גיטין 6b — תלמוד אויף ייִדיש

אך הוסיף רב ואמר:

ואי עבדת

ואם בכל זאת תאמר [אף שהינך פטור],

אהנית

הועלת באמירתך.

ושואלת הגמרא:

מאי, אי עבדת אהנית

מה התכוונן רב, בכך שאמר לו שאם יאמר יועיל?

ועונה הגמרא: התועלת היא,

דאי אתי

שאם יבוא -

הבעל ומערער, לא משגחינן ביה

אין מתייחסים לערעורו. אבל אם לא יאמר עכשיו. ואחר כך יערער הבעל, הגט יפסל.

וכדתניא: מעשה באדם אחד, שהביא גט לפני רבי ישמעאל, אמר לו

[לרבי ישמעאל]:

צריך אני לומר בפני נכתב ובפני נחתם, או איני צריך. אמר לו רבי ישמעאל: בני, מהיכן אתה?

אמר לו: רבי, מכפר סיסאי

[שם מקום]

אני, אמר לו: צריך אתה לומר

בפני נכתב ובפני נחתם,

כדי שאם יערער הבעל על הגט,

שלא תיזקק

האשה

לעדים

שיקיימוהו.

לאחר שיצא

אותו אדם מלפני רבי ישמעאל,

נכנס לפניו רבי אלעאי

ושאלתו בפיו.

אמר לו: רבי, והלא כפר סיסאי מובלעת בתחום ארץ ישראל וקרובה לציפורי,

שהיתה עיר ואם בישראל והיו בה ישיבות ובתי דינים,

יותר מעכו. ותנן

[ולגבי עכו שנינו במשנתנו]:

רבי מאיר אומר: עכו כארץ ישראל ל

עניין

גיטין.

ואם כן, כל שכן שהמביא מציפורי לא יצטרך לומר!

והוסיף רבי אלעאי ואמר:

ואפילו רבנן

במשנתנו,

לא פליגי

אינם חולקים -

עליה

-

על

-

דרבי מאיר, אלא בעכו דמרחקא

שמרוחקת ממרכז הישוב היהודי בציפורי, ולפיכך דנים אותה כחוץ לארץ לעניין גיטין.

אבל כפר סיסאי דמקרבא

שקרובה -

לא

חולקים עליו! ואם כן לדעת כולם, מכפר סיסאי, אין צריך לומר.

אמר לו

רבי ישמעאל:

שתוק בני, שתוק.

הואיל ו

כבר

יצא הדבר

הגט -

בהיתר

ממני

, יצא

. ואין להוסיף עתה ולדון בו, כי זה עלול לערער את כשרותו. ואיש לא ירצה להתחתן עם האשה.

ושואלת הגמרא: מה היתה תמיהתו של רבי אלעאי על רבי ישמעאל.

הא

הרי -

איהו נמי

גם הוא לא הצריך לומר מעיקר הדין, אלא [רק יעץ] כדי

שלא תיזקק

האשה

לעדים קאמר ליה?

ומתרצת הגמרא: כשאמרו לרבי אלעאי את תשובתו של רבי ישמעאל,

לא סיימוה קמיה

לא אמרו לו את סיום דבריו של רבי ישמעאל, שאף הוא לא הצריך מעיקר הדין, אלא רק נתן עצה טובה. ולפיכך, טעה בדבריו.

עתה דנה הגמרא בגט הנשלח מבבל לארץ ישראל:

שלח ליה רבי אביתר לרב חסדא

פסק הלכה למעשה:

גיטין הבאים משם

מבבל -

לכאן

לארץ ישראל -

אין

השליח

צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם.

והגמרא מנסה להסביר את טעמו של רבי אביתר:

נימא קסבר

הבה נאמר שהוא סובר

שטעם האמירה הוא:

לפי שאין בקיאין לשמה. והני

ואילו, בני בבל -

גמירי

\- יודעים את ההלכה של לשמה. ולפיכך, לא צריך לומר.

אך הגמרא דוחה:

ותסברא

האם באמת הינך סבור לומר כן.

והא

והרי -

רבה

הסובר משום לשמה,

אית ליה

מסכים עם דעתו -

של רבא

. ואם כן, אף אם נאמר שרבי אביתר סובר כמוהו. בכל זאת, צריך השליח לומר מצד הטעם של קיום.

אלא

באמת,

דכולי עלמא

שדעת כולם -

בעינן

שצריך -

לקיימו

. וכאן

, כיון דאיכא

שיש אנשים

רבים דסלקי

העולים [מבבל לארץ ישראל]

ונחתי

והיורדים [מארץ ישראל לבבל]. לפיכך,

מישכח שכיחי

מצויות שיירות תדירות ביניהם ומצויין עדים לקיים את הגט.

אמר רב יוסף: מאן לימא לן

מי יאמר לנו [יעיד בפנינו] -

שרבי אביתר בר סמכא הוא

שראוי הוא לסמוך עליו ולפסוק על פיו?

ועוד הא

הרי - מהמעשה הבא מוכח שאינו אדם גדול. שהרי

איהו

הוא עצמו [רבי אביתר]

דשלח ליה

איגרת

לרב יהודה,

וכתב בה: אותם בני אדם

העולין משם

מבבל -

לכאן

לארץ ישראל. ומניחים שם את נשותיהם לבד. ובטלים זמן רב ממצות פריה ורביה, לפי שאין חשוב בעיניהם להוליד בנים ובנות,

הן

[אותם האנשים]

קיימו בעצמן

את הפסוק הנאמר בספר יואל [כתוכחת לגויים]:

"ויתנו הילד בזונה והילדה מכרו ביין וישתו"

[שמשמעותו היא, שהתעללו בילדים מאחר ולא החשיבו את ערכם. וכמו כן אנשים אלו, המזלזלים במצות פריה ורביה].

וכתב לו

רבי אביתר פסוק זה באיגרת,

בלא שירטוט

. וזאת, אף על פי,

שאמר רבי יצחק: שתים

שני מילים מתוך פסוק -

כותבין

מותר לכתוב בלי שרטוט. אבל

שלוש אין כותבין ללא שרטוט.

ובמתניתא תנא - בברייתא שנה התנא:

שלוש, כותבין. אבל ארבע, אין כותבין,

ללא שרטוט.

ולפי שתי הגירסאות [גירסת רבי יצחק וגירסת הברייתא], עבר רבי אביתר על הלכה זו. שהרי הוא כתב יותר מארבע מילים בלי שרטוט. ומכך, רצה רב יוסף להוכיח שרבי אביתר אינו אדם גדול.

אמר ליה אביי

לרב יוסף:

אטו

וכי -

כל מי דלא ידע הא,

הלכה זו של

רבי יצחק

לעניין שרטוט -

לאו גברא רבה הוא

אינו אדם גדול?!

בשלמא

הייתי משלים עם דבריך ומקבלם, אילו היה טועה רבי אביתר

במילתא דתליא בסברא

בדבר התלוי בסברא, שהוא לא הבינה מדעתו,

לחיי!

הייתי מסכים עם דעתך שאינו אדם גדול. והינך יכול להמשיך ולחיות בדעה זו.

מה שאין כן

הא

דין זה של שרטוט -

גמרא היא

דבר הנלמד מרבו, ואינו תלוי בדעתו של התלמיד.

וגמרא

ולימוד זה של רבי יצחק -

לא שמיע ליה

לא שמעו רבי אביתר מרבו. ואין זה מורה כלל על חסרון בגדלותו.

ולאחר ששלל את החסרון, חוזר אביי ומוכיח שאכן רבי אביתר אדם גדול הוא:

ועוד, הא

הרי -

רבי אביתר

הוא זה,

דאסכים מריה על ידיה

שהסכים הקדוש ברוך הוא לגלות לו את סודות התורה. ולכוין את פירושם של הדברים הסתומים על אמיתתם. וכמו כן הסכים עמו בפירושו על המעשה של "פילגש בגיבעה" בספר שופטים [פרק יט].

דכתיב "ותזנה עליו פילגשו"

[שם פסוק ב]. ופירשו זאת החכמים לשתי משמעויות שונות.

רבי אביתר

פירש, שהמילה "זנות" נגזרה מלשון "מזון". ולכן הוא

אמר

, שכוונת הפסוק,

שזבוב מצא לה

בקערת האוכל שהגישה לו.

ורבי יונתן

פירש, שהכוונה ל"זנות" ממש. ולכן הוא

אמר,

שכוונת הפסוק,

נימא

שערה -

מצא לה

. [הגמרא בהמשך תסביר מה כוונתו].

באותו זמן

אשכחיה

מצאו [כלומר פגשו] -

רבי אביתר לאליהו

הנביא.

אמר ליה

שאל אותו -

מאי קא עביד

מה עושה -

הקדוש ברוך הוא

[כעת]?

אמר ליה

ענה לו אליהו:

עסיק

עוסק בתורה,

ב

עניין

פילגש בגבעה

. שאל אותו:

ומאי קאמר?

איך הוא מפרש את הפסוק הזה?

אמר ליה

: הקדוש ברוך הוא אומר כך:

אביתר בני,

כך הוא אומר [כלומר, מפרש עניין זה].

יונתן בני, כך הוא אומר.

אמר לו

רבי אביתר בפליאה:

חס ושלום, ומי איכא ספיקא

וכי יש ספק -

קמי שמיא

לפני שוכן מרומים?

אמר לו

אליהו: אין כאן ספק, אלא,

אלו ואלו, דברי אלהים חיים הן

. ושניהם זכו לכוין אל האמת. בתחילה

זבוב מצא

בקערה

ולא הקפיד

ולא כעס. אולם אחר כך,

נימא מצא

לה, 0

והקפיד!

אמר רב יהודה: זבוב

מצא,

בקערה

של האוכל.

ונימא

מצא

באותו מקום

בבית הסתרים. [שדרכן של הנשים היה להשיר את השער שם, כדי לא לסכן את בועלן, שעלול להעשות על ידי זה "כרות שפכה". וכיון שהיא לא עשתה זאת, לכן הוא כעס עליה. והיא, מרוב פחד ברחה לבית אביה]. לפי רבי אביתר שאמר

זבוב

, הוא כעס עליה משום

מאיסותא

מיאוס וגועל. ולפי רבי יונתן שאמר

נימא,

הוא כעס עליה בגלל

סכנתא

הסכנה שבדבר.

איכא דאמרי

יש אומרים:

אידי ואידי

\- גם זה וגם זה -

בקערה

מצאם.

זבוב

, משום

אונסא

נפל לקערה שלא באשמתה.

ונימא,

משום

פשיעותא

השערה נפלה לקערה באשמתה, מפני שלא השגיחה.

ובכך מוכח שרבי אביתר אדם גדול הוא!

וממשיכה עתה הגמרא ואומרת מהו הלקח הנלמד ממעשה "פילגש בגיבעה":

אמר רב חסדא: לעולם

אל יטיל אדם אימה יתירה בתוך ביתו. שהרי

במעשה

של פילגש בגיבעה, הטיל עליה בעלה אימה יתירה והפילה

בסופו של המעשה

כמה רבבות מישראל.

אמר רבי יהודה אמר רב: כל המטיל אימה יתירה בתוך ביתו. סוף

דבר

הוא בא

מכך

לידי שלוש עבירות

:

גילוי עריות

[כגון, שיגיע זמן טבילתה בזמן שהיה קור גדול והיא לא טבלה. אך פחדה לספר זאת לבעלה משום שהוא קפדן. ושימשה עמו כשהיא עדיין נידה].

ו

שפיכות דמים

. [כמו מקרה זה. או שמרוב פחד תברח ממנו ותיפול בדרך במקומות מסוכנים. ועלולה לההרג].

וחילול שבת

[שלפעמים אינה מספיקה לגמור לבשל לפני כניסת השבת. או שלא הספיקה להדליק נרות. והיא עושה זאת לאחר כניסת השבת, מפני אימתו].

והגמרא מביאה עתה אימרות נוספות בעניין זה:

אמר רבה בר בר חנה: הא דאמרי רבנן

מה שאמרו חכמים [במשנה במסכת שבת פרק שני [דף לד עמוד א]:

שלושה דברים

צריך אדם לומר

לשאול -

בתוך ביתו, ערב שבת עם

קודם -

חשיכה

: האם

עישרתם

את הפירות הנצרכים לשבת? האם

ערבתם

ערובי חצרות? וכן לומר להם:

הדליקו את הנר,

לפני שיעבור הזמן". דברים אלו,

צריך

למימרינהו

לומר אותם - לבני הבית

בניחותא

בנחת ובשלוה [ולא מתוך כעס]. והטעם:

כי היכי

כדי -

דליקבלו מיניה

שיקבלו ממנו [את דבריו].