גיטין 41a — תלמוד אויף ייִדיש

ויאמר לו

: "

עבדי אתה

", ויוציא לעז על בניו, שבני עבד הם. לכן תקנו, שיהיו כופין את בעל החוב, ועושה אותו בן חורין.

וזו ששנינו: וכותב שטר על דמיו, רשב"ג אומר אינו כותב אלא משחרר; כך הוא ביאור הדברים:

וכותב

ה

עבד

לבעל החוב,

שטר

התחייבות

על דמיו

, אבל בלי שיתחייב לו העבד על דמיו, אין לחייב את בעל החוב לכתוב לו שטר שחרור בחינם.

רבן שמעון בן גמליאל אומר: אין העבד כותב

לו שטר על דמיו,

אלא המשחרר

[רבו הראשון]

כותב

לבעל החוב שטר התחייבות על דמי העבד, שהרי הזיק לו את שעבודו, כי מחמת ששחררו אין יכול בעל החוב לגבות את חובו מן העבד.

ומפרשינן:

במאי קמיפלגי

רבן שמעון בן גמליאל וחכמים?

במזיק שעבודו של חבירו, קא מיפלגי

.

דמר

[רבן שמעון בן גמליאל]

סבר

: המזיק שעבודו של חבירו,

חייב

, ולכן האדון הוא שכותב לבעל החוב שטר חוב על דמיו, ואין העבד צריך לכתוב לו שטר חוב.

ומר

[תנא קמא]

סבר

: המזיק שעבודו של חבירו

פטור

, לפי שאינו מזיק בידים אלא רק גורם הפסד לחבירו, וגרמא בנזיקין פטור; ולכן נאלץ העבד לכתוב שטר על דמיו כדי שיתן לו שטר שחרור.

איתמר נמי

שבכך הוא שנחלקו:

המזיק שעבודו של חבירו

-

באנו

בזה

למחלוקת רבן שמעון בן גמליאל ורבנן

שבמשנתנו.

עולא אמר

לפרש את משנתנו באופן אחר מרב: זו ששנינו: "עבד שעשאו רבו אפותיקי ושחררו" -

מי שחררו?

-

רבו השני

[בעל החוב] שחררו.

וכך הוא ביאור מה ששנינו: שורת הדין אין העבד חייב כלום, אלא מפני תיקון העולם כופין את רבו ועושה אותו בן חורין:

מצד

שורת הדין

אין בשחרורו של בעל החוב כלום, שהרי אין העבד קנוי לבעל חוב אלא רק משועבד לו,

ואין העבד חייב כלום במצוות

, יותר מסתם עבד, שהרי עדיין עבד הוא, ואין העבד חייב אלא במצוות שאשה מחויבת בהן.

אלא שמפני תיקון העולם

בדרכי שמים,

שהרי

כבר

יצא עליו שם

של

בן חורין

, לכן

כופין את רבו

ה

ראשון, ועושה אותו בן חורין

.

וזו ששנינו: וכותב לו שטר על דמיו, רשב"ג אומר: אינו כותב אלא משחרר; היינו:

וכותב

ה

עבד

לרבו הראשון

שטר

חוב

על

דמיו

, כי היות ונהנה העבד מן השחרור, צריך הוא לשלם לו לפי הנאתו.

רבן שמעון בן גמליאל אומר

:

העבד

אינו כותב

ומתחייב לרבו כלום, שהרי מה עשה לו, לא הוא זה שגרם לכך שיוציאו.

אלא

ה

משחרר

[בעל החוב] הוא ש

כותב

ומתחייב לו לאדון את דמי העבד, לפי שהפסיד לו את העבד.

מיהו רק את דמי העבד העודפים על החוב צריך לשלם לו, אבל כנגד דמי החוב אינו משלם, שהרי חייב לו הראשון אותם דמים עבור ההלואה.

ומפרשינן:

במאי קמיפלגי?

בהיזק שאינו ניכר

כגון זה שעל ידי שחרורו של בעל החוב הוצרך האדון לשחררו -

קמיפלגי

.

מר

רבן שמעון בן גמליאל -

סבר

: אף היזק שאינו ניכר

שמיה היזק

, לפיכך חייב הבעל חוב לשלם לאדון את דמי העבד, שהרי הפסיד לו את העבד, בכך שנתן לו גט, וגרם לרבו שיוצרך לשחררו.

ומר

תנא קמא -

סבר

: היזק שאינו ניכר, לא

שמיה היזק!

ומפרשינן:

עולא, מאי טעמא לאו אמר כרב

לפרש, שרבו ראשון שחררו, וכופין את רבו השני לכתוב לו שטר שחרור?

כי

אמר לך

עולא: וכי ל

שני

[הבעל חוב] "

רבו

"

קרית ליה

"?! והלא אין הוא רבו כלל, ואיך שנינו: "כופין את רבו ועושה אותו בן חורין"!?

ורב, מאי טעמא לא אמר כעולא

, לפרש שבעל החוב שחררו, וכופין את רבו לשחררו?

משום ד

אמר לך

רב: וכי ל

שני

[הבעל חוב] "

משחרר

"

קרית ליה?!

והלא אין בשחרורו כלום, שהרי אינו רבו.

איתמר: העושה שדהו אפותיקי לאחרים

[לבעלי חובו],

ושטפה נהר

לאותה שדה וכבר אינה ראויה לכלום, ואין הבעל חוב יכול לגבותה:

אמי שפיר נאה

[כן היה כינויו של אמורא זה]

אמר

בשם

רבי יוחנן

: בעל החוב

אינו גובה משאר נכסים

, לפי שלא נשתעבדה לו אלא שדה זו, ואם נתקלקלה, הפסיד את חובו.

ואבוה דשמואל אמר

: כיון שנסתחפה שדה זו,

גובה

בעל החוב את חובו

משאר נכסים

, שאין האפותיקי מפקיע את השעבוד משאר הנכסים.

אמר רב נחמן בר יצחק

: וכי

משום ד

"

אמי שפיר נאה

"

הוא

שמו [שמשמעותו, אדם יפה], לכן הוא

אומר שמעתא דלא שפירן

[דברים לא יאים]!?

כי מה ששנה בזה מחלוקת בין רבי יוחנן לאבוה דשמואל, טעות היא. אלא מר אמר חדא, ומר אמר חדא, ולא פליגי - ו

תתרגם שמעתיה

דרבי יוחנן באפותיקי מפורש,

דאמר לו

הלוה: "

לא יהיה לך פרעון אלא מזו

", שבאופן זה אכן פקע שעבודו משאר הנכסים, והיות ונשטפה שדה זו אין לו עליו ולא כלום.

ואבוה דשמואל איירי, באפותיקי סתם. שאמר לו: "אם לא אפרעך ממקום אחר, תגבה מזו", דבכהאי גוונא, אף שאר הנכסים בכלל השעבוד.

תניא נמי הכי: העושה שדהו אפותיקי לאחר, ושטפה נהר, גובה

בעל חובו

משאר נכסים

, והיינו באפותיקי סתם, כאבוה דשמואל.

אבל

אם אמר ל

ו: "

לא יהא לך פירעון אלא מ

שדה

זו

" -

אינו גובה משאר נכסים

. והיינו כרבי יוחנן.

תניא אידך: העושה שדהו אפותיקי

סתם שאינו מפורש,

לבעל חוב, ולכתובת אשה

, אין הוא מחויב להגבותם דוקא מקרקע זו, אלא אם הוא רוצה הרי הוא מוכר את אלו, והם

גובין משאר נכסים

בני חורין.

רבן שמעון בן גמליאל אומר: בעל חוב גובה

אכן גובה

משאר נכסים

, כלומר: יכול הוא למכור ולדחותו אצל שאר נכסים בני חורין.

אבל

אשה

שנשתעבד לה לכתובתה שדה באפותיקי -

אינה גובה משאר נכסים

, כלומר: אין המכר חל כלל שתידחה אצל שאר נכסים בני חורין.

שאין דרכה של אשה לחזר על בתי דינין!

כלומר: בדוקא הטילה אחריות כתובתה על שדה זו ועל מנת כן נשאה, ואינה רוצה בשעבוד רגיל בו כל נכסיו אחרין לכתובתה, כי אז תצטרך לדעת מי מן הלקוחות קנה ראשון והניח בני חורין, וצריכה היא לטרוף דוקא מן האחרון, ונמצא שהיא צריכה לדון בבתי דינין עם כל אחד ואחד, ולכן המכר מתחילתו בטל.

מתניתין:

מי שחציו עבד וחציו בן חורין

, כגון שהיה עבד של שני אחים שירשוהו מאביהם או של שני שותפין, ושחרר האחד את חלקו.

הרי זה

עובד את רבו יום אחד

משום חציו הקנוי לרבו,

ואת עצמו

, כלומר: ואינו עובד את רבו

יום אחד

, משום שחציו הרי אינו קנוי לרבו.

אלו

דברי בית הלל

.

אבל

בית שמאי אומרים

: אמנם

תקנתם את רבו

בכל עניניו, שהרי אין לו בו אלא צד ממון,

ו

אולם

את

העבד

עצמו לא תקנתם

בכל עניניו.

כי תקנתם רק את ענין הממון שבו, ולא תקנתם אותו בענין פריה ורביה; שהרי:

לישא שפחה

[כדין עבד, המותר בשפחה]

אי אפשר

לו, שהרי

כבר חציו בן חורין

, ובן חורין אסור בשפחה.