכל החוטאים, ופר אחד לבי"ד, כשיטתו שגם בי"ד מביאין פר] .

תא שמע: רבי יהודה אומר, שבט שעשה

וחטא

בהוראת בית דינו, אותו השבט חייב, ושאר כל השבטים פטורים.

ואם חטא אותו השבט

בהוראת בי"ד הגדול, אפילו שאר שבטים חייבים.

ומפורש, שדעת רבי יהודה היא, שגם אם שבט אחד חטא, מביאין שאר שבטים בגרירתו .

ומסקינן: אכן מברייתא זו

שמע מינה

שגם שאר השבטים מביאין .

אמר רב אשי: מתניתין נמי דייקא

כך.

דקתני,

הורו בי"ד של אחד מן השבטים,

ועשה אותו השבט על פיהם, אותו השבט חייב ושאר כל השבטים פטורין.

ולכאורה קשה,

למה לי למיתנא "ושאר השבטים פטורים"? הא

כבר

תנא "אותו השבט חייב", וכיון דתנא "אותו השבט חייב", ממילא ידענא

ד

שאר השבטים פטורין.

אלא,

בהכרח,

הא קמשמע לן, ד

דווקא אם חטא אותו השבט

בהוראת בית דינו, הוא דשאר שבטים פטורים. אבל

אם חטא

בהוראת בי"ד הגדול

-

אפילו שאר שבטים חייבין!

ומסקינן:

שמע מינה.

איבעיא להו: שבט אחד שעשה

ושגג

בהוראת בי"ד הגדול, לרבי שמעון, מי מייתי

פר,

או לא.

וצדדי הספק הם:

האם כל מה שאמר רבי שמעון שמביאים פר על כל קהל וקהל, משום ששבט אחד נקרא קהל, היינו דוקא כגון שחטאו שבעה שבטים שהם רוב. אבל באופן שאין רוב, נחשבים הם כיחידים, ופטורין, כדין יחיד שעשה בהוראת בי"ד שהוא פטור.

או דלמא, כיון ששבט אחד נקרא קהל, אפילו אם חטא רק שבט אחד, מביא השבט פר אחד, וגם הבי"ד פר אחד .

תא שמע,

מהברייתא שהובאה לעיל:

מה הן מביאין

כשחטאו בהוראת בי"ד,

פר אחד, רבי שמעון אומר שני פרין.

והוינן בה:

במאי עסקינן? אילימא שחטאו שבעה

שבטים, וכי באופן זה יאמר רבי שמעון שרק

שני פרים

הוא מביא, והרי

שמונה פרים בעי,

אחד לכל שבט ושבט ואחד לבי"ד, כמו שאמר במשנתנו.

אלא

בהכרח,

דחטא שבט אחד.

ובמאי

על פי הוראת מי הם חטאו?

אילימא בהוראת בית דינו

של אותו השבט , והלא

רבי שמעון לית ליה

אינו סובר ששבט שחטא בהוראת בית דינו מביא פר.

אלא

בהכרח, מדובר באופן שחטאו אותו השבט

בהוראת בי"ד הגדול,

ועל כך אמר רבי שמעון שמביאין שני פרים אחד לשבט שחטא ואחד לבי"ד.

ומוכח, ששבט אחד שעשה בהוראת בי"ד הגדול, מביא פר.

ודחינן:

ותסברא,

וכי אפשר להעמיד את הברייתא באופן זה שחטא שבט בהוראת בי"ד הגדול?

והרי אם נבאר כך, יקשה לנו:

תנא קמא,

שחולק על רבי שמעון בברייתא, ואומר שמביאין רק פר אחד,

מאן ניהו?

אי רבי מאיר, הא

לדעתו

רובא

דציבור

בעי

שיעשו בהוראת בי"ד.

ואי רבי יהודה

הוא, הרי הוכחנו לעיל כי לדעתו

שאר שבטים נמי מייתו

פרים בגררת שבט אחד. ואיך יאמר שאין מביאין אלא פר אחד.

ובהכרח, שהברייתא אינה עוסקת באופן שחטא רק שבט אחד.

אלא,

צריך לומר, כי

הא,

התנא קמא בברייתא זו,

מני, רבי שמעון בן אלעזר היא,

וכמו שהסקנו לעיל בספק לדעת רבי יהודה.

ומדובר באופן שחטאו ששה שבטים שהם רובו של קהל, או שבעה שבטים אף על פי שאינם רוב הקהל.

וכדתניא,

רבי שמעון בן אלעזר אומר משמו של רבי מאיר, חטאו ששה והן רוב של קהל, או שבעה אף על פי שאינן רוב של קהל, מביאין פר .

נמצא, שאין ראיה מהברייתא אלא שאין מביאין יותר מפר אחד, שהרי העמידוה בששה שבטים ורוב קהל, ולא חייב רבי שמעון אלא פר אחד לשבטים.

אולם עדיין יש מקום להסתפק לפי רבי שמעון באופן שחטאו מיעוט שבטים ומיעוט קהל על פי בי"ד הגדול, אם יביאו פר אחד או יפטרו לגמרי.

תא שמע

ממשנתנו:

וחכמים

[החולקים על רבי יהודה שאמר שבט אחד שעשה בהוראת בית דינו מביא פר]

אומרים, לעולם אינו חייב

אותו השבט

אלא

כשעברו

על

פי

הוראת בית דין הגדול.

אבל אם עברו על פי הוראת בית דינם, פטורים.

והוינן בה:

מאן,

מי הם

"חכמים"?

אילימא רבי מאיר,

הרי לדעתו

רובא

שבטים שחטאו

בעי

כדי לחייב פר.

אלא לאו, רבי שמעון היא.

ואם כן מוכח, שהוא סובר שאפילו שבט אחד שעשה בהוראת בי"ד הגדול מביאין פר.

ודנה הגמרא:

רבי יהודה ורבי שמעון,

שדרשו

"שבט אחד איקרי קהל",

ולפיכך אמרו כל שבט ושבט מביא פר,

מנא להו

כלל זה?

אמרי: דכתיב

[בדברי הימים ב כ]

"ויעמוד יהושפט

-

בקהל יהודה

-

וירושלים

בבית ה' לפני החצר

החדשה".

ומוכח מכאן, ששבט יהודה בפני עצמו נקרא קהל.

ומאחר שהובא פסוק זה, מבארת הגמרא את האמור בו "חצר החדשה".

מאי "חדשה"?

אמר רבי יוחנן שחידשו

בה

דברים, ואמרו: טבול יום

[טמא שטבל לטהרתו אך לא העריב שמשו],

אל יכנס במחנה לויה!

אלא דינו הוא להיות מסולק משתי מחנות, גם ממחנה שכינה וגם ממחנה לויה, ואין לו היתר להכנס אלא למחנה ישראל.

מתקיף לה רבי אחא בר יעקב,

לראיה מהמקור הזה, שהביאו ראיה ממנו ששבט אחד נקרא קהל:

ממאי,

מהיכן מוכח דבר זה מהפסוק הזה?

דלמא שאני ירושלים,

היות

דהוה נמי

שבט

בנימין

בירושלים עם שבט יהודה, ואין ראיה מכאן אלא ששני שבטים נקראים קהל, אבל שבט אחד מנלן?!

אלא, אמר רבי אחא בר יעקב,

המקור לכך ששבט אחד נקרא קהל, הוא מ

דכתיב

בפרשת ויחי, שאמר יעקב ליוסף

"

אל שדי נראה אלי בלוז בארץ כנען [אחר שיצא מבית לבן קודם לידת בנימין], ויברך אותי,

ויאמר אלי: הנני מפרך והרביתיך, ונתתיך לקהל עמים" וגומר.

מאן

היה עתיד ל

אתיליד ליה ליעקב בההיא שעתא? בנימין.

שמע מינה הכי קאמר רחמנא

ליעקב:

מתילד לך השתא קהל אחרינא.

ומוכח ששבט אחד, כמו בנימין, נקרא קהל .

אמר ליה רב שבא לרב כהנא,

אין זו ראיה: כי

דלמא הכי קאמר ליה רחמנא: לכי מתייליד לך בנימין, הוא דהוו י"ב שבטים, דמתקריית,

שתהיה נקרא על ידם,

"קהל".

אמר ליה

רב כהנא:

אלא

אם כדבריך, נמצא שרק

שנים עשר שבטים איקרו קהל,

אבל

אחד עשר שבטים,

שהיו קודם שנולד בנימין,

לא איקרו קהל.

והרי לא יתכן לומר כן, כי י"א שבטים ודאי נקראו קהל, שהרי הוכחנו לעיל מהכתוב "קהל יהודה וירושלים" שאפילו שני שבטים איקרו קהל. ואם כן, אי אפשר לבאר כדבריך, שרק אחר לידת בנימין נקראו כל השנים עשר שבטים קהל.

אלא בהכרח, כוונת הכתוב לומר שיוולד לך בנימין, שהוא בפני עצמו נקרא קהל, ומוכח ששבט אחד נקרא קהל.

ומביאה הגמרא ברייתא שסותרת מן הכתובים את שיטת רבי מאיר, הסובר שבי"ד הם המביאין את הפר ולא הציבור:

תניא רבי שמעון אומר: מה תלמוד לומר

בפרשת חינוך הלויים [פרשת בהעלותך] "ולקחו פר בן בקר,

ופר שני בן בקר תקח לחטאת"?

אם

בא הכתוב

ללמד שהם שנים,

שצריכים להביא שני פרים,

והלא כבר נאמר

בהמשך הפרשה שם

"ועשה את האחד חטאת ואת האחד עולה לה'"

ומשמע ששנים הם.

אלא,

צריך לומר, שבא הכתוב ללמד, שמא תעלה על דעתך,

יכול תהא נאכלת חטאת

זו

ללוים

[הכהנים], כשאר חטאות שנאכלות,

תלמוד לומר "ופר שני".

ודרשינן, שהוא

שני ל

פר הראשון שהיה

עולה,

לומר לך, שגם פר זה השני, דינו כעולה,

מה עולה לא נאכלת,