גיטין 9a — תלמוד אויף ייִדיש

רבי שמעון אומר

:

לעולם הוא בן חורין,

בין באופן שקנה את שאר הנכסים שהעניק לו, כגון שפירט את מיקומה המדוייק של הקרקע המשויירת. שאז הוא קונה גם את עצמו וגם את הנכסים, חוץ מאותה קרקע. ובין באופן שרק את עצמו קנה, ולא את הנכסים. כגון ששייר "קרקע סתם", מבלי לפרט לאיזו התכוון. שאז אינו קונה אף אחת מקרקעות האדון. שהרי על כל אחת מהן יש להסתפק, שמא היא המשויירת. בכל זאת, את עצמו הוא קונה, שהרי הוא אינו קרקע. ואותו לא שייר האדון.

עד שיאמר

האדון

"כל נכסי נתונין לפלוני עבדי, חוץ מאחד מריבוא שבהן".

ולא יפרש למה בדיוק התכוון בדבריו. שבאופן כזה, אינו יוצא לחירות, מאחר ויש לתלות, שבאומרו "אחד מריבוא" התכוון לעבד. [ואף ששויו האמיתי עולה על ערך זה. מכל מקום, בעיניו שווה כן].

ומכך שרואים שבכל שאר הלשונות, [לבד מלשון האחרון], יוצא העבד לחירות.

משום שלגבי עצמו מועילה אמירתו. ואילו לגבי הנכסים, אינה מועילה. מוכיח רב אדא בר מתנא שזהו משום שסובר רבי שמעון "פלגינן דיבורא". ואם כן, רבא שאמר: "עצמו קנה נכסים לא קנה", סובר כרבי שמעון שפלגינן דיבורא.

ועל כך מקשה רב אדא

: איך יתכן שרבא, שהלכה כמותו, סובר כרבי שמעון, שפלגינן דיבורא והעבד יוצא לחירות.

והאמר רב יוסף בר מניומי

שכך

אמר רב נחמן: אף על פי שקילס

ששיבח -

רבי יוסי את

דברי

רבי שמעון

, אין הלכה כמותו. אלא

הלכה כרבי מאיר

שהוא התנא קמא במשנה בפאה החולק על רבי שמעון וסובר, שאין העבד יוצא לחירות. וכמובא בברייתא,

דתניא: כשנאמרו דברים

אלו, [סברת רבי שמעון שפלגינן דיבורא],

לפני רבי יוסי. קרא עליו המקרא הזה "שפתיים ישק משיב דברים נכוחים"

כלומר, ראוי הוא רבי שמעון לנשקו בשפתיו, על שהוא משיב דברים ישרים.

מכאן שרב נחמן סובר הלכה כרבי מאיר, שאין אומרים פלגינן דיבורא.

אך הגמרא ממאנת בקושיא ודוחה אותה בקושיא נגדית:

ומי אמר רב נחמן הכי

וכי רב נחמן אמר כך - שאין אומרים פלגינן דיבורא.

והאמר רב יוסף בר מניומי

שכך

אמר רב נחמן: שכיב מרע

חולה מסוכן הנוטה למות -

שכתב

בשטר מתנה שנותן

כל נכסיו

[כולל העבד עצמו]

לעבדו.

ואחר כך הבריא

ועמד

מחוליו. ורוצה לחזור בו מהכל, הדין הוא:

חוזר בנכסים ואינו חוזר בעבד,

שנתנו לעצמו. וטעם הדבר:

חוזר בנכסים

, מאחר

ומתנת שכיב מרע הוא.

ואינו חוזר בעבד, שהרי

כבר

יצא עליו שם בן חורין

, מרגע שקיבל את השטר. ומאותו רגע אסור כבר להשתעבד בו מדין עבד.

ומכך שאומר רב נחמן שחוזר בנכסים ואינו חוזר בעבד, רואים שהוא סובר שפלגינן דיבורא. ואם כן איך יתכן שהוא פסק כרבי מאיר שלא פלגינן דיבורא?

אלא, אמר רב אשי

: אכן דעת רב נחמן כרבא, שפלגינן דיבורא. ומה שפסק כרבי

מאיר, שהכותב כל נכסיו לעבדו ושייר קרקע כל שהוא - לא יצא העבד לחירות.

התם היינו טעמא

שם הטעם הוא -

משום

דלאו כרות גיטא הוא

שדיני שטר שחרור נלמדים בגזירה שווה מגט אשה. וכשם שבגט צריך שתהיה כריתות גמורה בין האיש והאשה, ללא השארת שום דבר המקשר ביניהם. כך בעבד, צריך שיהיה השטר כורתו לחלוטין מהאדון. ומכיון שבדין המשנה במסכת פאה הוזכר "שיור" מסויים, והאדון לא טרח להדגיש בשטר שהעבד אינו כלול בשיור זה, כגון שיכתוב "עצמך ונכסי קוניין לך". אם כן אינו ברור אם שייר העבד אם לאו, ואין זו כריתות גמורה.

אבל במקום שלא שייר האדון בנתינה, אין כל חסרון בכריתות. וברגע שקיבל העבד את השטר, מיד הוא משתחרר, אם האדון אינו חוזר בו. ומאחר ונתקדש בקדושת השם בהיותו יהודי, שוב אין יכול האדון לחזור בו מהנתינה.

ולכן בדינו של רבא, שאין כל שיור בנתינה, פועל השטר את כריתותו לעניין העבד, ויוצא הוא לחירות. ומה שאינו מועיל לעניין הנכסים, אין זה חסרון בדיני הכריתות. אלא זהו חסרון בצד הממוני שבו. ששטר שאינו מקויים בעדים, אינו מועיל. אבל לקנות את עצמו מועיל, מאחר ופלגינן דיבורא.

שנינו במשנה:

אם יש עליו עוררין, יתקיים בחותמיו

:

ושואלת הגמרא:

ערער

זה, שמטרתו לפסול את הגט, על ידי

כמה

אנשים הוא נעשה?

אילימא

אם נאמר -

ערער חד

ערעור של אדם אחד,

והאמר רבי יוחנן

במסכת כתובות [כג ב]

דברי הכל, אין ערער פחות משנים

.

ואלא

שמא נאמר,

ערער תרי

ערעור של שני אנשים.

והרי

תרי ותרי נינהו

שנים נגד שנים הם! [שני המערערים נגד שני המקיימים את הגט].

ואם כן קשה,

מאי חזית

מה ראית -

דסמכת אהני

שסמכת על אלה [המקיימים]?

סמוך אהני

סמוך על השניים הפוסלין את החתימה. והעמד אותה בחזקת אשת איש!

אלא,

המשנה מדברת על

ערער

שמערער

הבעל

כנגד הגט, וטוען שגט זה מזוייף הוא. ובאופן כזה צריך הגט להתקיים בחותמיו.

מתניתין:

המביא גט ממדינת הים, ואינו יכול לומר

"בפני נכתב ובפני נחתם",

אם יש עליו עדים

חתומים -

יתקיים בחותמיו

, על ידי אישור חתימות העדים.

אחד גיטי נשים ואחד גיטי שחרורי עבדים, שוו

ביניהם לענין אמירת "בפני נכתב ובפני נחתם", הן

למוליך

הגט מארץ ישראל לחוץ לארץ,

ו

הן

למביא

מחו"ל לארץ ישראל.

וזו אחת

מן הדרכים ששוו גיטי נשים לשחרורי עבדים

.

גמרא:

דנה הגמרא:

מאי

מהו הפירוש "

ואינו יכול לומר"?

אילימא

אם נאמר שהשליח הוא

חרש

[שאינו שומע ואינו מדבר], אי אפשר לומר כך!

וכי

חרש

כזה

בר איתויי גיטא הוא

האם ראוי הוא בכלל להביא גט?

והתנן

במשנה להלן [כג א]:

הכל כשרים

להיות שלוחים

להביא את הגט, חוץ מחרש

שוטה וקטן,

משום שאינם בני דעת ואינם ראוי להיות "שליח גירושין"?!

אמר רב יוסף: הכא במאי עסקינן

כאן במה מדובר,

כגון שנתנו

לה

השליח

כשהוא

היה

פיקח, ולא הספיק לומר "בפני נכתב ובפני נחתם" עד שנתחרש

בפתאומיות. עתה דנה הגמרא בדין השני של המשנה:

אחד גיטי נשים ואחד שחרורי עבדים שוו למוליך ולמביא.

ומביאה הגמרא ברייתא בה מופיעים שלושה דרכים שבהם שוו הגיטים של אשה ועבד:

תנו רבנן: בשלושה דרכים שוו גיטי נשים לשחרורי עבדים

: א.

שוו למוליך

גט מארץ ישראל לחוץ לארץ,

ולמביא

מחוץ לארץ לארץ ישראל, שבשניהם צריך לומר "בפני נכתב ובפני נחתם".

ב.

וכל גט

כל שטר -

שיש עליו עד כותי

, הריהו

פסול, חוץ מגיטי נשים ושחרורי עבדים

, שכשר.