גיטין 54a — תלמוד אויף ייִדיש

ואין מונין

ישראל את נטיעותיהן

לשבתות

. כלומר, היות שאיסור ערלה בשנים הוא תלוי, שנאמר [ויקרא יט כג]: "שלש שנים יהיה לכם ערלים", הדבר ניכר באיזו שנה נטע את העץ, כי כאשר יהיו הפירות מותרים בשנה הרביעית, יידעו הכל שבשביעית נטע את האילן. אבל, אין ניכר לאחר זמן, באיזה יום בשבוע נטעו, כי אין מונים ימים לנטיעה אלא שנים.

ולפיכך, הנוטע בשביעית יעקר, כי יהיה ידוע לכל שבשביעית נטעו, ושמא יבואו להתיר נטיעה בשביעית. אבל הנוטע בשבת בשוגג אינו צריך לעקור, כי לאחר זמן, לא ידעו שבשבת נטעו, ואין לחשוש שמא יבואו להקל באיסור שבת.

דבר

[טעם]

אחר

, לדינו של רבי מאיר:

נחשדו ישראל

לעבור

על

איסור

השביעית, ולא נחשדו על

חילול

השבתות

, ולפיכך, יש לקנוס את הנוטע בשביעית, ואין צורך לקנוס על מלאכה בשבת.

ומתמהינן: ל

מאי

הוצרך התנא לאתויי

דבר אחר

, ולא סגי ליה בטעם הראשון!?

ומפרשינן:

הכי קאמר!

וכי תימא

, אין טעם הראשון מספיק, כדי שהנוטע בשבת לא יעקור.

כי

שבת נמי, זמנין

[לפעמים], יהיה ניכר לאחר זמן, שנטעו בשבת.

וכגון

דמיקלע יום שלשים

קודם ראש השנה,

בשבת.

שנה ראשונה של מנין שנות ערלה אין צריך שתהיה שנה שלימה, אלא, כל שהיה האילן נטוע שלשים יום קודם ראש השנה, כשיגיע ראש השנה, עלתה לאילן שנה, כי שלשים יום בשנה נחשבים כשנה, ואין פירות האילן אסורים משום ערלה אלא עוד שנתיים בלבד.

דאי נטע ההוא

[באותו]

יומא, הוא דסלקא

[שתעלה]

ליה שתא

למנין שנות ערלה, כי שלשים יום בשנה, חשובין הן כשנה.

ואי לא

נטע בההוא יומא,

לא סלקא ליה שתא

, ויצטרך להמתין שלש שנים שלמות.

ונמצא, שהנוטע באותה שבת, ניכר הדבר לאחר זמן, כי לסוף שתי שנים, כשאוכלים מן הפירות, מחמת אותם שלשים יום שלפני ראש השנה, יהיו מזכירים שנטע בשבת.

ואם כן, לפי טעם הראשון שהזכיר רבי מאיר, ראוי לקנוס אף את הנוטע בשבת, והרי משמע שכל נוטע בשבת אינו צריך לעקור!? לפיכך אמר רבי מאיר:

תא שמע

, טעם נוסף, להקל במי שנטע בשבת.

נחשדו ישראל על השביעית

ויש לחשוש, מתוך שניכר הדבר שמא יבואו להתיר נטיעה בשביעית.

ולא נחשדו על השבתות

, ואפילו אם יזכר ויוודע הדבר, לא יבואו להקל באיסור שבת, ולהתיר נטיעה בשבת.

ונמצא, דלא קשיא דרבי מאיר אדרבי מאיר.

ו

דרבי יהודה

, הקונס שוגג אטו מזיד בשבת,

אדרבי יהודה

, דשביעית שאינו קונס בשוגג,

נמי לא קשיא

.

כי

באתריה

[במקומו]

דרבי יהודה חמירא להו שביעית,

ומתרחקים בני אדם מאד מאיסורי שביעית, ואין חשש שמא יבואו לזלזל באיסורי שביעית, ועל כן אין צורך לקנוס שוגג אטו מזיד.

וראייה לכך, שחמורה שביעית, אצל בני מקומו של רבי יהודה:

דההוא

[אותו אדם, במקומו של רבי יהודה]

דאמר ליה לחבירו

, כדי לצערו, הלא

דייר בן דיירתא

[גר בן גיורת ] אתה!

אמר ליה

חבירו, הלא אתה גרוע ממני, כי

אנא לא אכלי פירי דשביעית

באיסור

כוותך

.

ואם גנאי זה, גדול היה בעיניהם, מאשר להיות בן גרים, שאינו מיוחס, אות הוא, שחמורה היתה שביעית אצל בני מקומם.

תא שמע

, מברייתא, שאין רבי מאיר קונס, בדרבנן, שוגג אטו מזיד.

האוכל תרומה בשוגג, אינו משלם מעות כשאר מזיק, אלא תבואה.

ואינו משלם תרומה אלא חולין מתוקנים [שהפרישו מהם כבר תרומות ומעשרות].

כאשר נותן אותם לכהן הרי הם נעשין תרומה.

אכל תרומה טמאה

בשוגג,

משלם חולין טהורין

, במקום מה שאכל, והן נעשים תרומה ביד כהן, [ובהמשך מבארת הגמרא, שאין הדין כן, ורשאי הוא לשלם חולין טמאין].

עבר ו

שילם חולין טמאים, מהו?

שיקנסוהו על כך.

אמר סומכוס משום רבי מאיר: בשוגג, תשלומיו תשלומין

.

במזיד אין תשלומיו תשלומין

, כי עבר על דברי חכמים.

וחכמים אומרים: אחד זה ואחד זה

[שוגג ומזיד],

תשלומיו

ששילם כבר לכהן,

תשלומין

הן, ונעשים תרומה, וממון כהן הם, כדין תורה.

ו

מקנס חכמים,

חוזר

הוא,

ומשלם

לכהן

חולין טהורין

, ואינם נעשים תרומה.

והוינן בה

[דקדקנו בברייתא זו]:

אם אכל תרומה טמאה ושילם חולין טמאין, אפילו עשה כן

במזיד, אמאי אין תשלומיו

תשלומין!?

הרי, אין ראוי לקונסו, ואדרבה,

תבא עליו ברכה!

ד

הא

אכיל מיניה

תרומה טמאה שהיא

מידי דלא חזי ליה

[דבר שאינו ראוי לו] ואסור לאכלה אף

בימי טומאתו

.

וקא משלם ליה

חולין טמאין, שהם

מידי דחזי ליה,

על כל פנים,

בימי טומאתו

.

ואף על פי שהם חוזרים ונעשים תרומה, מכל מקום, לא בכל מקרה יש לקונסו, כי שמא לא ידע שהם הופכים להיות תרומה, ונמצא שכוונתו היתה לתת לו יותר ממה שאכל ממנו. ולמה קנסוהו חכמים?!

ואמר

[תירץ]

רבא, ואמרי לה כדי

[שם חכם ] תירץ:

חסורי מחסרא

לשון הברייתא חסר הוא, ויש להשלימו.

והכי קתני

[כך נשנית הברייתא]:

אכל תרומה טמאה

-

משלם

חולין

כל דהו

בין טהורים בין טמאים.

אכל תרומה טהורה, משלם חולין טהורים

, ואף על פי שמן התורה יכול הוא לשלם חולין טמאים, מכל מקום תקנו חכמים שישלם טהורים.

עבר ו

שילם חולין טמאים, מהו?

סומכוס אומר משום רבי מאיר: בשוגג תשלומיו תשלומין

, ולא קנסוהו חכמים.

ואף על פי שהכהן מפסיד, כי תרומה טהורה אכל, וטמאה הוא מקבל, בכל זאת יצא ידי חובת תשלומין, כיון ששילם אותה כמות שאכל מן התרומה.

במזיד

,

אין תשלומיו תשלומין

, כי קנסוהו חכמים, היות ועבר על תקנתם במזיד, ונתכוין להפסיד את הכהן.

וחכמים אומרים: אחד זה ואחד זה

[שוגג ומזיד],

תשלומיו תשלומין

ונעשו תרומה,

וחוזר ומשלם חולין טהורין

שאינם נעשים תרומה.

ואמר רב אחא בריה דרב איקא

:

אף מה שאמר סומכוס: "אין תשלומיו תשלומין", לא נתכוון לומר, חולין הם, ויחזרו אל הנותנם, כי כיון שמן התורה נעשו תרומה, לא באו חכמים לעקור דבר מן התורה.

אלא, כך אמר סומכוס: "אין תשלומיו תשלומין" לצאת ידי חובתו, ועל כן, אף על פי שמה שנתן, נתקדש, וממון כהן הוא, חייב הוא לחזור וליתן לו חולין נוספים, ואין חולין אלו נעשים תרומה.

ואם תאמר: אם כן, הרי גם חכמים כך אמרו, ומה בין חכמים לרבי מאיר!?

יש לומר:

הכא, בקנסו שוגג אטו מזיד, איכא בינייהו

: רבי מאיר לא קנס את השוגג, וחכמים קנסו ואמרו: אחד זה ואחד זה, לא נפטר במה ששילם, וחוזר ומשלם חולין אחרים.

והרי המשלם חולין טמאים, עבר על איסור דרבנן, ונמצא, שרבי מאיר לא קונס בדרבנן, שוגג אטו מזיד, ותיקשי למה שאמרנו לעיל, בדרבנן קונס רבי מאיר שוגג אטו מזיד!?

ומשנינן:

הכי השתא

[וכי קושיא היא זו],

התם

[בתשלומי תרומה]

גברא לשלומי קא מיכוין

, ובטובה הוא מתעסק, ואדם כשר הוא,

ואנן ניקום וליקנסיה

[וכי נעמוד אנו ונקנוס אותו]!?

ואינו דומה למטמא מדמע ומנסך, שאף בשוגג, אינו מתעסק בטובה, ועל כן יש מקום לקונסו, אטו מזיד.

תא שמע

, מברייתא, שאין רבי מאיר קונס בדרבנן, שוגג אטו מזיד.

קרבן שנטמא דמו, מן הדין היה שלא לזרוק את דמו, ושלא יוכשר הקרבן אם נזרק הדם.

אלא, שה"ציץ" אשר על מצח הכהן הגדול "מרצה", ומכשיר את הקרבן, כמו שנאמר [שמות כח לה]: "והיה על מצח אהרן, ונשא אהרן את עון הקדשים".

ומן התורה, אין איסור לזרוק את הדם, כאשר ה"ציץ מרצה" את הקרבן, אלא שרבנן אסרו לזרוק דם טמא, אף על פי שהציץ מרצה.

דם

של קרבן

שנטמא

ועבר

וזרקו

, אם

בשוגג

זרקו,

הורצה

הקרבן, ובשרו מותר באכילה.

ואם

במזיד

זרק את דמו, קנסוהו חכמים, ו

לא הורצה

, ובשרו אסור באכילה.

הרי שאין התנא קונס, בדרבנן, שוגג אטו מזיד!?

ומשנינן:

הכי השתא, התם, גברא

[הכהן שזרק את הדם]

לכפורי

על הבעלים,

קא מכוין

, ובטובה הוא עוסק, וכי אטו

אנן ניקום ונקנסיה!?

ועל כן, בכגון זה, מודה רבי מאיר, שאין לקונסו על שגגתו.

תא שמע!

אסרו חכמים להפריש תרומות ומעשרות בשבת, וכן אסרו להטביל כלים טמאים בשבת, מפני שנראה הוא כמתקן כלי בשבת.

המעשר בשבת, בשוגג יאכל

, אף בשבת, ולא קנסוהו חכמים,

במזיד,

קנסוהו חכמים ש

לא יאכל

.

והרי, סתם משנה היא [תרומות פרק ב משנה ג], ו"סתם משנה רבי מאיר" היא, ואף על פי כן, לא קנס התנא בדרבנן, שוגג אטו מזיד!? ומשנינן:

הכי השתא, התם גברא לתקוני

פירות

קא מיכוין,

ובטובה הוא עוסק, וכי אטו

אנן ליקום וליקנסיה!?

תא שמע!

המטביל כלים בשבת, בשוגג, ישתמש בהן

אף בשבת, ולא קנסוהו חכמים,

במזיד

קנסוהו חכמים ש

לא ישתמש בהן.

ואף זו, סתם משנה היא, וכרבי מאיר, ולא קנסינן בדרבנן, שוגג אטו מזיד!?

ומשנינן:

הכי השתא, התם, גברא לטהורי מאני

[לטהר כליו]

קא מיכוין,

ובטובה הוא עוסק, וכי אטו

אנן ליקום וליקנסיה!?

נמצא: דרבי מאיר אדרבי מאיר, לא קשיא!

ורמי

[יש להקשות סתירה]

דרבי יהודה אדרבי יהודה, בדרבנן

:

כי לעיל אמרנו: אין רבי יהודה קונס, בדרבנן, שוגג אטו מזיד. ולהלן, מצאנו ברייתא, שרבי יהודה קנס את השוגג אטו מזיד!?

דתניא