גיטין 43b — תלמוד אויף ייִדיש

ואין אני

אומר: קודם שנשתחררה תפסו קידושי הראשון בחצי בת החורין שבה, ועכשיו שנשתחררה לגמרי וקידשה השני, תפסו קידושי השני בחצי עבדות שהיה בה, ואם כן אני

קורא בה

: "

אשת שני מתים

[אשה שיש עליה זיקת שני מתים] ", שהרי מכח שניהם היא באה להתייבם ללוי.

כי

מה נפשך

, בין אם תאמר שהמקדש חצי שפחה וחצי בת חורין הרי היא מקודשת, ובין אם תאמר שאינה מקודשת, אין זו אשת שני מתים:

אי קידושי דראובן, קידושין

הן, ומשום שהמקדש חציה שפחה וחציה בת חורין הרי היא מקודשת, הרי

קידושי דשמעון לאו

קידושין

הן, שהרי כבר היתה מקודשת לראובן ואין קדושין תופסין באשת איש, ואין עליה אלא את זיקתו של ראובן.

ואי קידושי דשמעון קידושין

, הרי

קידושין דראובן לאו קידושין

, כלומר: אי אתה יכול לומר שהיתה מקודשת לשמעון, אלא אם כן תאמר שלא היתה מקודשת לראובן, ומשום שהמקדש חציה שפחה וחציה בת חורין אינה מקודשת.

ואם כן, אין זו אשת שני מתים.

איתמר: חציה שפחה וחציה בת חורין שנתקדשה לראובן, ונשתחררה, וחזרה ונתקדשה לשמעון

.

רב יוסף בר חמא אמר רב נחמן

:

כשנשתחררה

פקעו קידושי ראשון

. ואילו

רב זירא אמר

בשם

רב נחמן: גמרו קידושי ראשון

, שלא היו עד עתה קדושין גמורים, אלא קדושין המחייבים את הבא עליה בקרבן אשם, [כי חציה שפחה וחציה בת חורין היא ה"שפחה נחרפת לאיש", שחייבה תורה את הבא עליה באשם בלבד], ועכשיו לכשנשתחררה גמרו הקדושין, והרי היא אשת איש גמורה של הראשון, והבא עליה חייב מיתה.

אמר רבי זירא: כוותיה דידי

בשם רב נחמן -

מסתברא

[כשיטתי מסתבר], שגמרו קידושי ראשון, כיון

דכתיב

בשפחה חרופה: "

לא יומתו

הנואף והנואפת -

כי לא חופשה

". ומשמע:

הא חופשה

אחר שנתקדשה, וזינתה לאחר מכן,

יומתו

, ומשום שגמרו קידושיו.

אמר ליה אביי: ולתנא דבי רבי ישמעאל, דאמר

: "והיא שפחה נחרפת לאיש",

בשפחה כנענית המאורסת לעבד עברי

הכתוב מדבר, האם

הכי נמי

תפרש את מה שאמרה תורה "לא יומתו כי לא חופשה",

דכי חופשה

השפחה אחר שנתייחדה לעבד עברי, וזינתה,

יומתו

הנואף והנואפת!?

והרי ודאי שאין הדבר כן, כי קדושי שפחה כנענית אין בהם ממש, ולא יתכן שייגמרו.

אלא

בהכרח,

מאי אית לך למימר

לדעת רבי ישמעאל, ש"לא יומתו כי לא חופשה", אין הכוונה שאם חופשה אחר שנתארסה כי אז יומתו, אלא

שחופשה, וחזרה ונתקדשה

, כלומר: אם חופשה קודם שנתקדשה, כי אז יומתו. ואם כן,

הכי נמי

לדעת הסובר שבחציה שפחה וחציה בת חורין הכתוב מדבר, יש לך לפרש:

שחופשה, וחזרה ונתקדשה

, ואז יומתו. אבל אם חופשה ולא חזרה ונתקדשה, מהיכי תיתי שייגמרו קדושי הראשון.

אמר רב הונא בר קטינא אמר רבי יצחק

:

מעשה באשה אחת, ש

היתה

חציה שפחה וחציה בת חורין, וכפו את רבה, ועשאה בת חורין

.

ודנה הגמרא:

כמאן?

כדעת מי עשו כן? שהרי אין לדמות חצי עבד וחצי בן חורין שכופין את רבו משום פריה ורביה, וכמבואר במשנתנו, לאשה שאינה חייבת בפריה ורביה.

האם

כרבי יוחנן בן ברוקא

עשו כן,

דאמר: על שניהם

[על אדם ועל חוה]

הוא אומר

: "

ויברך אתם אלהים ויאמר

להם אלהים

פרו ורבו ומלאו

את הארץ וכבשוה", וללמד שאף האשה מצווה על פריה ורביה.

ולכן כפו את רבה, כי עד שלא ישחרר אותה האדון אינה יכולה להנשא לא לעבד ולא לבן חורין.

אמר

פירש

רב נחמן בר יצחק: לא

משום פריה ורביה כפו את רבה, אלא משום ש

מנהג הפקר

[זנות]

נהגו בה

, מתוך שלא היתה מיוחדת לאיש, שהרי כולם אסורים בה; ולכן כפו את רבה, כדי שתוכל להנשא לאיש.

מתניתין:

אסרו חכמים למכור את עבדו הכנעני לגוי, מפני שהוא מפקיעו מן המצוות, לפי שאינו יכול לשומרם בבית רבו הנכרי, כי משועבד הוא למלאכתו, ואם מכרו, קונסין אותו בית דין לפדותו מן הגוי.

המוכר עבדו לגויים

, וברח העבד מאדונו, או שקנסוהו בית דין לפדותו מן הגוי, ופדאו.

או

שמכרו בארץ ישראל ואפילו לישראל, כדי להוציאו

לחוצה לארץ

.

בין בזה ובין בזה,

יצא

העבד

בן חורין

, שקנסו חכמים את אדונו.

כלומר, במכרו לגוי, קונסים את המוכר שיצא העבד ממנו אף שאחר כך ברח אליו העבד או פדאו. ובמכרו לחוצה לארץ, קונסים את הלוקח הישראל שיצא העבד ממנו בלוא כסף ובלא מחיר, ואין המוכר מחזיר לו את הדמים שנתן לו עבורו.

גמרא:

תנו רבנן

:

המוכר עבדו לגויים

הרי זה

יצא לחירות

כשברח מן הגוי או שפדה אותו הישראל מן הגוי, ואינו יכול להשתעבד בו, ומשום שקנסוהו חכמים.

ו

מכל מקום עדיין

צריך

העבד

גט שחרור מרבו ראשון

כדי להפקיע את עבדותו לגמרי, שהרי כשמכרו לגוי לא מכר לו אלא את מעשה ידיו, ואילו קנין הגוף עדיין ביד האדון הראשון הוא, ומשום קנס חכמים לא פקע קנין הגוף שיש לו בו, ולכן צריך הראשון לשחררו.

אמר רבי שמעון בן גמליאל

:

במה דברים אמורים

, כ

שלא כתב עליו

המוכר -

אונו

[מפרש לה ואזיל],

אבל כתב עליו אונו, זהו שחרורו

.

ומפרשת הגמרא:

מאי

"

אונו

"?

אמר רב ששת: דכתב ליה

האדון לעבד כשמכרו לגוי -

הכי

: "

לכשתברח ממנו

[מן הגוי]

אין לי עסק בך

".

תנו רבנן: לוה

האדון

עליו

[על עבדו]

מן הגוי

ששיעבד אותו לו בשביל החוב שחייב הישראל לגוי,

כיון שעשה לו הגוי נמוסו

[מפרש לה ואזיל] וברח מן הגוי, הרי זה

יצא לחירות

ואין רבו הראשון יכול להשתעבד בו.

מאי נמוסו?

אמר רב הונא בר יהודה: נשקי

[חותם של עבדות שתולים להם בצואריהם], ומשתלה הגוי לעבד חותם זה, הרי זה כמי שמכרו הישראל לגוי, ושוב אינו יכול להשתעבד בו אף אם יברח מן הגוי, או לכשיפדהו כתקנת חכמים.

מתיב רב ששת

על פירושו של רב הונא בר יהודה מהא דתניא:

האריסין

שקיבלו מן הגוי שדה לעובדה, על מנת שיתחלקו בתבואה עם בעל השדה, למחצה או לשליש או לרביע.

והחכירות

, שחכרו ישראל מן הגוי שדה לעובדה וליטול את תבואתה, על מנת ליתן לגוי סך קבוע של תבואה מן השדה, בין אם תוציא הרבה ובין אם מעט.

ו

אף

אריסי בתי אבות

שקבועים הם באריסות מן הגוי, וכבר אבותיהם היו אריסים אצל אבותיו של הגוי בעל השדה.

וגוי שמשכן שדהו לישראל

בחוב שחייב הגוי לישראל,

אף על פי שעשה לו

הגוי לישראל

נמוסו

.

הרי זו השדה

פטורה מן המעשר

כשדה של גוי, ואין אומרים שהישראל בעלים הוא בשדה, ויתחייב הישראל לתת מעשר מחלקו.

ואי סלקא דעתך

ש"נמוסו" היינו "

נשקי

" - וכי

שדה בת נשקי היא

[וכי יש "נשקי" לשדה]!?

אלא, אמר

פירש

רב ששת

: זו שאמרנו גבי עבד: "כיון שעשה עליו הגוי נמוסו", היינו

זמן

, שקבעו זמן בו יוחלט העבד לגוי, אם לא יפרענו הישראל עד אותו זמן.

וכן "גוי שמשכן שדהו לישראל, אף על פי שעשה לו נמוסו", היינו שנקבע זמן להחלטת השדה ביד הישראל.

ומקשה הגמרא:

קשיא זמן

דעבד שהוחלט לגוי, שאנו אומרים: הרי זו מכירת עבד לגוי ויצא לחירות,

אזמן

דשדה שהוחלט לישראל, שאף על פי שהגיע הזמן בו צריכה השדה להיחלט ביד הישראל, אין אנו מחשיבים את השדה כמכורה לישראל שתתחייב במעשר!?

ומשנינן:

לא קשיא

:

כי

הא

דעבד שאנו מחשיבים זאת כמכירה, היינו בכגון

דמטא זמניה

[הגיע זמן שנקבע לחליטה], ולכן "מכירה" היא.

הא

דשדה, שאין אנו מחשיבים אותה כמכורה לישראל, היינו בכגון

דלא מטא זמניה

.

ומקשינן:

אלא גבי עבד

שלפי דבריך אנו עוסקים בכגון

דמטא זמניה

, וכי אטו

צריכה למימר

שכמכירה היא!?

אלא אידי

[עבד לגוי]

ואידי

[שדה לישראל],

דלא מטא זמניה, ולא קשיא: הא

דעבד לגוי שאנו אומרים שכמכירה היא, ואפילו לא הגיע הזמן - איירי בכגון ששעבד לו את העבד

לגופא

של העבד, שיהיה העבד של הגוי לגמרי, אם לא יפרע לו עד זמן פלוני, וקנסוהו חכמים להחשיבו כמכירה, ואף שלא הגיע עדיין זמנו.

והא

דשדה לישראל שאין אנו מחשיבים אותה כמכורה לישראל - איירי בכגון שמשכן הגוי את השדה לישראל

לפירא

בלבד, שאמר לו: אכול פירות שדה זו מהזמן שקבענו ועד שאפרע לך את מעותיך, והיות ואין לישראל בה קנין הגוף, אין זו שדה של ישראל, והרי היא פטורה מן המעשרות.