גיטין 61a — תלמוד אויף ייִדיש

ומבארת הגמרא:

באוזלי ואוהרי

[הן רשתות של חוטין ושל גמי שיש להן תוך],

כולי עלמא

בין רבנן ובין רבי יוסי -

לא פליגי

, שהלוקח מהן הוא גזל גמור, שהרי קנו לו לפורש המצודה כליו, מדין "חצר".

כי פליגי

רבנן ורבי יוסי - ולרבנן אינו גזל גמור, ב

לחי

[חכה]

וקוקרי

[נותנים חוט ארוך בנהר, וחורזים בו מחטים על פני כול, והדגים נתפסים במחטים], שהן מיני מצודות שאין להם תוך, ואין לפורש המצודה במה לקנות.

שנינו במשנה:

מציאת חרש שוטה וקטן

יש בהן גזל מפני דרכי שלום,

רבי יוסי אומר גזל גמור

:

אמר רב חסדא

:

אף כשאמר רבי יוסי שהוא "גזל גמור" לא נתכוין לומר שהוא גזל גמור מן התורה, אלא אף לשיטתו אינו אלא

גזל גמור מדבריהם

[מדרבנן].

ו

למאי נפקא מינה

, אם הוא גזל גמור מדבריהם, או שהוא תקנה דרבנן שלא ליקח מהן מפני דרכי שלום?

להוציאו בדיינין

ממי שלקח מהם, שאם אינו אלא תקנה שלא ליקח מהן, אין מוציאין מן הנוטל בדיינין. שנינו במשנה:

עני המנקף בראש הזית

מה שתחתיו גזל מפני דרכי שלום:

תנא

בברייתא:

אם ליקט

העני זיתים

ונתן ביד

, ובא אחר ולקח ממנו,

הרי זה גזל גמור

.

רב כהנא הוה קאזיל להוצל

[היה בדרכו להוצל מקומו של רבי יאשיה],

חזייה לההוא גברא דהוה שדי אופיי וקא נתרן תמרי

[ראה אדם שהיה משליך מקלות לעבר הדקל ומשיר על ידי כך תמרים],

אזל

רב כהנא

קא מנקיט ואכיל

[נטל מהתמרים ואכל] כיון שלא זכה בהם.

אמר ליה

אותו אדם לאביי:

חזי מר דבידאי שדיתינהו

[דע לך שבידי השרתים], כלומר: והרי שנינו: "ליקט ונתן ביד, הרי זה גזל גמור".

אמר ליה

אביי לאותו אדם: ניכר בך כי

מאתריה דרבי יאשיה אתה

[מהוצל עירו של רבי יאשיה אתה], ולפיכך אתה בקי בדינין, שהוא דורש ומלמד הלכות לרבים.

קרי עליה

אביי על רבי יאשיה: "

וצדיק יסוד עולם

".

שנינו במשנה:

אין ממחין ביד עניי נכרים בלקט בשכחה ובפאה מפני דרכי שלום

:

תנו רבנן

:

מפרנסים עניי גויים עם עניי ישראל

, כלומר: כשמפרנסין את עניי ישראל מפרנסין עמהם גם את ענייהם.

ומבקרין חולי גויים עם חולי ישראל

.

וקוברין מתי גויים עם גויי ישראל

.

והכל

מפני דרכי שלום

.

מתניתין:

א. פירות שביעית חייבים בביעור מן הבית, לאחר שכבר כלה מינם מן השדה; וכל זמן שלא ביערם והפקירם, הרי הם אסורים באכילה; ובכל זאת:

משאלת אשה לחבירתה החשודה על השביעית, נפה וכברה וריחים ותנור!

ואף שהשואלת חשודה לעבור על איסור זה, וכשהיא משאילה לה את הכלים האמורים, יש לחוש שתשתמש בהם לצורך פירות שביעית לאחר זמן הביעור כדי לתקנם לאכילה, ונמצאת מסייעת בידה לעבור עבירה -

מכל מקום התירו חכמים להשאיל לה כלים אלו, לפי שאינה מסייעת לה בזמן העבירה עצמה.

אבל לא תבור

[תברור] עמה את החיטים,

ולא תטחן

אותן

עמה

, שמא הם מתבואת שביעית שכבר עבר זמן ביעורה, ובכך היא מסייעת בידיים לדבר עבירה בשעת העבירה עצמה.

ב.

אשת חבר משאלת לאשת עם הארץ, נפה וכברה!

ואף שחשודה היא להשתמש בהן באיסור, ובגמרא יבואר לאיזה איסור יש לחוש כאן.

ו

לא זו בלבד, אלא אף

בוררת

עמה את החיטים,

וטוחנת

אותן עמה,

ומרקדת עמה

את הקמח! ובגמרא יבואר, מאי שנא מחשודה על השביעית שאסרנו בה לסייע לה בשעת המלאכה עצמה.

ואולם היות ואסור לגרום טומאה לתרומה ולחלה, ומשום דכתיב: "את משמרת תרומותי"; לכן:

אבל משתטיל

אשת עם הארץ

את המים

לקמח, שוב

לא תגע

את החבר

עמה

לסייעה בלישת העיסה ואפייתה! ומשום שבהטלת המים נתחייבה העיסה בחלה, ומאחר שכליה של אשת עם הארץ הם בחזקת טמאים, הרי הם מטמאים את החלה המעורבת בעיסה זו -

לפי שאין מחזיקין

את

ידי עוברי עבירה!

וכולן

השאלת כלים לחשודה על השביעית, וסיוע שלא בשעת העבירה - ששנינו בהם שהתירום חכמים,

לא אמרו

כן והתירום,

אלא מפני דרכי שלום!

שהרי מן הדין היה מקום לאסור זאת, משום שאין מחזיקין ידי עוברי עבירה, אלא שמפני דרכי שלום התירו סיוע זה, כיון שאינו בשעת העבירה עצמה.

ג.

ומחזיקין ידי נכרים

בזמן שהם עוסקים בעבודת הקרקע

בשביעית!

אף שמצווה הישראל בהשבתת הקרקע בשביעית; ומבואר בגמרא, שמחזיקים את ידיהם באמירה בפה בלבד.

אבל לא

מחזיקין

ידי ישראל

, בזמן שהם עוסקים בעבודת הקרקע בשביעית!

ו

כן

שואלין בשלומן

של הנכרים, בימי חגם! ולא חיישינן שילך הנכרי ויודה לעבודה זרה על כך; ואף זאת לא התירו, אלא

מפני דרכי שלום!

גמרא:

שנינו ברישא דמתניתין: משאלת אשה לחבירתה החשודה על השביעית וכו', אבל לא תבור ולא תטחן עמה! ואילו בסיפא, לגבי אשת עם הארץ, שנינו: בוררת וטוחנת ומרקדת עמה!

והוינן בה:

מאי שנא רישא, ומאי שנא סיפא!?

והרי כשם שאסרנו את הסיוע במלאכה גופה במקום שיש חשש איסור שביעית, כמו כן יש לאסור סיוע בסיפא משום איסור טבל, שהרי עמי הארץ חשודים על המעשרות.

אמר

תירץ

אביי

:

רוב עמי הארץ מעשרין הן

את פירותיהם, ופירותיו אינם אסורים אלא מדרבנן, שחששו חכמים למיעוט שאינם מעשרים, וזה הוא איסור "דמאי"; והיות שהסיוע הוא לעוברי עבירה דרבנן בלבד, לכן התירו לסייע להם מפני דרכי שלום.

רבא אמר

: סתם עמי הארץ, חשודים מן התורה על המעשרות, לפי שמחציתם מעשרים ומחציתם אינם מעשרים וספק שקול הוא, ואכן אסור לסייעם -

ו

הכא

במשנתנו במאי עסקינן:

בעם הארץ דרבי מאיר

[ומפרש לה ואזיל], שהוא אינו חשוד על המעשרות, אלא חשוד רק לאכול פירות חולין בטומאה.

ו

איסורי

טומאה וטהרה

בפירות חולין, הרי אינן אלא מ

דרבנן!

כי מן התורה אין איסור אלא באכילת תרומה וקדשים טמאים.

דתניא

:

איזהו עם הארץ?

-

כל שאינו אוכל

את

חוליו בטהרה!

-

דברי רבי מאיר

.

וחכמים אומרים: כל שאינו מעשר

את

פירותיו

, קרוי עם הארץ!

ומשנתנו עוסקת באשת עם הארץ, כדוגמת עם הארץ שדיבר בו רבי מאיר, שאין בפירותיו חשש איסור טבל, אלא איסור טומאה בלבד, שאינו איסור דאורייתא.

ומקשינן:

והא מדקתני בסיפא

דמשנתנו: "

משתטיל את המים, לא תגע עמה

",

מכלל

, הרי בהכרח,

דרישא

שהוא קודם הטלת המים וקודם שהוכשרו לטומאה -

לאו

בחשש

טומאה וטהרה עסקינן!

שהרי אין הפירות מקבלים טומאה, עד שהוכשרו לכך על ידי נפילת משקין עליהם, וקשיא לרבא שמעמיד אף את הרישא בחשש טומאה!?

ומשנינן: לא כן הוא, אלא גם ב

רישא

של המשנה העוסקת קודם הטלת המים,

ו

גם ב

סיפא

, הנידון הוא

ב

חשש

טומאה וטהרה

, וכגון שהוכשרו כבר החיטין לקבלת טומאה.

וטעם החילוק שבין הרישא לסיפא, הוא:

רישא

העוסקת בחיטים וקמח שעדיין לא נתחייבו בחלה, לפי שחיובה אינו חל אלא משעת לישה - אינה דנה אלא

ב

חשש

טומאת חולין

, שאין איסורו מן התורה, כאמור, ולפיכך התירו לסייע לאשת עם הארץ מפני דרכי שלום.

ואילו ב

סיפא

שכבר הטילה מים בעיסה וחל חיוב חלה - הרי

בטומאת חלה

אנו עוסקים, וטומאת חלה דאורייתא היא משום "משמרת תרומותי", ולכן אסור לסייע בידה.

ורמינהו

, מקשה הגמרא מהא דתניא: