גיטין 62a — תלמוד אויף ייִדיש

[ואף שאשת החבר אינה חשודה על הגזל, ולא על הדמאי, חיישינן לשכחה. שרגיל אדם לשכוח, ולאכול מה שנותנים לו בלא לבדוק אם הדבר מותר באכילה.

ואם כן קשה:

השתא מיגנב גנבא

אשת עם הארץ משל בעלה ונותנת לחברתה, וכי

חלופי לא מיחלפא

[אם לגנוב ללא תמורה חשודה היא, כל שכן שחשודה היא להח ליף] ואם כן, קשיא הא דתנן: המוליך חטין לטוחן עם הארץ, הרי אלו בחזקתן, לענין מעשר ושביעית. והרי איכא למיחש, שמא החליף הטוחן את הקמח, ויתן לחבר קמח שלו, האסור משום דמאי או שביעית, ויטול את קמח החבר לעצמו.

אמר

[תירץ]

רב יוסף

: לעולם אין חשודים עמי הארץ על הגזל, ואף לא להחליף את פירותיהם בפירות של אחרים.

ו

התם

בברייתא, הא דחיישינן שמא תגזול אשת עם הארץ מחיטי בעלה ותתן לחברתה, היינו

נמי

משום ד

מוריא

היתר לעצמה שאין בכך משום גזל,

ואמרה

: הרי אף

תורא מדישיה קאכיל

[אף שור אוכל מדישו].

כלומר: כשם שהשור אוכל מהתבואה בשעה שהוא דש בה, כן ראוי שתאכל אשת החבר מהחיטים, בשעה שהיא מסייעת עמדי.

העיד רבי יוסי בן המשולם, משום רבי יוחנן

אחיו, שאמר משום רבי אליעזר בן חסמא: אין עושין חלת עם הארץ בטהרה

.

כלומר: אם מסר עם הארץ את עיסתו לגבל [גימ"ל פתוחה ובי"ת קמוצה, והוא אדם הלש עיסות] חבר, ואמר לו: "הפרש חלה מעיסתי, ועשה אותה בטהרה", יסרב החבר לבקשתו.

כי אם יסכים החבר להפריש לו חלה בטהרה, ויתננה אחר כך לכהן, יסמוך על כך הכהן, ויסבור שהיא טהורה. ובאמת הרי היא טמאה, משום שכבר נטמאה בעודה ביד עם הארץ. שהרי גזרו עליהם להיות כזבים.

אבל עושין

חברים את

עיסת חוליו

של עם הארץ

בטהרה

.

כלומר: אם מעולם לא היתה העיסה ביד עם הארץ, אלא החבר מתחיל את העיסה מתחילתה בשבילו, יעשנה.

ונוטל

החבר

הימנה כדי חלה, ומניחה

לחלה שהפריש

בכפישא או באנחותא

[כלים העשויים מסלים בלואים] שאינם מקבלים טומאה, וגם אין רגילות לשים בהם עיסה.

וכשבא עם הארץ ליטול

את עיסתו, הרי הוא

נוטל

מהחבר

את שתיהן

, גם את העיסה, וגם את החלה.

ואינו חושש

החבר שמא יטמא עם הארץ את החלה! והטעם יבואר לקמן.

ו

כן

אין

חברים

עושין

את

תרומת זיתיו

של עם הארץ

בטהרה

.

כלומר: אם נתן עם הארץ את זיתיו במעטן [כלי ששמים בו את הזיתים, כדי שיתחממו קודם שסוחטים אותם בבית הבד], ומבקש הוא מבדד [פועל בית הבד] חבר שיפריש תרומה מן הזיתים בטהרה -

לא יעשה כן, משום שזיתים אלו כבר נטמאו על ידי עם הארץ, כי אף על פי שאין דבר מקבל טומאה אלא אם כן הוכשר, הרי כשנתונים הזיתים במעטן, יוצא מהם משקה המכשיר את הזיתים לקבלת טומאה; ומאחר שנטמאו אם יפריש הבדד את התרומה ויתננה לכהן, יסמוך הכהן על הבדד החבר, ויאכל תרומה טמאה.

