הוריות 4a — תלמוד אויף ייִדיש

והספק אם הוא נחשב כתולה בעצמו, הוא,

ולא מיבעיא למאן דאמר ציבור מייתי,

הם המביאים את פר העלם דבר, שלדבריו כיון שגובים מהציבור את דמי הקרבן, ממילא

מפרסמא מלתא

שחזרו בית דין מהוראתן, ויש מקום להסתפק אם הוא תולה בעצמו.

אלא אפילו למאן דאמר בית דין מביאין

את הפר, ולא הציבור, ולדבריו

לא מפרסמא מלתא

שחזרו בהן, בכל זאת יתכן שנחשב כתולה בעצמו, כיון

דאי הוי שאיל, הוו אמרין ליה.

אם היה מתעניין ושואל, היו מודיעים לו שהם טעו וחזרו בהם מהוראתם, ולכן הוא מביא אשם תלוי מספק.

אמר רבי יוסי בר אבין, ואיתימא רבי יוסי בר זבידא

לפרש טעמו של סומכוס הפוטר:

משל דסומכוס, למה הדבר דומה? לאדם

המחויב קרבן חטאת,

שהביא כפרתו,

שניתן דם חטאתו על קרנות המזבח

בין השמשות,

שיש כאן

ספק,

שמא

מבעוד יום

ניתן דם החטאת על המזבח, ו

נתכפר לו,

חלה הכפרה ,

וספק

שמא

משחשכה נתכפר לו

[ניתן דמו על המזבח], ולא חלה הכפרה. כי נאמר בחטאת "ביום צוותו", ודרשינן מכאן שצריך ליתן את הדם על המזבח ביום דוקא. והדין באופן זה,

שאין מביא אשם תלוי.

והיינו, כיון שבבין השמשות אין צד ברור של חיוב, שהרי "בין השמשות" הוא כהרף עין, ואין אדם יכול לעמוד עליו אם הוא מן היום או מן הלילה .

והוא הדין כאן, שאין צד חיוב ברור, שהרי ודאי היה גם תולה בבית דין, ולפיכך אינו מביא אשם תלוי .

וצד הספק שהוא תולה בבית דין, הוא:

לא מבעיא למאן דאמר בית דין

הם ה

מביאין

פר העלם דבר, שלדבריו ודאי

דלא אפרסמא מלתא

שחזרו בית דין מהוראתם.

אלא אפילו למאן דאמר ציבור מביאין

את הפר,

דמפרסמא מלתא

שחזרו בהן בית דין מהוראתם,

ו

אילו היה שואל ומברר, ודאי

הוו אמרינן ליה

שחזרו בהם בית דין,

דהכא,

הוא נחשב כתולה בדעת בית דין, ודינו

כספק

נתכפר לו

מבעוד יום, ספק

נתכפר לו

משחשיכה,

שהוא פטור. כי

אי שאיל,

אם היה שואל, לא היו אומרים לו, ולכן לא היה נחשב כתולה בעצמו, כי

לא אשכח אינש דמשייליה,

ולפיכך נחשב תולה בבית דין, ופטור מאשם תלוי .

שנינו במשנתנו:

אמר לו בן עזאי

לרבי עקיבא,

מאי שנא

זה שהלך למדינת הים,

מן היושב

בביתו. וענה לו רבי עקיבא, שהיושב בביתו אפשר היה לו שישמע, וזה לא היה לו אפשר שישמע, ולכן ההולך למדינת הים נחשב תולה בבית דין, כי אף שחזרו בהם, מכל מקום תולים שהוא לא שמע.

ומקשינן:

שפיר קאמר ליה רבי עקיבא לבן עזאי,

לבאר שההולך למדינת הים פטור, כי הוא נחשב תולה בבית דין לפי שלא ידע, ובמה נחלק עליו בן עזאי?

ומתרצינן:

אמר רבא,

אמנם ודאי אמת הוא שההולך למדינת הים ועשה על פי הוראת בית דין אחר שחזרו בהם יש סברא לפוטרו הואיל ולא ידע, ובזה שניהם מודים. אולם כאן לא מדובר באופן שהוא כבר במדינת הים, אלא עדיין הוא בביתו, ורק

החזיק בדרך,

דהיינו שעומד ללכת ועדיין לא הלך .

ואופן זה

איכא בינייהו.

לבן עזאי

-

חייב, דהא בביתיה איתיה,

והיה לו לשמוע שחזרו בהם, ולכן נחשב תולה בעצמו.

ואילו

לרבי עקיבא

-

פטור, דהא החזיק בדרך,

והיה טרוד בצרכי הדרך, ולפיכך לא היה אפשר לו שישמע שחזרו בהם, הלכך תולה בבית דין הוא ופטור לגמרי.

שנינו במשנתנו:

הורו ב"ד לעקור את כל הגוף,

הרי אלו פטורין:

תנו רבנן: "ונעלם דבר"

מעיני הב"ד,

ולא שיעקר

דין

המצוה כולה

בטעותם, כי באופן זה פטורין מפר העלם דבר!

כיצד? אמרו אין

איסור

נדה בתורה,

או

אין

איסור

שבת בתורה,

או

אין

איסור

עבודת כוכבים בתורה, יכול יהו חייבין?

תלמוד לומר "ונעלם דבר", ולא שתתעלם מצוה כולה.

ולפיכך אם הורו לעקור כל המצוה

הרי אלו פטורין.

אבל

אם

אמרו יש נדה בתורה אבל הבא על שומרת יום כנגד יום פטור,

או שאמרו

יש שבת בתורה אבל המוציא מרשות היחיד לרשות הרבים פטור,

או שאמרו

יש עבודת כוכבים בתורה אבל המשתחוה פטור, יכול יהו פטורין?

תלמוד לומר "ונעלם דבר", ולא כל הגוף.

ומפרשת הגמרא את דברי הברייתא:

אמר מר

בסיפא

"יכול יהו פטורין"

באופן שלא עקרו את כל המצוה.

ו

לכאורה תמוה:

אי

גם

בקיום מקצת וביטול מקצת פטורין, ו

כן

בעקירת כל הגוף פטורין,

אם כן

במאי,

על איזה אופן נאמר הדין בתורה ש

חייבין

להביא פר העלם דבר.

ומפרשינן:

תנא, הכי קא קשיא ליה: אימא

שהכתוב בתורה ונעלם "

דבר" כולה מילתא משמע,

ונאמר כי אדרבה, דוקא אם נעלם מעיני הב"ד כל הדבר אז הן חייבין, אבל אם לא נעלם מהם אלא מקצת מצוה, יהו פטורין, ולפיכך דרשינן,

תלמוד לומר "ונעלם דבר",

ללמדך כי רק באופן שעקרו מקצת חייבין, אבל אם עקרו הכל פטורין.

ומקשינן:

מאי משמע?

היאך נשמע מלשון "ונעלם דבר" שמדובר באופן שנעלם מקצת דבר.

ומתרצינן:

אמר עולא, קרי ביה "ונעלם מדבר".

דהיינו שהאות מ"ם הכתובה בסוף תיבת "ונעלם", נדרשת בין לפניה ובין לאחריה, וכאילו נכתב "מדבר", שמשמעותו מקצת הדבר ולא כולו.

חזקיה אמר,

אין כוונת הברייתא לדרוש מהמילים "ונעלם דבר", אלא מסוף הפסוק. ד

אמר קרא "ועשו אחת מכל מצות".

ודרשינן "

מכל מצות", ולא כל מצות!

ומקשינן על דרשה זו, הרי אדרבה, "

מצות", תרתי משמע!

דהיינו, שמשמעות הדבר היא, שטעו במצווה אחת מתוך הרבה מצוות, כגון נדה שבת ועבודה זרה. ולכאורה ביאור הפסוק כך הוא: ועשה אחת מכל מצות ה', שעבר על אחת ממצוות אלו, כגון שבת או ע"ז או נדה, ולעולם מדובר בעוקר כל הגוף.

ומתרצינן:

אמר רב נחמן בר יצחק "מצות" כתיב,

בוא"ו אחת, ומשמעות הדבר היא מצוה אחת. והכוונה היא שעברו רק על חלק מן המצוה האחת, והפסוק בא למעט שאילו עבר וביטל מצוה אחת בשלמותה, הרי אלו פטורין.

רב אשי אמר,

התנא במשנתנו לא דרש מעצם המלה "דבר", כי באמת מתיבה זו לא משמע שמדובר דוקא באופן שעברו על חלק ממצוה ולא בטלו את כל המצוה. אלא

יליף

גזירה שוה

"דבר

-

דבר" מזקן ממרא.

דכתיב ביה בזקן ממרא "כי יפלא ממך דבר,

לא תסור

מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל".

מה

זקן

ממרא,

אינו חייב אלא כשהורה נגד הרבים "

מן הדבר",

רק בחלק מן המצוה,

ולא כל דבר,

שאם הורה שאין מצוה מן התורה להניח תפילין, פטור, ורק אם הורה בחלק מן המצוה, כגון שהורה שצריך לעשות חמש טוטפות בתפילין להוסיף על דברי סופרים, רק אז חייב.

הוא הדין

אף בהוראה,

אין בית דין חייבין עליה אלא אם הורו בטעות בחלק מה

דבר,

בחלק מן המצוה,

ולא

שהורו לבטל

כל הגוף

לגמרי.

אמר רב יהודה אמר שמואל: אין בית דין חייבין

בפר העלם דבר,

עד שיורו

היתר ב

דבר שאין הצדוקין מודין בו,

דהיינו דבר שאין מפורש בתורה.

אבל

אם הורו היתר בטעות

בדבר שהצדוקין מודין בו

שהוא אסור, דהיינו בדבר שמפורש בתורה לאיסור, הרי אלו

פטורין.

כי אין ההוראה בדבר זה נחשבת כשגגת הוראה.

מאי טעמא, זיל קרי בי רב הוא,

כיון שיכלו הדיינים ללמוד ולדעת שדבר זה אסור, אין שגגתם נחשבת כשגגה אלא כקרוב למזיד, ולפיכך אין הוראתם זו נחשבת הוראה .

ומקשינן: הרי

תנן

במשנתנו, אם אמרו בית דין

יש

איסור

נדה בתורה אבל הבא על שומרת יום כנגד יום פטור,

הרי אלו חייבין.

ואמאי?

הלא

שומרת יום כנגד יום,

הגם שאין זה עקירת כל הגוף , מכל מקום, זה נחשב כדבר שהצדוקין מודין בו שהוא אסור, כי

הא כתיב

בתורה "

וספרה לה",

וקבלה היא בידי חכמים, שגם הצדוקים דורשים שיתור התיבה "לה",

מלמד שסופרת

יום

אחד לאחד

יום אחד נקי כנגד אותו יום שראתה בו דם!? ומתרצינן: לא מדובר באופן שאמרו בית דין שאין כלל דין שומרת יום כנגד יום.

אלא,

דאמרי דהעראה שריא

בשומרת יום

, ו

רק

גמר ביאה הוא דאסירא.

ודחינן:

הא נמי כתיב

מפורש בתורה: "

את מקורה הערה".

וזה הוא המקור שהעראה אסורה.

ולכן מתרצינן באופן אחר: כגון

דאמרי

ששומרת יום כנגד יום אם בא עליה אפילו בגמר ביאה, רק

כדרכה

הוא

דאסירא,

אבל

שלא כדרכה,

אפילו גמר ביאה

שריא

ושוב דחינן:

הא

נמי

כתיב "משכבי אשה"!

ומשמעותו היא, ששני משכבות נאסרו, אחד כדרכה ואחד שלא כדרכה; ומתרצינן: אלא באמת טעותם היא שחילקו בין העראה לגמר ביאה,

דאמרי,

אם בא עליה

כדרכה, אסור אפילו בהעראה,

אבל אם בא עליה

שלא כדרכה,

אזי דווקא

גמר ביאה הוא דאסור, אבל העראה שריא.

וטעו בכך שלמדו כי הפסוק "את מקורה הערה" נסוב רק על אופן שבא עליה כדרכה, ובאמת דרשוהו אפילו על אופן שבא עליה שלא כדרכה.

ומקשינן: לא יתכן לומר שעל טעות זו התכוונה המשנה. כי

אי הכי,

אין טעות זו קיימת דוקא בדין שומרת יום כנגד יום, אלא

אפילו בנדה נמי

יטעו להתיר העראה שלא כדרכה. שהרי גם בנדה לא התפרש בתורה איסור באופן זה.

ומתרצינן:

אלא, לעולם,

מדובר באופן שהורו שהעראה מותרת בשומרת יום אפילו

כדרכה.

ומה שהקשינו הרי העראה נאסרה להדיא בתורה, ואפילו הצדוקין מודין בה, יש לומר,

דאמרי

הצדוקים שאיסור זה נאמר דווקא בנדה רגילה ולא בשומרת יום כנגד יום, כי

העראה, באשה דוה הוא דכתיבא

12 .

ואיבעית אימא

לתרץ את הקושיא הראשונה, הרי הצדוקים מודים ששומרת יום אסורה מן התורה:

יש לומר, שמדובר באופן

דאמרי

בית דין,

זבה לא הויא אלא

אם כן ראתה דם

ביממי

ולא בלילה. וטעו ודרשו שהא

דכתיב

בנדה

"כל ימי זובה",

בא לומר שצריכה ראיית "ימי" דווקא, דהיינו שאם ראתה בלילות של אחד עשר הימים הראויים ל"ימי זיבה", הרי היא טהורה, וכן אין לה דין שומרת יום כנגד יום.

אולם האמת היא, שגם אם ראתה בלילה היא נעשית נדה ושומרת יום. ובדין זה לא מודים הצדוקים לאיסור, שהרי לא כתוב בתורה אלא "ימי זובה".

ועוד מקשינן על רב יהודה אמר שמואל:

תנן,

אמרו בית דין

יש

איסור

שבת בתורה אבל המוציא מרשות לרשות פטור,

הרי אלו חייבין!

ואמאי?

איסור

הוצאה, הא כתיבא

להדיא [בירמיה י"ז] "

לא תוציאו משא מבתיכם".

ומתרצינן: לא מדובר באופן שהתירו מלאכת הוצאה לגמרי, אלא

דאמרי הוצאה

מרשות היחיד לרשות הרבים

הוא דאסור.

אבל

הכנסה

מרשות הרבים לרשות היחיד

מותר,

וזה אינו מפורש בתורה לאיסור.

ואי בעית אימא, דאמרי הוצאה והכנסה

הוא דאסירא,

אבל

מושיט

מרשות זו לרשות זו, או

זורק

מרשות זו לרשות זו,

שרי,

וזה אינו מפורש בתורה לאיסור.

ועוד מקשינן:

תנן

במשנתנו: אמרו

יש

איסור

עבודת כוכבים בתורה, אבל המשתחוה

לעבודת כוכבים

פטור,

הרי אלו חייבין.

ואמאי?

הרי איסור

המשתחוה

לעבודה זרה

הא כתיבא

בתורה,

דכתיב "לא תשתחוה לאל אחר"?!

ומתרצינן: לא מדובר באופן שהתירו כל השתחואה, אלא

דאמרי, כי אסירא השתחויה

היינו דווקא

כדרכה,

כגון בעבודה זרה רגילה שזוהי דרך עבודתה,

אבל שלא כדרכה,

כגון השתחויה לפעור או למרקוליס שאין דרך עבודתה בהשתחויה,

שרי.

וזה אינו מפורש בתורה לאיסור.

ואי בעית אימא,

מדובר באופן

דאמרי

שדווקא

השתחויה גופה

בעבודה זרה שדרכה בכך, רק

כדרכה

של השתחויה

הוא דאסיר, דאית בה פישוט ידים ורגלים. הא השתחויה

שלא כדרכה, כגון

דלית בה פישוט ידים ורגלים, שריא

15 .