גיטין 59b — תלמוד אויף ייִדיש

בור

לאחסון מים

שהוא קרוב ל

מוצא ה

אמה

של המים המוליכה מים מן הנהר, הוא

מתמלא ראשון

לפני שאר הבורות הרחוקות משם.

כלומר, דרכם היה למלאות לבורות מאמת המים, ובשעה שהוא ממלא מן האמה לבור הרי הוא סוכר את האמה כדי שייכנסו המים לבור, ותיקנו חכמים שהקרוב קרוב אל מוצא אמת המים הוא ממלא ראשון,

מפני דרכי שלום

, שלא תהא מחלוקת ביניהם מי סוכר ראשון.

ג.

מצודות חיה ועופות ודגים

שנתפסו בהם בעלי החיים,

יש בהן גזל

ללוקח מן המצודות,

מפני דרכי שלום

. אבל מן הדין אין כאן גזל, מפני שאנו עוסקים במצודות שאין להם תוך, ולא קנו לו כליו.

רבי יוסי אומר: גזל גמור

הוא.

ד.

מציאת חרש שוטה וקטן, יש בהן גזל, מפני דרכי שלום

.

רבי יוסי אומר: גזל גמור

הוא.

ה.

עני המנקף

[תולש] זיתים

בראש הזית

של הפקר והם נופלים לפני שזכה בהם,

מה שתחתיו

, אותם זיתים שניקף ונפלו תחתיו של הזית, יש בהן

גזל מפני דרכי שלום

.

רבי יוסי אומר: גזל גמור

הוא.

ו.

אין ממחין

[מוחים]

ביד עניי גויים בלקט שכחה ופאה

שהם נוטלים בשדות של ישראל,

מפני דרכי שלום

.

גמרא:

שנינו במשנה: כהן קורא ראשון, ואחריו לוי ואחריו ישראל:

מנא הני מילי

, מנין אנו לומדים כן?

אמר רב מתנה

, משום

דאמר קרא

:

"

ויכתוב משה את התורה הזאת, ויתנה אל הכהנים בני לוי

", ולמה הוצרכה תורה לומר: "הכהנים בני לוי", וכי

אטו אנא לא ידענא דכהנים בני לוי נינהו

[וכי אין הדבר ידוע שהכהנים מבני לוי המה]!?

אלא

ללמד שנתנה משה לקרוא ל

כהן

[לכהנים]

ברישא

[תחילה],

והדר

[ואחריו] קרא בה

לוי

[בני לוי].

רבי יצחק נפחא, אמר: מהכא

יש ללמוד את דין משנתנו: משום שנאמר [בפרשת עגלה ערופה]: "

ונגשו הכהנים בני לוי

", ולמה הוצרכה תורה לומר "הכהנים בני לוי", וכי

אטו אנן לא ידעינן דכהנים בני לוי נינהו

[וכי אין הדבר ידוע שהכהנים מבני לוי המה]?

אלא

ללמד שיגש

כהן ברישא, והדר לוי

.

רב אשי אמר, מהכא

:

שנאמר: "

בני עמרם אהרן ומשה, ויבדל אהרן

[שהיה כהן, ומשה היה לוי]

להקדישו קדש קדשים

", הרי שכהן קודם ללוי.

רבי חייא בר אבא אמר, מהכא

:

משום שנאמר גבי כהן: "

וקדשתו

כי את לחם אלהיך הוא מקריב", וקידוש זה יהא

לכל דבר שבקדושה

, ובכלל זה לקרוא בתורה ראשון.

תנא דבי רבי ישמעאל

:

"

וקדשתו

" -

לכל דבר שבקדושה

:

לפתוח ראשון

בכל דבר כבוד, בין בקריאה בתורה, בין בישיבה הכהןידבר בראש.

ולברך ראשון

בסעודה.

וליטול מנה יפה ראשון

, כשחולקים כהן וישראל איזה דבר ביניהם, הרי שלאחר שחלקו, אומר הישראל לכהן: טול לך איזה שתרצה.

אמר

תמה

ליה אביי לרב יוסף

, על מה ששנינו במשנתנו: "כהן קורא ראשון, ואחריו לוי, ואחריו ישראל, מפני דרכי שלום":

וכי

מפני דרכי שלום

הוא, והרי דין

דאורייתא היא

, וכמו שנתבאר שהוא נלמד מן המקראות!?

אמר

תירץ

ליה

רב יוסף לאביי:

אכן

מדאורייתא

היא,

ומפני דרכי שלום

אמרה התורה כן.

ומקשינן: והרי

כל התורה כולה נמי מפני דרכי שלום היא

, ומה טעם יש להזכיר דוקא בהלכה זו, שהיא מפני דרכי שלום!?

דכתיב

: "

דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום

".

אלא אמר אביי

: זו ששנינו במשנתנו שקורא הכהן ואחריו הלוי מפני דרכי שלום,

ל

למד

כדמר

[רבה] הוא דאתא:

דתניא: שנים ממתינין זה לזה בקערה

, שכאשר האחד מסלק ידו מן הקערה המשותפת שאוכלים ממנה, כדי לשתות או לדבר אחר, חבירו מפסיק מלאכול עד שיגמור זה את השתיה.

אבל

שלשה אין ממתינין

[אין צריכים להמתין] זה לזה, כלומר: אין השנים ממתינין בשביל האחד.

הבוצע

[הוא זה שמברך "המוציא"],

הוא פושט ידו תחילה

, לקערה כדי ללפת בה את פרוסת המוציא.

ואם בא לחלוק כבוד לרבו, או למי שגדול הימנו

, שיפשוט הוא ידו תחילה, הרי

הרשות בידו

של הבוצע.

ואמר מר

[רבה]

עליה

:

לא שנו

דחולק כבוד לרבו,

אלא בסעודה

.

אבל ב

קריאת התורה ב

בית הכנסת לא

יחלוק הכהן כבוד ללוי או לישראל, ואפילו רבו הוא, משום

ד

אם כן

אתו לאינצויי

[יבואו לידי מריבה].

וזו היא ששנינו: "כהן קורא ראשון ואחריו לוי ואחריו ישראל" כדין תורה, ולא יחלוק כבוד לרבו וישנה סדר זה מפני דרכי שלום.

אמר רב מתנה: הא דאמרת

דבקריאה

בבית הכנסת לא

יחלוק כבוד לרבו,

לא אמרן, אלא ב

קריאת

שבתות וימים טובים, דשכיחי רבים

בבית הכנסת, ויש חשש מריבה.

אבל

בקריאת התורה ש

בשני וחמישי, לא

אמרנו, ואם רוצה הכהן לחלוק כבוד לרבו ישראל, הרשות בידו. ומקשינן עלה:

איני

, והרי אין הדבר כן, אלא אם רוצה יחלוק כבוד לרבו אפילו בשבתות וימים טובים!?

והא רב הונא

שהיה ישראל -

קרי ב

מקום

כהני

[היה עולה ראשון לתורה במקום כהנים שהיו שם]

בשבתות וימים טובים

.

ומשנינן:

שאני רב הונא, דאפילו רבי אמי ורבי אסי

שהיו

כהני חשיבי דארץ ישראל

[הכהנים החשובים שבארץ ישראל],

מיכף

הוו כייפי ליה

[כפופים היו לרב הונא], כלומר: חשוב היה יותר מכל הכהנים שבארץ ישראל.

אמר אביי: נקטינן

[מסורת מאבותינו מנהג מרבותינו]:

אם

אין שם כהן

בבית הכנסת,

נתפרדה

ה

חבילה

כולה [נותק הקשר, ואיבד הלוי את כבודו בשביל חבילתו הנפרדת], ואין הלוי קורא כלל.

ו

עוד

אמר אביי: נקטינן

:

אם

אין שם לוי

בבית הכנסת,

קורא כהן

במקום לוי.

ומקשינן עלה:

איני

, והרי אין הדבר כן!?

שהרי

והאמר רבי יוחנן

:

כהן אחר כהן לא יקרא

בתורה,

משום פגמו של ראשון

, שלא יאמרו הראשון אינו כהן, ולכך עלה זה במקומו.

ואף

לוי אחר לוי לא יקרא, משום פגם שניהם

, שמא יאמרו הראשון אינו לוי, או יאמרו שהשני אינו לוי אלא ישראל.

הרי מבואר שלא יקרא כהן אחר כהן, ואיך אמר אביי, שקורא כהן במקום לוי אחר הכהן הראשון שעלה!?

ומשנינן:

כי קאמרינן: באותו כהן

, כלומר: לא אמר אביי שאם אין שם לוי יקראו כהן אחר במקום לוי, אלא שיעלה הכהן הראשון פעם נוספת במקום הלוי.

כאן שבה הגמרא לדברי רבי יוחנן, שאמר: כהן אחר כהן לא יקרא, משום פגמו של ראשון, לוי אחר לוי לא יקרא, משום פגם שניהם:

ומקשינן:

מאי שנא לוי אחר לוי דאיכא

למיחש משום

פגם שניהם

, ומשום

דאמרי: חד מינייהו לאו לוי הוא

[מה בין לוי אחר לוי שאמר רבי יוחנן, שיש בזה פגם לשניהם, ומשום שעל כל אחד יש לחוש שיאמרו כי אינו לוי] -

כהן אחר כהן נמי

יש לחוש מאותו טעם לפגם שניהם, שהרי

אמרי: חד מינייהו לאו כהן הוא

, או הראשון אינו כהן ולכן עלה זה במקומו, או יאמרו: השני אינו כהן אלא לוי, ולכך עלה אחר הכהן.

ולמה אמר רבי יוחנן שלא יעלה כהן אחר כהן רק משום פגמו של ראשון, ולא משום פגם שניהם!?

ומשנינן: לכך לא הזכיר רבי יוחנן אלא את פגמו של ראשון, ומשום שרבי יוחנן עוסק ב

כגון דמוחזק לן באבוה דהאי שני דכהן הוא

[ידוע לנו באביו של השני שכהן הוא] ואין לחוש שיאמרו: אינו כהן.

ומקשינן עלה:

הכא

גבי לוי אחר לוי -

נמי

, הרי בהכרח שרבי יוחנן עוסק באותו אופן של הרישא, וכגון:

דמוחזק לן באבוה דהאי שני דלוי הוא

, ואם כן מה פגם יתכן בו, שאמר רבי יוחנן: "משום פגם שניהם"!?

אלא

בהכרח שמכל מקום אין לקרותו, משום ד

אמרי

אינשי:

ממזרת או נתינה נסיב

[נשא אביו של הלוי השני, ממזרת או נתינה]

ופסליה לזרעיה

[ופסל את זרעו] שאינו חשוב לוי.

ואם כן

הכא נמי

גבי כהן אחר כהן, יש לך לחוש אף לפגמו של השני, ואף שמוחזק אביו בכהונה, ומשום ד

אמרי

אינשי:

גרושה

או חלוצה נסיב

[נשא אביו גרושה או חלוצה]

ואחליה לזרעיה

[וחילל את זרעו שאינו כהן].

ומשנינן: לזה אין לחוש, שהרי

סוף סוף

[לו יהא שנשא אבי גרושה], וכי מפני זה קראוהו במקום לוי, והרי

לוי מי קא הוי

[וכי לוי הוא], והרי אם נתחלל מקדושת כהונה הרי הוא כישראל!?

ואם כן, אין לנו לחוש אלא שמא יאמרו: הראשון אינו כהן ולכך קראו אחר במקומו, אבל אין לחוש שיאמרו על השני שאינו כהן, שהרי אין זה סיבה לתת לו לעלות במקום לוי.

עוד מקשה הגמרא על דברי רבי יוחנן:

ולמאן

[למי יש לחוש שיאמר עליהם שאינם כהנים או לויים]?

אי ליושבין

בבית הכנסת עד סוף הקריאה,

הא קא חזו ליה

[הרי רואים הם את שני העולים] שהם בכלל המנין של הקרואים, ובהכרח שאין כאן פגום!?

אלא

חוששים אנו

ל

פגם בעיני ה

יוצאין

מבית הכנסת בין גברא לגברא, קודם שנוכחו ששניהם ממנין הקרואים הם.

שלחו ליה בני גלילא

שליח

לרבי חלבו

לשואלו: