גיטין 55a — תלמוד אויף ייִדיש

ומתמהינן:

ומאי שנא

הא דרבי אבהו,

מ

הא

דרבי אמי

, שאינו נאמן לפסול את הספר תורה, אף על פי שנאמן הוא להפסיד את שכרו!?

ומשנינן: לא דמי, ד

התם איכא למימר

משקר הוא, ונתכוין להקניט את חבירו, ו

טעי בדרבי ירמיה

, כי סבור היה, שלא יפסיד אלא את שכר האזכרות, כקושיית רבי ירמיה.

אבל

הכא

גבי קלפים -

כיון

דיודע הוא

דקמפסיד כוליה אגריה

[כל שכרו],

ו

אף על פי כן

אתא ואמר

פסול הוא, אם כן,

אימור

[יש לומר]:

קושטא

[אמת]

קאמר

.

מתניתין:

א. האב מקדש את בתו הקטנה, וקידושיה קידושין מן התורה.

ב. קטנה שמת אביה, תיקנו חכמים, שיהיו רשאין אחיה ואמה לקדשה, או שתקדש היא את עצמה, וקידושיה קידושין מדברי סופרים.

ג. חרש אין בו דעת, וכקטן הוא, ותיקנו לו חכמים קידושין; וכן חרשת גדולה מתקדשת קידושין מדבריהם.

ד. בת ישראל שנשאת לכהן, הרי היא אוכלת בתרומה, ואינה "זרה" אצל תרומה.

ה. דגן תירוש ויצהר [תבואה יין ושמן] חייבים בתרומות ומעשרות מן התורה, ותרומתן "תרומה דאורייתא".

אבל שאר דברים אין חיובן אלא מדרבנן, ותרומתן "תרומה דרבנן".

ארבע עדויות בהלכה,

העיד רבי יוחנן בן גודגדא

, מפי רבותיו: א. העיד

על החרשת, שהשיאה אביה

כשהיתה קטנה, והרי היא אשת איש מדין תורה,

שהיא יוצאה בגט

, כלומר, יכול בעלה לגרש אותה, אף על פי שאין לה דעת לגירושין, כי אין צריך את דעת האשה כדי לגרשה.

ב.

ו

העיד

על

יתומה

קטנה בת ישראל, ש

נתקדשה, קידושין דרבנן, ו

נשאת לכהן. שאוכלת

היא

ב"תרומה

דרבנן", אף על פי שאין קידושיה אלא מדרבנן, ולא חיישינן שמא תאכל "תרומה דאורייתא".

ואם מתה

, אף על פי שמדין תורה קרוביה יורשים אותה ולא בעלה, מכל מקום, מתקנת חכמים:

בעלה יורשה

.

ג.

ו

העיד

על המריש

[קורה]

הגזול, שבנאו

הגזלן

בבירה

[בית גדול],

ש

אינו צריך להשיב את הגזילה עצמה כדין תורה, אלא

יטול

הנגזל

את דמיו

של המריש מיד הגזלן. והטעם:

מפני תקנת השבים

בתשובה, שאם אתה מצריכו לקעקע את בירתו, ולהחזיר את המריש עצמו, ימנע מלעשות תשובה, כי ירא להפסיד כל כך.

ד.

ו

העיד

על

בהמת קרבן

חטאת הגזולה

, כלומר: על בהמה גזולה שהקדישה הגזלן לחטאת -

שלא נודעה לרבים

שהיא גזולה,

שהיא מכפרת

ואין צריך להביא אחרת,

מפני תיקון המזבח;

ובגמרא יתבאר דין זה.

גמרא:

אמר רבא: מעדותו של רבי יוחנן בן גודגדא

אנו למדים:

אם

אמר לעדים

שלא בפני האשה:

ראו גט זה שאני נותן לה

, לאשתי -

ו

אחר כך

חזר ואמר לה: כנסי שטר חוב זה

, שכביכול, אין הוא נותן לה גט, אלא שטר חוב -

הרי זו מגורשת

, אף על פי שלא היתה יודעת שגט היא מקבלת, כי אין צריך את דעתה, כדי לגרשה.

וראייה לכך: כי

מי

[האם]

לא אמר רבי יוחנן בן גודגדא

, לענין חרש, ד

לא בעינן דעתה

, אם כן

הכא

באמר לה: כנסי שטר חוב זה -

נמי לא בעינן דעתה

.

ומתמהינן:

פשיטא!?

שהרי המקרים דומים זה לזה, ומה חידש רבא!?

ומשנינן: צריך הדבר לאומרו, כי

מהו דתימא: כיון דאמר

לה "

כנסי שטר חוב זה

",

בטולי בטליה

[דעתו היתה לבטל] את הגט, ואינה מגורשת.

קא משמע לן

רבא, שאין רצונו לבטל את הגט, כי

אם איתא דבטליה, לעדים הוה אמר

להו

, [אם אכן היה רוצה לבטלו, הרי שהיה אומר כן לעדים].

והיות שלא ביטלו בפני העדים, דעתו לגרשה,

והאי דקאמר הכי

לאשתו,

משום כיסופא

[בושה] שמתבייש הוא ממנה.

שנינו במשנה:

ועל קטנה בת ישראל

שנישאת לכהן, שאוכלת בתרומה:

ודייקינן: מדקתני "קטנה" ולא "חרשת", כמו ברישא, משמע דוקא קטנה אוכלת,

ואילו חרשת

גדולה, שנישאת מעצמה לכהן,

לא אכלה

, ואפילו בתרומה דרבנן.

ומפרשינן:

מאי טעמא?

משום

גזירה שמא יאכיל

אף כהן שהוא עצמו

חרש ב

אשתו ה

חרשת;

ומפרש לה ואזיל.

ומתמהינן:

וליכול

, תאכל אף זו ואפילו בתרומה דאורייתא, ומה בכך!? שהרי חרשת זו כ

קטן

ש

אוכל נבילות הוא

[היא], כי אין בה דעת, ואין אנו מצווים להפרישה!?

ומפרשינן: חרשת שנישאת לכהן פיקח אינה אוכלת,

גזרה שמא יאכיל חרש בפיקחת

גדולה שנישאה לו; וזו שאין קידושיה אלא מדרבנן, הרי אסורה היא לאכול "תרומה דאורייתא".

ומקשינן:

ולאכול

בכל אלו

בתרומה

דרבנן!?

ומשנינן:

גזירה שמא אתי לאכולי

[שמא יבוא להאכילה]

בתרומה דאורייתא,

והיות שאין קידושיה אלא מדרבנן, נמצא שמן התורה היא "זרה" ואסורה לאכול בתרומה של תורה.

אבל, קטנה בת ישראל, שנישאת לכהן, אוכלת בתרומה דרבנן, כי אין לחשוש שמא יאכיל קטן בגדולה, שהרי קטן אין קידושיו קידושין כלל.

שנינו במשנה:

ועל המריש הגזול, שבנאו

בבירה, שיטול את דמיו, מפני תקנת השבים.

תנו רבנן: גזל מריש ובנאו בבירה

:

בית שמאי אומרים: מקעקע

[חותך ומשבר] אפילו את

כל הבירה כולה, ומחזיר מריש לבעליו

, כדין תורה, שנאמר [ויקרא ה כג]: "והשיב את הגזילה אשר גזל".

ובית הלל אומרים: אין לו

[לנגזל]

אלא דמי מריש בלבד, משום תקנת השבין

.

שנינו במשנה:

ועל חטאת הגזולה

שלא נודעה לרבים, שהיא מכפרת, מפני תיקון המזבח:

אמר עולא: דבר תורה

[מדאורייתא],

בין

אם

נודעה

הגזילה לרבים,

ובין לא נודעה, אינה מכפרת

, ואף אם נתייאשו הבעלים הימנה.

מאי טעמא?

כי

יאוש כדי

[לבד] בלא "שינוי רשות" [בעלות] או "שינוי השם" אחרי היאוש,

לא קני

[אינו מועיל לקנות].

ואף על פי שעל ידי ההקדש נשתנה שמה של הגזילה, שהרי מתחילה היתה "חולין" ועכשיו "הקדש", מכל מקום אינה מכפרת, כי לא היתה שלו קודם הקדש, ואין אני קורא בה: "אם עולה קרבנו" [ויקרא א ג], ומשמע: קרבנו - ולא הגזול.

ומה טעם אמרו

חכמים: חטאת ש

לא נודעה מכפרת?

תקנת חכמים היא: כדי

שלא יהו כהנים עצבין

על שאכלו בשר חולין שנשחטו בעזרה, האסור באכילה.

אמרי ליה רבנן לעולא: וה

א

אנן

"

מפני תיקון המזבח

"

תנן

, ולדבריך תקנת הכהנים היא ולא תקנת המזבח!?

אמר להם: כיון דכהנים עצבין

על שאכלו חולין בעזרה, ימנעו הכהנים מלהקריב קרבנות, ו

נמצא מזבח בטל

.

וזו היא ששנינו: מכפרת, "מפני תיקון המזבח".

ואף על פי שמן התורה לא נתכפר לו, ומחוייב הוא להביא קרבן אחר, חכמים פטרוהו מלהקריב עוד קרבן, מפני תיקון המזבח.

ורב יהודה אמר: דבר תורה, בין

אם

נודעה

הגזילה לרבים,

בין

אם

לא נודעה, מכפרת

, אם נתייאשו הבעלים.

מאי טעמא?

כי

יאוש כדי קני

, ונמצא שהיתה שלו בשעת הקדש, ולפיכך כשירה היא להקרבה מדין תורה.