אבל עושין

חברים את ה

זיתים

של

חוליו

של עם הארץ מתחילתן

בטהרה

. שאם ביקש ממנו לסחוט את זיתיו, ולהפריש מהם תרומה, קודם שנתנן עם הארץ במעטן, יעשה כן, שהרי עדיין לא הוכשרו לקבל טומאה, וטהורים הם.

ונוטל

החבר

הימנה כדי תרומה, ומניחה

לתרומה הטהורה

בכליו של

ה

חבר

, כדי שלא יטמאו בכלי עם הארץ.

וכשבא עם הארץ ליטול

את שמנו, הרי הוא

נוטל את שתיהן

, גם את החולין המתוקנים, וגם את התרומה הטהורה,

ואינו חושש

החבר שמא יגע בתרומה ויטמאנה.

והוינן בה:

טעמא מאי

לא חיישינן שיגע עם הארץ בחלה ובתרומה, ומדוע התרנו לחבר להפרישם ולמוסרם בידו?

אמר רבי יוחנן

: התירו חכמים להקל קולא זו,

משום כדי חייו דגבל, ומשום כדי חייו דבדד

, שיהיה להם במה להשתכר לצורך מחייתם.

וצריכא

לאשמועינן כן גם בעיסה וגם בזיתים.

משום

דאי אשמועינן

הברייתא דין זה ב

גבל

בלבד, הוה אמינא דדוקא בו הקלנו כן,

משום דלא נפיש אגריה

[שאין שכרו מרובה]. וכיון שעני הוא, וצריך את הדמים שיתן לו עם הארץ על מלאכתו, אין למונעו מלעשות את מבוקשו.

אבל בדד דנפיש אגריה, אימא לא

הקלנו בו. כי מאחר שאין פרנסתו דחוקה, נחמיר עליו לחשוש שיטמא עם הארץ את התרומה, ולא יעשה לו את המלאכה.

ואי אשמועינן

ב

בדד

, שהקלו בו, הוה אמינא דדוקא בו הקלנו,

משום דלא שכיח ליה

מלאכה להשתכר בה. שהרי אין מצויה מלאכה זו כל השנה, אלא רק פעם בשנה היא עונת בית הבד. ולכן הקלנו בו שלא לחשוש שיטמא עם הארץ את התרומה, כדי שלא להפסיד לו את פרנסתו.

אבל גבל דשכיח ליה

מלאכת הגיבול כל השנה, ואם לא יסכים לקבל עיסה זו ימצא בנקל עיסה אחרת,

אימא

ד

לא

נתיר לו למסור את החלה ביד עם הארץ.

הלכך

צריכא

הברייתא להשמיענו בתרוויהו, שמשום כדי חייהם הקלנו עליהם, שלא לחוש לכך.

אמר מר: נוטל הימנה

[מהעיסה]

כדי חלה, ומניחה בכפישא או באנחותא, וכשבא עם הארץ ליטול, נוטל את שתיהן, ואינו חושש

.

ומקשינן:

וליחוש דילמא נגע בה

עם הארץ ויטמאנה ואיך אפשר משום הטעם של "כדי חייו" להקל בחשש קרוב כזה?

ומשנינן: אכן יש לנו לאיים על עם הארץ כשמוסרים לו את החלה, ו

אמרינן ליה

: הזהר שלא ליגע בחלה. ו

חזי

[וראה],

אי נגעת

[תיגע]

בה

ותטמאנה,

הדרא לטיבלא

. תחזור העיסה להיות טבל, ותיאסר באכילה.

וכיון שאין חשוד עם הארץ לאכול עיסה הטבולה לחלה, יירתע מכך, ולא יגע בחלה.

ומקשינן:

ו

אכתי

ליחוש, דילמא לא איכפת ליה

שתחזור העיסה לטיבלה ושוב איכא למיחש שיגע בחלה ויטמאנה.

ומשנינן: הלא בהכרח רוצה הוא שתישאר העיסה מתוקנת, ד

השתא, לתקוני קא מיכוין

, שהרי צווה לחבר להפריש ממנה חלה, וכי יעלה על הדעת ד

מיכפת לא אכפת ליה

שתחזור לטיבלה לאחר שכבר נתקנה?!

אמר מר

: אבל עושין זיתים חוליו בטהרה, ו

נוטל הימנה כדי תרומה, ומניחה בכליו של חבר, וכשבא עם הארץ ליטול, נוטל את שתיהן, ואינו חושש

.

ומקשינן:

וליחוש דילמא נגע בה

עם הארץ בתרומה, שהרי בזה יש לחשוש יותר מאשר ברישא, בחלתו של עם הארץ.

ד

בשלמא התם

, בחלה,

אית ליה

לעם הארץ

היכרא

. בכך שהניח לו החבר את החלה בכפישא ואנחותא, שהם כלים שאין רגילות לשים בהם עיסה, ומתוך כך יזכור שאיימנו עליו שלא ליגע בה.

אבל הכא

, בתרומת זיתים,

מאי היכרא

אית ליה לעם הארץ לזכור שלא ליגע בתרומה?

ומשנינן: הכא במאי עסקינן,

דמנח ליה

החבר לתרומה

בכלי גללים

או

בכלי אבנים

או

בכלי אדמה

, שאינן מקבלים טומאה.

שהרי אם יתנה בכלי המקבל טומאה, יטמא עם הארץ את הכלי במגעו, והכלי יטמא את התרומה.

ומתוך שמונחת התרומה בכלים אלו, יזכור עם הארץ שאסור לו ליגע בה.

ואף שהוא נושא את התרומה, אינו מטמאה במשא. ואף שגזרו על עם הארץ שהוא כזב, והזב מטמא במשא, מכל מקום אינו כזב גמור, ואינו מטמא אלא במגעו בלבד.

ושוב מקשינן: אם מניח החבר את התרומה בכלים שאינם מקבלים טומאה,

אי הכי, מאי איריא ד

קתני דוקא "מניחה בכליו של

חבר

"? והלא

אפילו

בכלים

דעם הארץ נמי

יכול להניחה, כיון שאין לחשוש שיטמאו את התרומה.

ומשנינן: אין,

הכי נמי קאמר

: ומניחה

בכליו של עם הארץ, הראויין להשתמש בהן

אף ל

חבר

, מאחר ואינם מקבלים טומאה.

שנינו במשנה:

ומחזיקין ידי נכרים בשביעית

:

וקא סלקא דעתין ד"מחזיקין", היינו שמסייעים להם ממש במלאכת הקרקע בשביעית, ולפיכך מקשינן:

וכי

מחזיקין

אותם במלאכתם זו?!

והאמר רב דימי בר שישנא משמיה דרב: אין עודרין עם הגוי

את הקרקע

בשביעית

. ואף שהקרקע היא של הגוי, לא יעשה הישראל בה מלאכה האסורה בשביעית. והעידור אסור משום חרישה, שהיא אסורה מדאורייתא בשביעית.

ו

עוד אמר:

אין כופלין שלום לגוי

. שהרי "שלום" הוא משמותיו של הקדוש ברוך הוא. ומעיקר הדין לא התירו לומר כן אלא לישראל, כדתנן בסוף ברכות. וכמה מקורות הובאו שם לכך.

ומה שהתירו לומר "שלום" אף לגוי, אינו אלא מפני דרכי שלום, ולזה סגי פעם אחת בלבד. אבל לכפול ולומר "שלום שלום", לא התירו.

ומתחילת דברי רב דימי שאמר: "אין עודרין עם הגוי בשביעית", תיקשי אמשנתנו.

ומשנינן:

לא צריכא

, לא התירה משנתנו

אלא למימרא להו

: "

אחזוקו

"

בעלמא!

כלומר, לומר להם בזמן שהם עוסקים בעבודת הקרקע, "תחזקנה ידיכם". אבל לא הותר לסייעם במעשה.

כי הא דרב יהודה אמר להו

לנכרים בזמן שעבדו בקרקע בשביעית: "

אחזקו

".

רב ששת אמר להו

לנכרים אלו: "

אשרתא

"! ואף הוא לשון חיזוק.

אמר מר:

ואין כופלין שלום לגוי

.

רב חסדא

היה

מקדים להו שלמא

[מקדים להם שלום לגויים].

ו

רב כהנא אמר להו: שלמא למר

[שלום לאדוני], ובלבו היה לרבו, ולא לברך את הגוי.

שנינו במשנה:

ושואלין בשלומם

של הנכרים מפני דרכי שלום.

ותמהינן:

השתא

, אף בזמן שעושים דבר האסור לישראל - כגון עבודת קרקע בשביעית - קתני במתניתין, ד

אחזוקי מחזקינן

להו בדברים - שיהו "

שואלין בשלומן

"

מיבעיא

ליה לתנא לאשמועינן?!

אמר רב ייבא: לא נצרכא

מתניתין להתיר,

אלא

לשאול בשלומם

ביום חגם

. ולא חיישינן דלמא יבוא הנכרי להודות על כך לעבודה זרה שלו.

ו

כדתניא: לא יכנס אדם לביתו של גוי ביום חגו, ויתן לו שלום

. כי מאחר שהחשיבו ישראל כל כך, שבא במיוחד לביתו לברכו, יש לחוש שמא ילך ויודה לעבודה זרה שלו.

אבל אם

מצאו

לגוי

בשוק

ביום חגו, הרי

נותן לו

שלום

בשפה רפה ובכובד ראש!

דכיון שלא פגשו אלא באקראי ונתן לו שלום, אין לחוש שמא ילך ויודה לעבודה זרה.

רב הונא ורב חסדא הוו יתבי

[היו יושבים].

חליף ואזיל

[חלף ועבר]

גניבא

[כך שמו של האיש] על פניהם.

אמר ליה חד

מינייהו

לחבריה: ניקום מקמיה

[נעמוד מפניו],

ד

הרי

בר אוריין

[בן תורה]

הוא

.

אמר ליה חבירו

: וכי

מקמי פלגאה

[בעל מחלוקת]

ניקום

, [האם נעמוד מפני בעל מחלוקת זה]!? שהיה גניבא חולק על דברי חכמים, ומצער את מר עוקבא שהיה ראש בית דין בזמנו.

אדהכי

[בינתיים],

אתא איהו

[נתקרב גניבא]

לגבייהו

דרב הונא ורב חסדא.

אמר להו: שלמא עלייכו מלכי, שלמא עלייכו מלכי

[שלום עליכם מלכים]!

אמרו ליה

[שאלוהו] רב הונא ורב חסדא לגניבא:

מנא לך דרבנן איקרו

"

מלכים

" [זו מנין לך שהחכמים אכן נקראו מלכים]!?

אמר

[ענה]

להו

גניבא לרב הונא ורב חסדא: מ

דכתיב

[משלי ח, בדילוג]: "הלא חכמה תקרא ותבונה תתן קולה.

בי מלכים ימלוכו

ורוזנים יחוקקו צדק".

תו

אמרי ליה

רב הונא ורב חסדא לגניבא:

ומנא לך דכפלינן

"

שלמא

"

למלכים

, שמשום כך כפלת את ברכתך לשלום פעמיים!?

אמר

ענה

להו

גניבא:

דאמר רבי יהודה אמר רב: מנין שכופלין שלום למלך?

-

שנאמר

"

ורוח לבשה את עמשי ראש השלישים

[ואמר], לך דוד ועמך בן ישי, שלום שלום לך".

אמרי ליה

רב חסדא ורב הונא לגניבא:

ליטעום מר מידי

[יטעום מר משהו]!

אמר

ענה

להו

גניבא: אסור לי לאכול עכשיו, לפי שעדיין לא האכלתי את בהמתי -

דהכי אמר רב יהודה אמר רב: אסור לו לאדם שיטעום כלום, עד שיתן מאכל לבהמתו

.

שנאמר

: "

ונתתי עשב בשדך לבהמתך

",

והדר כתיב

"

ואכלת ושבעת

"! הרי שיש להקדים את אכילת בהמתו לאכילתו.

הדרן עלך פרק הניזקין

--- title: "חברותא - גיטין — פרק שישי - האומר" source: "https://www.toratemetfreeware.com/online/f02355.html#HtmpReportNum0005L5" chapteranchor: "HtmpReportNum0005L5" --- פרק שישי - האומר

Оригинал главы פרק שישי - האומר

הקדמה

הפרק שלפנינו עוסק בדיני שליחות הגט, ובאיזה אופן יש לנערה או קטנה יד לזכות בגט בעצמה או על ידי אביה. וכבר התחילה בו המשנה הראשונה בפרק "השולח", אלא שנפסק הענין על ידי ההלכות שנאמרו בו מפני תיקון העולם או מפני דרכי שלום.

ישנם שני סוגי שליחים:

"שליח הולכה" של האיש, ו"שליח קבלה" של האשה, והגמרא בקידושין [מא, א] לומדת את שניהם מדרשת הכתוב בפרשת גירושין: "ושלח" - מלמד שהוא עושה שליח. "ושלחה" - מלמד שהיא עושה שליח .

"שליח הולכה" - הוא שליח שממנה אותו הבעל להוליך את הגט לידי האשה, ואין חלים הגירושין עד שימסור השליח של הבעל את הגט או לאשה או לשלוחה.

ואף על פי שאין כל חלות של גירושין בשעה שנותן הבעל את הגט לשלוחו, בכל זאת צריך הבעל למנותו לשליח למסור את הגט לאשה, ואינו יכול להעביר לאשה את הגט בלי מינוי של שליחות. לפי שכתוב בתורה "וכתב לה ספר כריתות

ונתן בידה

ושלחה מביתו", מלמד הכתוב שהבעל צריך ליתן לאשה את הגט מידו לידה. וכדי שיחשב "מידו לידה" גם כשמוסר לה הבעל את הגט על ידי אדם אחר, צריך הבעל למנותו לשליח, כדי שיחשב הדבר כאילו נותן הבעל עצמו את הגט מידו לידה.

"שליח קבלה" - הוא שליח שממנה אותו האשה לקבל את הגט מיד בעלה,

ושונה דינו של שליח לקבלה משליח להולכה, שכן שליח לקבלה הוא נחשב במקום האשה, ומשהגיע הגט לידו שליח הקבלה, הרי זה כאילו הגיע הגט ליד האשה, והיא נהיית מגורשת מיד בקבלת השליח .

לדעת הרמב"ם [גירושין ו, ד] ישנו סוג שליח נוסף: "שליח הבאה" שממנה האשה שליח שיביא לה את הגט, ויהיה כידה, שיחשב שנמסר הגט מיד הבעל ליד האשה, אבל שתתגרש רק כשיבוא הגט לידה, ודינו כ"שליח הולכה" שממנה הבעל להולכת הגט.

בעל שמינה שליח בלשון "התקבל", כיון שאינו יכול למנות "שליח קבלה", הרי הוא כשליח הולכה .

האשה שממנה שליח לקבלה, צריכה שיסכים הבעל שתתגרש בקבלת השליח, ואם אינו מסכים, הרי הוא עוקר את שליחותה, והשליח נעשה שליח להולכת הגט לידי האשה בלבד.

ולכן בשעה שמוסר הבעל לידי השליח קבלה, צריך שהבעל יאמר לו בלשון שמתפרש שמסכים שהשליח יהיה שליח לקבלה;

משנתנו דנה, אם יכול הבעל לחזור בו לאחר שנמסר הגט ליד השליח: