הוריות 2a — תלמוד אויף ייִדיש

א.

הורו בית הדין

הגדול הוראה בטעות, לפי ששגגו, והורו בטעות שמותר

לעבור על

פרט אחד, מתוך

אחת מכל מצות האמורות בתורה.

וכגון, באיסור אכילת חלב בהמה, אם אירע שטעו בית הדין הגדול, וסברו שסוג מסויים של חלב בהמה דינו הוא כשומן ולא כדין חלב, והורו שהוא מותר באכילה, בעוד שלפי האמת הוא חלב, ואסור באכילה, ועונשו כרת, למי שאוכלו במזיד.

והלך היחיד, ועשה

מעשה לפי הוראתם של בית הדין, והרי הוא

שוגג,

היות שעשה את העבירה משום שהסתמך

על פיהם

של הסנהדרין, הרי הוא פטור מלהביא קרבן חטאת יחיד על שגגתו.

ופטור זה הוא,

בין שעשו

בית הדין עצמם מעשה על פי טעותם,

ועשה

גם אותו יחיד

עמהן,

כגון שאכל יחד עמהם את החלב הזה.

בין שעשו

הם תחילה לפי הוראתם המוטעית,

ועשה

היחיד

אחריהן.

בין שלא עשו

כלל בית דין על פי טעותם,

ועשה

היחיד לבדו בכל האופנים הללו, הרי הוא

פטור

מלהביא קרבן חטאת,

מפני

ששגגתו היתה משום

שתלה בבית דין.

וכל העושה מעשה עבירה משום שסמך על הוראת בית דין, הרי הוא פטור מחטאת.

ב.

הורו בית דין

הוראה בטעות,

וידע אחד מהן

[מהדיינים],

שטעו

חבריו בהוראתם.

או

שהכיר באותה טעות

תלמיד והוא ראוי להוראה.

אך אותו הדיין [שידע מהטעות של הסנהדרין], או אותו התלמיד הראוי להוראה, טעה טעות אחרת, שסבר כי יש מצוה לשמוע לדברי חכמים בדבר עבירה, אפילו אם הוא עצמו יודע שהם טועים,

והלך ועשה

מעשה

על פיהן,

הרי זה חייב קרבן חטאת של יחיד. זאת, משום שאין טעותו משום שהסתמך על הוראה שהורו בית דין, אלא שטעותו היא בכך שטעה לחשוב שצריך לשמוע בקולם לעבור עבירה אפילו אם הוא מכיר בטעותם.

וגם חיובו של הדיין הזה, הוא

בין שעשו

בית דין מעשה

ועשה

הוא

עמהן. בין שעשו ועשה אחריהן. בין שלא עשו

הם

ועשה

הוא -

הרי זה חייב

חטאת,

מפני שלא תלה בבית דין,

שהרי הוא יודע שהוראתם טעות היא, אלא שטעה בכך שחשב שבכל זאת יש מצוה לשמוע לדבריהם.

ג.

זה הכלל

-

התולה בעצמו,

שהטעות היא שלו,

חייב

עליה חטאת.

והתולה בבית דין,

שטעותו נובעת מהוראתן -

פטור

מחטאת.

וכיון שתלה בבית דין, הרי הוא נכלל עם הציבור העושים בהוראת בית דין, ומצטרף לחייבם פר העלם דבר [שחיובו הוא רק אם עשו רוב הציבור על פי הטעות של בית דין].

גמרא:

מביאה הגמרא מחלוקת בין שמואל לרב דימי, כיצד היא ההוראה של בית דין המחייבת להביא פר העלם דבר, ופוטרת את כל יחיד ויחיד מקרבן חטאת:

אמר שמואל: לעולם אין בית דין חייבין

להביא פר העלם דבר על הוראה שהורו בטעות, ועשו רוב הקהל על פיהם,

עד שיאמרו להם

בית דין לציבור:

מותרים אתם!

אבל, אם יפסקו את הוראתם כפסק הלכה בלבד, מבלי שיאמרו להם "מותרין אתם", אינם חייבים בפר העלם דבר, כי עדיין לא נגמרה ההוראה שלהם.

וכן היחיד שעשה על פי הוראתם, אינו פטור מחטאת יחיד אלא אם אמרו בית דין "מותרים אתם". כי אם לא אמרו "מותרים אתם", לא נחשב היחיד שעושה על פיהם, כתולה בהוראתם.

אבל, אין צורך שיאמרו "מותרין אתם לעשות".

רב דימי מנהרדעא אמר

: אין בית דין חייבים קרבן העלם דבר על הוראתם אפילו אם אמרו "מותרין אתם",

עד שיאמרו להם: מותרין אתם לעשות!

מאי טעמא?

מדוע צריך שתהא הוראה למעשה, כדי לחייבם בקרבן העלם דבר, ולא מספיקה עצם הוראתם? -

לפי שלא נגמרה הוראה

עד שיאמרו "מותרין אתם לעשות".

אמר אביי

: אף

אנן נמי תנינא

כרב דימי, שלא נגמרה הוראה עד שיאמרו מותרין אתם לעשות.

שהרי שנינו לגבי דיין שהוא "זקן ממרא", שנחלק על בית דין שבמקומו, והורה אחרת מהם, שהוא והחולקים עליו עולים לירושלים, ובאים לבית הדין הגדול. ואם פוסקים בית הדין הגדול שהוא טועה, ובכל זאת הוא ממשיך להמרות את דבריהם ולהורות לפי טעותו, הרי הוא חייב מיתה. אך אינו חייב מיתה עד שתהיה הוראתו לעשות מעשה.

וכך שנינו במסכת סנהדרין [פו ב]: אם

חזר

ה"זקן ממרא" מירושלים

לעירו,

ונשאר בהמראתו, אך לא הורה לעשות כדבריו, אלא רק

שנה ולימד כדרך שלימד

מקודם, הרי הוא

פטור

ממיתה. אבל אם

הורה לעשות

כהוראתו המוטעית, הרי הוא

חייב

מיתה, כדין זקן ממרא.

ומוכח מכאן שאין חיוב על הוראה אלא אם נגמרה הוראתו דהיינו, שהורה לעשות מעשה.

אמר רבי אבא: אף אנן נמי תנינא

כדברי רב דימי, שרק הוראה לעשות מעשה היא הגורמת לחייב או לפטור מקרבן, לפי שכך שנינו במשנה במסכת יבמות [פז ב]:

אם בא עד אחד, והעיד שמת בעלה של אשה, וקבלו בית הדין את עדותו, ופסקו שהיא מותרת, ולפיכך

הורו לה בית דין להנשא,

אך היא לא עשתה כדבריהם, דהיינו שלא נישאה, אלא

הלכה וקלקלה

בזנות, ולאחר מכן בא בעלה, הרי היא

חייבת בקרבן

חטאת. ואף שבהוראת ההיתר להנשא נכללה גם הוראה שהיא אינה נחשבת לאשת איש, בכל זאת, היא אינה נפטרת מקרבן על חטאה כמי שתולה את מעשיו בבית דין,

ש

הרי

לא התירו לה

לזנות,

אלא

רק הורו לה היתר

להנשא.

וממה שנקט התנא "הורו לה בית דין להנשא", ולא אמר "התירוה", מוכח, שאין הוראת בית דין נחשבת הוראה גמורה, עד שיורו לעשות!

אמר רבינא: אף אנן נמי תנינא

כדברי רב דימי, שהוראת בית דין נחשבת הוראה דוקא כשהורו הבית דין לעשות כהוראתם. דקתני במשנתנו:

הורו בית דין לעבור על אחת מכל מצוות האמורות בתורה

והלך היחיד וכו', פטור. ומדקתני הורו בית דין "לעבור", ולא קתני "הורו בית דין" גרידא, מוכח שאין הוראתם חשובה הוראה גמורה עד שיאמרו מותרים אתם לעשות.

ומסקנת הגמרא: אכן, ראיות אלו ראיות מוכיחות הן,

ותו לא מידי!

אין מה להשיב על ראיות אלו.

והלכה כרב דימי, שאין בית דין חייבין בפר העלם דבר, עד שיאמרו מותרין אתם לעשות.

איכא דאמרי

: לא כך נחלקו שמואל ורב דימי מנהרדעא, אלא להיפך, וכך יש לשנות את מחלוקתם:

אמר שמואל: אין בית דין חייבין

בפר העלם דבר

עד שיאמרו להם

לציבור:

מותרין אתם לעשות

כהוראה זו שהורינו! אבל אם אמרו "מותרין אתם", ולא אמרו "לעשות", אין זו הוראה גמורה, ואינם חייבין בפר העלם דבר.

רב דימי מנהרדעא אמר: אפילו

אם אמרו בית דין "

מותרין אתם"

בלבד,

נגמרה הוראה,

וחייבין בית הדין להביא פר העלם דבר.

ולפי הלשון הזאת, הרי כל אותן המשניות שהביאו אביי ושאר האמוראים לעיל כסייעתא לרב דימי, מהוות עתה קושיא על דבריו. ולפיכך, אין לשנות בדברי אביי ושאר האמוראים "אף אנן נמי תנינא", אלא יש לשנותם בלשון תימה. וכך נשנו דבריהם:

אמר אביי

לרב דימי:

והא לא תנן הכי

כדבריך, דתנן:

חזר

הזקן ממרא מירושלים

לעירו

ונשאר בהמראתו, אך לא הורה לעשות כדבריו אלא רק

שנה ולימד כדרך שלימד

קודם, הרי הוא

פטור

ממיתה. אבל אם

הורה לעשות

כהוראתו המוטעית, הרי הוא

חייב

מיתה כדין זקן ממרא! ומוכח שאין חיוב על הוראה אלא אם נגמרה הוראתו לעשות מעשה, ודלא כדרב דימי, המחייב הוראה גם בלא שהורו לעשות.

וכן

אמר רבי אבא: והא לא תנן הכי

כדברי רב דימי, שהרי שנינו גבי עדות אשה שמת בעלה, שאם

הורו לה בית דין להנשא

על פי עדות עד אחד,

ו

היא לא נשאה אלא

הלכה וקלקלה

בזנות, ולאחר מכן בא בעלה,

חייבת בקרבן

חטאת,

שלא התירו לה אלא להנשא!

ומכך שנקט התנא בלשונו הורו לה בית דין "להנשא", ולא נקט התירוה בלבד, מוכח שאין הוראתם נחשבת הוראה עד שיורו לעשות, אבל התירוה לבד אינה הוראה, ודלא כרב דימי.

וכן אמר רבינא: והא לא תנן הכי!

דקתני במשנתנו

הורו בית דין לעבור על אחת מכל מצוות האמורות בתורה

והלך היחיד וכו' פטור. ומדקתני הורו בית דין לעבור, ולא קתני הורו בית דין גרידא, מוכח שאין הוראתם נחשבת הוראה גמורה עד שיאמרו מותרין אתם לעשות.

ומסקינן:

תו לא מידי.

אכן, אין מה להשיב על הוכחות אלו.

שנינו במשנתנו: הורו בית דין לעבור וכו'

והלך היחיד ועשה שוגג על פיהם

כו', פטור.

ודנה הגמרא:

וניתני

רק "והלך היחיד

ועשה על פיהם,

פטור".

תיבת "

שוגג", למה לי

לתנא לשנותה? והרי ודאי אם עשה היחיד על פי בית דין, שוגג הוא בכך!?

אמר רבא

: משנתנו באה להשמיענו שיש שני אופנים שעבר היחיד על דבר איסור, ומכל מקום פטור מקרבן חטאת. האחד, כשעשה ועבר על פי הוראת הבית דין ממש. והשני, כשהצטרף למעשהו גם שגגת עצמו [כפי שיבואר]:

והיינו, בייתור של המילה "

שוגג",

באה משנתנו

לאתויי,

להביא ולומר, שאפילו באופן ש

הורו בית דין שחלב מותר,

ואכל היחיד את החלב לא משום שהורו בו בית דין היתר, אלא משום מקרה, שטעה ו

נתחלף לו חלב

[שהתירו בית דין]

בשומן, ואכלו,

שאכילת אותו החלב היתה בשגגת עצמו, שלא עשה כן מחמת שהורו הבית דין היתר בדבר, אלא משום שסבר ששומן הוא אוכל, ומכל מקום, הרי הוא

פטור

מקרבן חטאת. לפי שגם אם הוא היה יודע שחלב הוא אוכל, לא היה נמנע מלאוכלו, מחמת הוראת הבית דין שהתירוהו לחלב זה, וזה השמיענו התנא בתיבת "שוגג".

ובמה ששנינו במשנתנו "ועשה

על פיהם",

בא התנא ללמדנו את הדין הראשון, שכאשר עשה היחיד

על פיהם ממש,

כגון שהורו שחלב זה מותר, וידע שהוא חלב, ואכלו, כיון שלא נצטרף במעשהו שגגת עצמו, הרי הוא פטור, משום שתלה בהוראת בית דין.

ואיכא דאמרי, אמר רבא

: יש לדקדק מיתור המילה תיבת "שוגג" להיפך:

דוקא אם היה

שוגג על פיהם

בלבד, הוא ד

פטור. אבל

אם היה שוגג שלא על פיהם, כגון ש

נתחלף לו חלב בשומן, ואכלו, חייב

קרבן חטאת, משום שאינו תולה עצמו בבית דין.

מילתא דפשיטא ליה לרבא

[הורו בית דין שחלב מותר, והתחלף לו חלב בשומן, שלפי הלשון הראשון פשוט לו לרבא שפטור, ולפי הלשון השני פשוט לו לרבא שחייב],

קמיבעיא ליה לרמי בר חמא.

דבעי רמי בר חמא: הורו בית דין שחלב מותר, ונתחלף לו

חלב

בשומן, ואכלו

-

מהו?

ומביאה עתה הגמרא שוב את שתי הלשונות אליבא דרבא:

לשון ראשון:

אמר רבא: תא שמע,

ממשנתנו, ששנינו בה:

הלך יחיד ועשה שוגג על פיהם כו'.

ויש לדייק, "

שוגג", על פיהם, למה לי?

מדוע הוצרך התנא להוסיף את המילה "שוגג", והרי כיון שעשה על פיהם, ודאי שוגג הוא.

אלא,

לאו,

האם לא, בהכרח, התכוון התנא

לאתויי,

להביא ולומר, שאפילו אכל משום שהוא שוגג, ולא משום שסמך על הוראת בית הדין, וכגון ש

הורו בית דין שחלב מותר, ונתחלף לו חלב בשומן, ואכלו, הרי הוא פטור.

אך דוחה הגמרא:

דלמא

כוונת התנא להשמיענו להיפך, שדוקא כשהוא

שוגג

רק

על פיהם, הוא דפטור. אבל

אם

נתחלף לו חלב בשומן ואכלו, חייב,

היות ואינו נחשב כתולה בבית דין.

וללשון הזה, בא רבא להוכיח ממשנתנו שאם נתחלף לו חלב בשומן, ואכלו, פטור. וכמו שאמר לעיל בלשון הראשון, ונדחית ראייתו.

ומביאה הגמרא את הלשון השני לפי רבא, שהיא להיפך:

איכא דאמרי, אמר רבא

להוכיח ממשנתנו להיפך, שחייב:

תא שמע, הלך יחיד ועשה שוגג על פיהם.

ומדייק רבא:

מאי לאו,

דווקא

שוגג על פיהם הוא דפטור. אבל נתחלף לו חלב בשומן ואכלו, חייב.

אך דוחה הגמרא:

דלמא

כוונת המשנה היא לומר, שיחיד העושה בהוראת בית דין פטור בכל ענין:

או

כשהוא

שוגג,

שנתחלף לו חלב בשומן,

או

כשידע שזה חלב ואכלו

על פיהם,

משום שהורו בית דין היתר בדבר.

ועתה אומרת הגמרא, שנידון זה, האם חייב או פטור כשהצטרפה שגגת עצמו להוראת בית דין, הוא תלוי

בפלוגתא

של אמוראים.

וכך שנינו:

הורו בית דין שחלב מותר, ונתחלף לו חלב בשומן, ואכלו: רב אמר פטור, ורבי יוחנן אמר חייב

7 .

מיתיבי

לרבי יוחנן, המחייב, מהא דתניא בברייתא:

כתיב גבי קרבן חטאת [ויקרא ד]: "אם נפש אחת תחטא בשגגה

מעם הארץ בעשותה

אחת ממצות ה' אשר לא תעשנה, ואשם".

מכך שאמר הכתוב "מעם הארץ", דרשינן "מעם", ולא כל עם הארץ

! פרט למומר,

שאינו מביא קרבן על שגגתו.

רבי שמעון בן יוסי אומר משום רבי שמעון

: אין למדין דין זה אלא מכאן:

הרי הוא

הכתוב

אומר

שם בפרשת חטאת "

אשר לא תעשנה בשגגה, ואשם",

וסמיך ליה קרא "

או הודע

אליו חטאתו אשר חטא. והביא אשמו".

ומשמע, דוקא במקום שאני קורא בו "אשר לא תעשנה" - שלא היה חוטא אם היה יודע שהוא דבר האסור, ומה שחטא הוא משום ששגג, שלא ידע שהוא איסור, אזי הוא מביא קרבן חטאת על חטאתו. אבל, באופן שאפילו אם היה יודע שזה דבר איסור גם אז לא היה פורש, כמו מומר, אז הוא אינו מביא קרבן.

לפי שכך הוא הכלל:

השב מידיעתו,

שאם היה יודע, היה שב ופורש מלחטוא,

מביא קרבן על שגגתו.

אבל היכא ש

לא שב מידיעתו,

שגם אילו היה יודע שאיסור הוא, גם אז הוא לא היה שב ופורש הימנו,

אינו מביא קרבן על שגגתו! ואם איתא

כדברי רבי יוחנן, שבמקום אשר מצטרפת הוראת בית דין עם שגגתו חייב חטאת, תיקשי,

הא

בכהאי גוונא

לא שב מידיעתו הוא!

שהרי אפילו אם היה יודע שהוא חלב, גם אז הוא לא היה פורש הימנו, כיון שהורו בית דין שחלב מותר !?

אמר רב פפא: קסבר רבי יוחנן,

כי גם כשהתחלף לו, נחשב "שב מידיעתו".

כיון דכי,

אילו היה

מתידע,

נודע להם

לבי דינא

שטעו בהוראה זו,

הדרי בהו,

היו חוזרים בהם והיו אומרים שחלב אסור,

ו

אזי

הוא נמי

הוה

הדר ביה

, והיה פורש מחלב זה, אם כן, שפיר "

שב מידיעתו" קרינן ביה, וחייב

חטאת על שגגתו שהתחלף לו, כיון שלא תלה לגמרי בבית דין.

אמר רבא: מודה רב,

אף על גב שלדעתו אותו יחיד שהצטרפה הוראת בית דין עם שגגת עצמו אין דינו כיחיד החוטא בשגגה, ופטור מלהביא חטאת, מכל מקום, מודה הוא

שאינו משלים לרוב ציבור.

דהיינו, אין בית דין מביאין פר העלם דבר אלא אם חטאו רוב הציבור על פי הוראתם, ואם רק מחצה מן הציבור עשו על פי בית דין, ויחד עם אותו יחיד יש רוב ציבור, אין הוא מצטרף למחצית הציבור להשלימו לרוב, להחשב שרוב הציבור שגגו על פי הוראת בית דין .

מאי טעמא?

-

אמר קרא,

לגבי פר העלם דבר, "

בשגגה".

ודרשינן, שאין מביאין פר העלם דבר

עד שיהיו כולן

חוטאין

בשגגה אחת,

שתהא שגגת כולם שווה, ואילו כאן אותו יחיד הרי שגג גם בשגגה אחרת, שסבור היה ששומן הוא אוכל.

שנינו בתחילת משנתנו:

בין שעשו ועשה עמהן,

בין שעשה אחריהן, ובין שעשה הוא בלבד, הרי זה פטור מחטאת יחיד.

ודנה הגמרא:

למה ליה למיתנא כל הני,

את כל שלשה האופנים?

בשלמא רישא,

שפיר שנינו בה שבכל האופנים הללו פטור, משום שכך היא דרך המשניות, "

לא זו, אף זו" קתני,

דהיינו, לא מיבעיא האופן הראשון, כגון שעשה עמהם, שנחשב ודאי תולה בבית דין, ופשיטא שהוא פטור, אלא אף באופן השני, כגון שעשה אחריהם, גם בזה נחשב כתולה בבית דין, ופטור. ומוסיפה המשנה להשמיענו אפילו באופן השלישי, שאין פטורו דוקא באופן שעשה עמהם או אחריהם, אלא אף אם לא עשו בית דין כלל ועשה הוא לבדו על פיהם, בכל זאת נחשב גם הוא כתולה בבית דין, ופטור.

אלא סיפא, ד

אשמועינן

לחיובא,

ששנינו "הורו בית דין וידע אחד מהם שטעו", ושבה המשנה לשנות בה את שלשת האופנים הללו שבכולם חייב משום דלא הוי תולה בבית דין, לכאורה תיקשי, הרי

איפכא מבעי ליה

למיתנא: הורו בית דין וידע אחד מהם שטעו וכו' והלך ועשה על פיהם, בין שלא עשו ועשה, חייב, שאינו תולה עצמו כל כך בבית דין, ואפילו עשו ועשה אחריהם, שנחשב יותר כתולה בבית דין, מכל מקום חייב. ואפילו עשה עמהם גם כן חייב!?