גיטין 52a — תלמוד אויף ייִדיש

מתניתין:

יתומין

[קטנים],

שסמכו

את עצמם,

אצל בעל הבית,

שיהיה הוא מטפל בנכסיהם ודואג לצרכיהם, ויהיו הם עושים מעשיהם על פיו.

או שמינה להן

[עבורם]

אביהן,

מי שיהיה

אפוטרופוס

על נכסיהם, או שמינוהו בית דין על כך.

הרי הוא יכול לתקן את פירותיהם ולהפריש תרומות ומעשרות, ולא עוד, אלא ש

חייב

הוא

לעשר

את

פירותיהם,

היות שאחראי הוא על תקנת היתומים.

שנינו במשנה [שבועות מב א]: "ואלו נשבעין שלא בטענה [כלומר שלא בטענת ודאי, אלא שטוענים אותו טענת שמא, שמא עיכבת משלי כלום] השותפין והאריסין והאפוטרופין", היות שהם טורחים בנכסים, וחיישינן שמא הורו התר לעצמם ונטלו מן הנכסים, ולפיכך משביעים אותם על כך.

אפוטרופוס שמינהו אבי יתומים

, כאשר יגדלו היתומים, ויצאו נכסיהם מתחת ידו,

ישבע

להן, שאין בידו כלום משלהם.

מינוהו בית דין לא ישבע,

מפני תיקון העולם, כמו שיתבאר בגמרא.

אבא שאול אומר: חילוף הדברים

שאם מינוהו בית דין ישבע, ואם מינהו אבי יתומים לא ישבע מפני תיקון העולם.

גמרא:

שנינו במשנה "אפוטרופוס חייב לעשר פירותיהם" של יתומים.

ומקשינן:

ורמינהו

כתיב [במדבר יח כח]: "כן תרימו גם אתם תרומת ה' מכל מעשרותיכם".

ודרשינן:

א.

"אתם"

-

ולא שותפין

, שאין שותף יכול לתרום על חלק חבירו שלא מדעתו.

ב.

"אתם"

-

ולא אריסין

, שאין אריס יכול לתרום על חלקו של בעל הבית.

ג.

"אתם"

-

ולא אפוטרופין

.

ד. וכל שכן שאנו דורשים "אתם" -

ולא התורם את שאינו שלו

כלל.

ואם כן תיקשי, היאך שנינו שאפוטרופוס תורם על של יתומים!?

ומשנינן:

אמר רב חסדא: לא קשיא

המשנה על הברייתא.

כאן

[המשנה]

להאכיל

את היתומים לאלתר, ועל זה שנינו: "אפוטרופוס חייב לעשר פירותיהם. "

כאן

[הברייתא]

להניח

את התבואה באוצר עד שיגדלו, ועל זה אמרו "אתם" - ולא אפוטרופין. כי למה להם לעשר, לכשיגדלו היתומים יעשרום הם בעצמם.

והתניא,

בברייתא אחרת, כדברי רב חסדא:

הברייתא שלפנינו מפרטת את דיני אפוטרופוס:

א.

האפוטרופין תורמין ומעשרין להאכיל ולא להניח

. - כדברי רב חסדא.

ב.

ומוכרין

האפוטרופין

להן בהמה, עבדים ושפחות, בתים, שדות וכרמים להאכיל

את היתומים לאלתר מן המעות.

אבל לא להניח

את המעות שמא יגנבו את המעות, וגם ומשום שכבוד בית אביהם הוא שישארו נכסים אלו ברשותם.

ג.

ומוכרין להן פירות, יינות, שמנים וסלתות

[לשון סולת],

להאכיל אבל לא להניח.

ד.

ועושין להן לולב

[ארבעה מינים שבלולב]

וערבה

להושענא רבה

וסוכה וציצית ו

כן

כל דבר שיש לו

[להוצאות עליו] גבול ו

קצבה

.

ולמדנו

לאיתויי

[להביא] בכלל זה אף

שופר

שצריכין לעשות עבורן, שהרי חייבים הם במצוות אלו משום חינוך.

ה.

ולוקחין להם ספר תורה

ללמוד בו, וכן

תפילין

ומזוזות, ו

כן

כל דבר שיש לו קצבה, לאתויי מגילה

[מגילת אסתר].

ו.

ו

מכל מקום

אין פוסקין

[קוצבים]

עליהם

לתת

צדקה

, כי היא דבר שאין לו קצבה, שהרי בכל שעה נמצאים עניים, ואם נפסוק עליהם צדקה, נמצאו נכסיהם כלים.

ו

כן

אין פודין עליהן

[על ידי ממונם]

את השבויין,

אף על פי שמצוה רבה היא.

ולא כל דבר שאין לו קצבה

וגבול, ולמדנו

לאתויי

אף

תנחומי אבלים

[שהיו מרבים להביא לבית האבל לסעוד עמו ולהשקותו ]

ז.

ואין אפוטרופין רשאין לדון

עם מי שמערער על נכסי יתומים, שמא יתחייבו יתומין בטענותיהם, אלא ידחו את הדין, ולכשיגדלו היתומין ידונו עמו.

וקא סלקא דעתין, דאינן רשאין לדון בין

לחוב ו

בין

לזכות ב

דין על

נכסי יתומים.

ומתמהינן: על מנת

לזכות, אמאי לא

יהיו האפוטרופין רשאין לדון עמו, ואם דנו, ואכן זכו היתומין, אמאי לא הוי דינא!?

ומפרשינן:

אלא

הכי קאמר, אין כח לאפוטרופוס

"לחוב"

ליתומין, ואף על פי שנכנס לדין

"על מנת לזכות" בנכסי יתומים

, מכל מקום, אם נתחייבו, אין היתומין נפסדין.

ח.

ואין אפוטרופין רשאין למכור

שדה ולקנות אחרת, ואף לא למכור שדה העומדת

ברחוק

ממקומם ויש בה טירחא והפסד

ולגאול

[לקנות, ואפילו שהיתה שלהם ומכרוה ] שדה העומדת

בקרוב

ונוח להתעסק בה.

וכן אינם רשאים למכור

ב

שדה

רעה ולגאול ביפה.

ומפרשינן:

מאי טעמא

לא יקחו שדה מעולה יותר, משום

דדלמא משתדפין

כלומר, שמא דוקא אותה שדה שלקוחה תשתדף ותתקלקל, ונמצא שהפסידו את ממונם של יתומים.

ט.

ואין אפוטרופין רשאין למכור שדות

שאין ליתומים צורך בהם

וליקח

בתמורתם

עבדים

אף על פי שזקוקים להם היתומים, שמא ימותו או יחלו.

אבל מוכרין עבדים ולוקחין בהן שדות,

כי שדות הן דבר המתקיים יותר מן העבדים.

רבן שמעון בן גמליאל אומר: אף לא למכור עבדים וליקח שדות.

ומפרשינן:

מאי טעמא

, דרבן שמעון בן גמליאל שאוסר לקחת שדות שאין בהם חשש מיתה וחולי, משום

דלמא לא משפיין

[שמא לא יהיו שקטות מעירעור].

י.

ואין אפוטרופין רשאין להוציא עבדים לחירות

, ואף שהעבד פודה את עצמו בשוויו ואין ליתומים הפסד, מכל מקום אין לאפוטרופוס בעלות לשחררו

אבל,

אם צריכים היתומים מעות למזונות, או ליקח שדות,

מוכרין אותם לאחרים,

מכירה גמורה

ואחרים מוציאין אותן לחירות,

אם ירצו.

רבי אומר: אומר אני, אף הוא נותן

לאפוטרופין את

דמי עצמו

[כסף שוויו]

ויוצא

לחירות, שכשם שרשאין למוכרן לאחרים, כך הם רשאין לקבל הכסף מיד העבד

מפני ש

האפוטרופוס

הוא כמוכרו לו

[לעבד עצמו].

יא.

וצריך לחשב עמהן באחרונה

[בסוף ימי האפוטרופסות], כשיגדלו היתומים, יחשב עמהן כמה הכניסו לו, וכמה הוציא, וישבע שלא נשאר בידו כלום.

רבן שמעון בן גמליאל אומר

: נאמן הוא, ו

אינו צריך

לחשב עמהן.

יב.

אין

בית דין

עושין

[ממנים],

אפוטרופין נשים

, שאין דרכן לצאת ולבוא ולטרוח,

ו

לא אפוטרופין

עבדים

, שאינם נאמנים,

ו

לא

קטנים

, שאינם בני דעת.

ואם מינן אבי יתומין

להיות אפוטרופין,

הרשות בידו

.

ההוא אפוטרופוס, דהוה בשבבותיה

[בשכנותו]

דרבי מאיר, דהוה קא מזבין ארעתא וזבן עבדי

[מוכר קרקעות של יתומים וקונה עבדים].

ולא שבקיה

[ולא הניחו]

רבי מאיר

לעשות כן, כמו ששנינו: ואין אפוטרופין רשאין למכור שדות ולקנות עבדים.

אחוו ליה בחלמיה

[הראו לרבי מאיר בחלום]:

אני להרוס ואתה לבנות!?

שממון זה בא לאביהן באיסור, ובשמים רצו שיאבד.

אפילו הכי לא אשגח

[לא התייחס] רבי מאיר אל החלום כי

אמר: דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין

ושמא אין הדבר אמת.

הנהו בי תרי דאיגרי בהו שטן

[אותם שני בני אדם שהתגרה בהם השטן] להחטיאם,

דכל בי שמשי

[בין השמשות] של ערב שבת,

הוו קא מינצו בהדי הדדי

[היו מתקוטטים זה עם זה].

איקלע

[הזדמן]

רבי מאיר להתם

[לאותו מקום]

עכבינהו

[מנעם מלהתקוטט]

תלתא בי שמשי, עד דעבד להו

על ידי זה

שלמא

[שהשלימו ביניהם].

שמעיה

[שמע] רבי מאיר את השטן,

דקאמר: ווי

[לשון צער]

דאפקיה רבי מאיר לההוא גברא מביתיה

[שהוציא רבי מאיר לאותו אדם מביתו] ועל עצמו היה אומר, כי במקום מצה ומריבה שם ביתו של השטן.

ההוא אפוטרופוס, דהוה בשבבותיה

[בשכנותו]

דרבי יהושע בן לוי, דהוה קא מזבין

[מוכר]

ארעא

שלא היתה נצרכת ליתומים

וזבין תורי

[קונה שוורים] לצורך עבודת השדה

ולא אמר ליה

רבי יהושע בן לוי

ולא מידי

[מאומה].

כי

סבר לה

רבי יהושע בן לוי

כרבי יוסי

שהשור הוא עיקר השדה, ולפיכך רשאי הוא למכור שדה ולקנות שוורים.

דתניא: אמר רבי יוסי: מימי

[מעודי]

לא קריתי לאשתי: "אשתי".

ו

מימי לא קריתי

לשורי: "שורי".

אלא לאשתי

הייתי קורא:

"ביתי",

כי היא עיקר הבית, שכל צרכי הבית נעשים על ידה, ונאמר [משלי יד א]: "חכמות נשים בנתה ביתה".

ולשורי

הייתי קורא:

"שדי",

כי הוא עיקרו של שדה, וכתיב [משלי יד ד]: "ורוב תבואות בכח שור".

הנהו יתמי

[אותם יתומים],

דהוו סמיכי גבי ההיא סבתא

[שסמכו את עצמם אצל אותה זקנה].

הוה להו תורתא

[פרה],

שקלה וזבינתה ניהלייהו

[מכרה אותה לאחרים].

אתו

[באו]

קרובים לקמיה דרב נחמן

להתלונן על אותה סבתא.

אמרו ליה

הקרובים לרב נחמן:

מאי עבידתה דזבנא

, כלומר, מי מינה אותה אפוטרופוס, ואיך יכולה היא למכור!?

אמר להו

רב נחמן:

"יתומים שסמכו אצל בעל הבית" תנן

, כלומר הרי שנינו שאדם נעשה אפוטרופוס, על ידי שסמכו אצלו היתומים, אף שלא מינוהו בית דין, ולא אבי יתומים. אמרו לו:

והא אייקר

[הרי נתייקר השער], והסבתא קיבלה עבור היתומים כמו השער הזול.

גזבר שקנה עבור הקדש, או שמכר להדיוט, אין קונים במשיכה אלא בקנין כסף.

הדיוט הלוקח מהדיוט, קונים במשיכה ולא בכסף.

השיב להם רב נחמן: אחרי שמשכו לקוחות התייקר השער, ו

ברשותא דלוקח אייקר

.

אמרו לו:

והא

עדיין,

לא נקיטי

לא קיבלו היתומים

דמי

.

אמר להו: אם כן

, ברשות יתומים התייקרה הפרה, ו

היינו דרב חנילאי בר אידי אמר

[בשם]

שמואל

.

דאמר רב חנילאי בר אידי אמר שמואל: נכסי יתומין

, תיקנו חכמים ש

הרי הן כהקדש, ולא מקני

במשיכה,

אלא בכספא

.

חמריה

[יינו]

דרבנא עוקבא

[שם אדם]

יתמא

[היתום],

משכוה

לקוחות מאפוטרופוס,

ב

מחיר של

ארבעה ארבעה

דינרים לכל חבית.

ו

קודם נתינת המעות,

אייקר

חמרא

, וקם

[עמד]

בשיתא שיתא

[ששה ששה] דינרים לכל חבית.

אתו לקמיה דרב נחמן

, לשאול, אם קנו במשיכתן, ולא ישלמו אלא ארבעה לכל חבית, או שעדיין לא קנו, ויכול היתום לחזור בו?

אמר להו: היינו דרב חנילאי בר אידי אמר שמואל, דאמר רב חנילאי בר אידי אמר שמואל: נכסי יתומין הרי הן כהקדש

מתקנת חכמים

ולא מקני

במשיכה

אלא בכספא

, ולפיכך, כל זמן שלא נתנו הלקוחות את המעות לא קנו.

עתה מבארת הגמרא, באיזה מקרה שייכים דברי רב חנילאי שאמר: נכסי יתומים הרי הם כהקדש.

כי לפעמים, טובת היתומים היא, שיהיו קונים במשיכה כשאר הדיוט, ולא במעות, ואז דינם של יתומים כהדיוט, כי לטובתם תיקנו חכמים שיקנו בכסף, ולא לרעתם.

א.

משוך

[משכו] לקוחות

פירי מיתמי

, וקודם מתן מעות

אייקור

פירי.

היינו דרב חנילאי בר אידי

, ויכולים היתומים לחזור בהם.

ב. משכו פירות מן היתומים, ואחר כך

זול

[ירד מחירם], אין הלקוחות יכולים לחזור בהם, ועליהם לשלם כשעת המשיכה.

כי

לא יהא כח הדיוט, חמור

ועדיף

מ

כח

הקדש

.

ובמקרה שהוזלו הפירות אחרי המשיכה, הרי ההדיוט מרויח במה ש"משיכה קונה" אצלו, ועל כן אף ביתומים כך הוא הדין, שיקנו במשיכה.

ג.

אמשיכו להו פירי ליתמי

[לקוחות נתנו ליתומים למשוך פירות], אם

אייקר

פירי.

טובת היתומים לקנות במשיכה כהדיוט, ועל כן אנו אומרים:

לא יהא כח הדיוט חמור מהקדש

, ואינם משלמים אלא כשעת משיכה.

ד. משכו יתומים פירות, וקודם מתן מעות

זול

פירי.

סבור מינה

[היו סבורים בני הישיבה לומר בדין זה]: טובת היתומים שלא תועיל להם המשיכה, ו

היינו דרב חנילאי בר אידי

, ויוכלו יתומים לחזור בם.

אמר להו רב שישא בריה דרב אידי: הא

[הרי] אין זו טובתם, אלא

רעה היא לדידהו

[עבורם].

דזימנין דמצטרכי לפירי

[כי לפעמים יצטרכו היתומים פירות] ולא יהיו מעות מזומנים בידם.

וליכא דיהיב להו

[אין מי שיסכים לתת להם]

עד דיהבי זוזי

[עד שיתנו מעות].

ולפיכך, במשיכה הם קונים, וישלמו כשעת המשיכה, כי בכהאי גוונא לא תיקנו חכמים, שלא תועיל משיכה ביתומים.

ה.

יהבי

[נתנו]

יתמי זוזי

למוכר

אפירי

, וקודם משיכה

זול

פירי.

טובת היתומים היא שיוכלו לחזור בהם , שלא לקנות אלא במשיכה, כהדיוט, ועל כן אנו אומרים:

לא יהא כח הדיוט חמור מן הקדש

.

ו. נתנו יתומים מעות למוכר, וקודם משיכת הפירות

אייקר

פירי.

סבור מינה

[בני הישיבה]:

היינו דרב חנילאי בר אידי

, שיקנו בנתינת המעות, ולא יוכל המוכר לחזור בו, ולא יצטרכו להוסיף על הדמים.