גיטין 48b — תלמוד אויף ייִדיש

שהרי נאמר: "וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך אל תונו איש את אחיו. במספר שנים אחר היובל תקנה מאת עמיתך,

במספר שני תבואות ימכר לך

[כלומר: המחיר צריך שייקבע לפי מספר השנים שאחר היובל הקודם, ומספר השנים שנותר עד היובל, כי היות והשדה חוזרת לבעליה ביובל, הרי נמצא שאינו קונה אלא את מספר השנים שיש עד היובל] "? ומאחר שאמר הכתוב: "במספר שני תבואות ימכר לך", משמע שאין הקרקע מכורה כלל, אלא תבואות של כל שנה שעד היובל.

מתניתא

מסייע לו לריש לקיש:

דתניא

:

א. הבכור אינו נוטל פי שנים בירושת אביו, אלא במה שהיה מוחזק ביד אביו בשעת מיתתו, אבל במה שהיה "ראוי" בשעת מיתה לבוא אל האב, אין הבכור נוטל בו פי שנים, ומשום שנאמר: "כי את הבכור בן השנואה יכיר לתת לו פי שנים, בכל אשר ימצא לו", ודרשו חכמים: "אשר ימצא", פרט לראוי.

ב. כיצד: מת אבי אביו לאחר שמת אביו של הבכור, והרי אביו יורש את אביו בקבר, אין הבכור נוטל "פי שנים" בירושה זו, אלא נוטל כשאר כל הפשוטים חלק אחד, ומשום ששדה זו לא היתה מוחזקת ביד אביו של הבכור בשעת מיתתו, אלא "ראויה" היתה לבוא לו לכשימות אביו.

ג. ומכל מקום:

בכור נוטל פי שנים, בשדה

החוזרת לאביו ביובל

, כגון שמכר אביו שדה ומת, וחזרה השדה ביובל, והרי בני המוכר חולקים בה, דין הוא שיטול הבכור פי שנים בשדה זו, ואין אנו אומרים: הרי לא היתה "מוחזקת" לאביו בשעת מיתה, שהרי מכורה היתה.

והטעם בזה, כי ללוקח לא היתה בשדה אלא "קנין פירות", ו"קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי", ואם כן עיקר השדה היתה של אביו ולא של הלוקח, והרי אני קורא בה "בכל אשר ימצא לו".

אמר אביי: נקטינן

[מסורת מאבותינו מנהג מרבותינו]:

בעל בנכסי אשתו

, בעל שיורד לדין עם מערער על השדה שהכניסה לו אשתו בנכסי מלוג,

צריך הרשאה

מאשתו כדי לדון עם המערער, שאם לא כן אומר המערער לבעל "לאו בעל דברים דידי את", שאתה אין לך אלא קנין פירות בשדה, ו"קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי".

ולא אמרן

שצריך הבעל הרשאה,

אלא

בכגון

דלא נחית

[ירד] הבעל לדון עם המערער

אפירי

[על הפירות], שאין הוא דן עם המערער על הפירות כלל.

אבל נחית

הבעל לדון עם המערער

אפירי

, שוב אינו צריך הרשאה.

כי

מיגו דמשתעי דינא אפירי

[מתוך שדן עם המערער על הפירות] שבזה הרי ודאי "בעל דבר" הוא, לכן

משתעי דינא אגופא

[יכול הוא לדון עם המערער גם על הגוף], ואף שאין הגוף שלו אלא של אשתו.

הדרן עלך פרק השולח

--- title: "חברותא - גיטין — פרק חמישי - הניזקין" source: "https://www.toratemetfreeware.com/online/f02355.html#HtmpReportNum0004L5" chapteranchor: "HtmpReportNum0004L5" --- פרק חמישי - הניזקין

Оригинал главы פרק חמישי - הניזקין

מתניתין:

פרק זה עוסק ברובו בדיני ממונות, והוא נשנה בתוך מסכת גיטין, כיון שבפרק השולח נשנו הלכות שנתקנו "מפני תיקון העולם", ולכן סמך התנא לכאן את פרק "הניזקין", העוסק אף הוא בעניינים שנאמר עליהם שהם "מפני תיקון העולם".

ושונה כאן התנא במשנה את ההלכות שנאמרו מפני תיקון העולם. ובגמרא יתבאר מה הוא "תיקון העולם" שיש בכל אחת מהן: א.

הניזקין

[אנשים שניזוק ממונם על ידי אנשים אחרים ],

שמין להן

את נזקן, וגובין אותו

בעידית

[קרקע מעולה ] שבנכסי המזיק.

ב.

ובעל חוב

[מלוה] גובה את חובו

ב

קרקע

בינונית

.

ג.

וכתובת אשה

נגבית

בזיבורית

[קרקע פחותה ורעה ], ובגמרא יתבאר, אם מדובר בגרושה הגובה את כתובתה מבעלה, או באלמנה הגובה מן היתומים.

רבי מאיר

חולק ו

אומר

: לא בעל חוב בלבד גובה מן הבינונית, אלא

אף כתובת אשה בבינונית

.

ד.

אין נפרעין

, אפילו ניזקין, את גביית את נזקם

מנכסים משועבדים

[שנמכרו ללקוחות],

במקום שיש

ברשותו של המזיק נכסים

בני חורין, ואפילו

אם הנכסים שברשות המזיק

הן זיבורית

[והנכסים שמכר ללקוחות הם עידית].

ה.

אין נפרעין מנכסי יתומין, אלא מן הזיבורית

. ובגמרא יתבאר אם מקטנים דווקא, או אפילו מגדולים. וכן יתבאר אם בבעלי חובות דווקא תיקנו, או גם בניזקין.

ו. הגוזל שדה ומכרה, וזרעוה לקוחות ועשתה פירות, וכן אם השביחו את הקרקע, הרי הנגזל מוציא מהם את השדה כמות שהיא, עם פירותיה ושבחה, ואינו משלם הנגזל ללקוחות שהשביחו את השדה וגידלו את פירותיה אלא רק את הוצאותיהם. וכאשר הלקוחות חוזרין על הגזלן "המוכר", לגבות ממנו את הפסדם, הרי שאת דמי הקרקע עצמה, כפי ששילמו לגזלן המוכר בעת ש"מכרה" להם, גובים הם אף מנכסים משועבדים, דהיינו, מנכסים אחרים שמכר המוכר הגזלן מרכושו ללקוחות אחרים.

אבל

אין מוציאין

מנכסים משועבדים, לא

לאכילת פירות

[עבור הפירות שהוציא הנגזל מידי הלקוחות, והפסידו בכך הלקוחות את אכילת פירות השדה ],

ו

לא

לשבח קרקעות

[עבור שבח הקרקעות] שהוציא מהם הנגזל, אלא גובים את דמי נהפסדים האלו מהגזלן רק מנכסים בני חורין שבידו, ולא מנכסים אחרים שלו שמכר לאנשים אחרים.

ו

כן אין מוציאין

למזון האשה והבנות

שהבעל חייב במזונות אשתו, וכן חייב האב במזונות בנותיו עד שינשאו, וגובות הן את מזונותיהן מנכסים בני חורין, ולא

מנכסים משועבדין

.

וכל הדינים האלו שנזכרו כאן, הם

מפני תיקון העולם

, וכפי שיתבאר בגמרא.

ז.

והמוצא מציאה

ומחזירה, והבעלים טוענים שלא החזיר את כולה, אלא רק את חלקה,

לא ישבע

המוצא שבועת מודה במקצת הטענה,

מפני תיקון העולם

.

גמרא:

שנינו במשנה: "הניזקין שמין להן בעידית וכו' מפני תיקון העולם".

ותמהה הגמרא: וכי הלכה זו תקנת חכמים היא

מפני תיקון העולם!?

הלא הלכה

דאורייתא היא! דכתיב

[שמות כב ד]: "כי יבער איש שדה או כרם, ושלח את בעירה, ובער בשדה אחר

מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם

"!?

אמר

[תירץ]

אביי

: אכן דין גביית ניזקין בעידית מן התורה הוא. ומה ששנינו שהוא "מפני תיקון העולם",

לא צריכא

לומר כן

אלא לרבי ישמעאל, דאמר: מדאורייתא

רק

ב

"

דניזק שיימינן

".

קא משמע לן

משנתנו, שתיקנו חכמים

מפני תיקון העולם

, שיהיו אנשים נזהרים מלהזיק בגופם או בממונם, להחמיר באופן השומא של גביית הניזקין, ו

שיימינן

אפילו

ב

עידית

דמזיק

.

דהיינו, אם היתה הזיבורית של המזיק מעולה ושוה כעידית של ניזק, הרי שעל אף שמדין תורה היה המזיק משלם את הנזק רק מהזיבורית שלו, כיון שהיא שוה לעידית של ניזק, בכל זאת, מפני תיקון העולם, תיקנו חכמים שישלם המזיק מעידית של נכסיו.

ומפרשינן:

מאי רבי ישמעאל

[היכן מצינו את דברי רבי ישמעאל] שאומר מדאורייתא בדניזק שיימינן.

דתניא

: זה שנאמר בתורה: "

מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם

", היינו, שתהא השומא של גביית הנזק לפי

מיטב

[עידית]

שדהו של ניזק, ומיטב כרמו של ניזק, דברי רבי ישמעאל

.

רבי עקיבא אומר: לא בא הכתוב אלא לגבות לניזקין מן העידית

. ולהלן יבואר שלדעת רבי עקיבא הניזק גובה מעידית של מזיק מדאורייתא.

וקל וחומר ל

מזיק את ה

הקדש

, שגובה מעידית.

והניחה הגמרא עתה, שלפי רבי ישמעאל "מיטב שדהו של ניזק", פירושו: תשלום הנזק לפי הערך של ערוגה השמינה ביותר שבשדות הניזק, ולפיכך פרכינן:

ולרבי ישמעאל

, האומר "מיטב שדהו של ניזק":

הא תינח

אכל

ערוגה

שמנה

שבשדות הניזק, אכן

משלם שמנה

, כמו שהזיק.

אבל

אכל כחושה

וכי

משלם שמנה!?

למה ישלם יותר ממה שהזיק!?

אמר

תירץ

רבי אידי בר אבין: הכא במאי עסקינן

:

כגון שאכלה

הבהמה פירות

ערוגה

העומדת

בין הערוגות

, והיו הערוגות הכחושות והשמנות מעורבות זו אצל זו,

ולא ידעינן אי

ערוגה

כחושה אכל

, ואינו צריך לשלם אלא דמי כחושה,

אי

ערוגה

שמנה אכל

, וצריך לשלם דמי שמנה - ועל זה אמרה תורה: "מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם", ללמדנו,

דמשלם ליה ממיטב

[דמי שמנה].

אמר

הקשה

רבא

: איך יתכן לפרש שכך היא כוונת התורה!?

והרי

אילו ידעינן

בוודאות

דכחושה אכל

, פשיטא לן ד

משלם כחושה

. ואם כן,

השתא דלא ידעינן

[כאשר איננו יודעים] מאיזו אכל, וכי

משלם שמנה!?

והרי דין תורה הוא, ש

המוציא

ממון מחבירו,

עליו

מוטלת חובת

הראיה

, ואם כן, למה נחייב את המזיק מספק!?

אלא

, מכח קושיא זו,

אמר

פירש

רב אחא

בר יעקב

את דברי רבי ישמעאל באופן אחר: