טעקסט־ווערסיע פֿון דעם בלאַט: אָריגינאַל און איבערזעצונג
גיטין 37b — תלמוד אויף ייִדיש
גיטין 37b פֿונעם תלמוד בבלי: צורת הדף מיט רש״י און תוספות, אַן איבערזעצונג און נאָטיצן. לייען אָנלײַן, בחינם.
אָריגינעלער טעקסט — גיטין 37b
המחזיר חוב לחבירו בשביעית
[לאחר שעברה שנת השביעית],
צריך
המלוה
שיאמר לו
ללוה:
משמט אני!
ואף שמעצמו רוצה לשלם לו בלא שהוא תובעו, חייב המלוה לומר כן.
ואם אמר לו
הלוה:
אף על פי כן
, רוצה אני לפרוע את החוב! -
יקבל
המלוה
הימנו
את הפירעון.
ומה שצריך המלוה לומר "משמט אני", הוא משום
שנאמר
בפרשת שמיטת כספים: "
וזה דבר השמיטה
". ומשמע: דיבור של שמיטה. ללמדך, שצריך המלוה לומר בדיבור "הריני משמט את החוב".
אמר רבה: ותלי ליה
המלוה על עץ
עד דאמר הכי!
כלומר, אם חזר בו הלוה [לאחר שאמר לו המלוה "משמט אני"] מהסכמתו, ואינו מציע לו שוב שיטול, יכול המלוה להכריחו עד שיתרצה ויאמר לו: אף על פי כן, רוצה אני לפרוע!
איתיביה אביי
לרבה מברייתא ששנינו בה:
כשהוא
[הלוה]
נותן לו
את הפירעון לאחר השמיטה,
אל יאמר לו: בחובי אני נותן לך
את המעות!
אלא יאמר לו: שלי הן
, אלא
במתנה אני נותן לך
מעות אלו!
אמר ליה
רבה: אף אני לא אמרתי שיכפהו על הפירעון, אלא
תלי ליה
[כופהו המלוה]
נמי עד דאמר הכי!
שיכפהו לומר: במתנה אני נותן לך!
מעשה ב
אבא בר מרתא, דהוא אבא בר מניומי
, ד
הוה מסיק ביה רבה זוזי
[נושה היה רבה באבא בר מניומי מעות שהלוה לו רבה]!
אייתינהו ניהליה
[הביא אבא בר מניומי את המעות לרבה]
בשביעית
, לאחר שעברה.
אמר ליה
רבה:
משמט אני!
שכן היא מצות שביעית, כאמור.
שקלינהו
אבא בר מניומי למעותיו,
ואזל
[נטל אבא בר מניומי את המעות והלך לו לדרכו].
אתא אביי, ואשכחיה
לרבה,
דהוה עציב
, [מצאו אביי לרבה שהיה עצוב].
אמר ליה
אביי לרבה:
אמאי עציב מר
[למה עצוב מר]?!
אמר ליה
רבה לאביי:
הכי הוה מעשה
[כך וכך היה מעשה], ומתעצב אני על שהפסדתי את מעותי.
אזל
אביי
לגביה
דאבא בר מניומי, ו
אמר ליה: אמטת
[האמנם הבאת]
ליה זוזי למר
[לרבה]?
אמר ליה
אבא:
אין
, אכן הבאתי מעות לרבה!
אמר ליה
אביי:
ומאי אמר לך
רבה?
אמר ליה
אבא לאביי: כך אמר לי רבה: "
משמט אני
"!
אמר ליה
אביי:
ו
האם
אמרת ליה
לרבה: "
אף על פי כן
טול"?!
אמר ליה
אבא:
לא
אמרתי לו כן!
אמר ליה
אביי:
ו
הלא
אי אמרת ליה
"
אף על פי כן
טול", הרי
הוה שקלינהו
למעות
מינך
[לו כך היית אומר, הרי היה נוטל ממך את המעות], ואם כן,
השתא מיהת, אמטינהו ניהליה ואימא ליה
[עכשיו איפוא, הבא לרבה את המעות ואמור לו]: "
אף על פי כן
טול"!
ואכן
אזל
אבא בר מניומי, ו
אמטינהו ניהליה
דרבה את המעות,
ואמר ליה
: אף שאמרת "משמט אני",
אף על פי כן
אני רוצה ליתן לך במתנה!
שקלינהו
רבה לזוזי
מיניה
[נטל רבה את המעות ממנו].
אמר
רבה: וכי
לא הוה ביה דעתא בהאי צורבא מרבנן
אבא בר מניומי -
מעיקרא
לומר לי "אף על פי כן", ולפרוע לי את המעות!? והרי שנינו במסכת שביעית: המחזיר את חובו בשביעית, רוח חכמים נוחה הימנו!
אמר רב יהודה אמר רב נחמן: נאמן אדם לומר
, בבואו לגבות את חובו מהלוה לאחר השביעית:
פרוסבול היה בידי, ואבד ממני!
ולפיכך, אין השביעית משמטת את חובי, ועליך לפרוע לי.
ו
מאי טעמא
נאמן הוא על כך?
כיון דתקינו רבנן פרוסבול
ויכול היה לעשותו,
לא שביק
אדם
היתירא ואכיל איסורא
[אין אדם מניח היתר ואוכל איסור]!
הלכך מהימנינן ליה שאכן עשה פרוסבול, ואיבדו.
כי אתו
, כאשר היו באים מלוה ולוה
לקמיה דרב
, וטען הלוה שהשביעית משמטתו -
אמר ליה
, היה נוהג רב לומר למלוה:
מידי
אפשר
פרוסבול היה לך, ואבד
לך! ואם כן, גבה את חובך.
ונהג כן, משום ד
כגון
מקרה
זה
, "
פתח פיך לאלם
"
הוא!
שיש לבית דין לסייע ביד הבעל דין לטעון את טענותיו, אם אינו יודע לטעון כן מעצמו.
ומקשינן: איך אמרת שנאמן המלוה לטעון היה לי פרוסבול ואבד?
והלא
תנן: וכן בעל חוב שמוציא שטר חוב
לאחר השמיטה,
ואין עמו
שטר
פרוסבול, הרי אלו לא יפרעו!
הרי מוכח, שאם אין הפרוסבול בידו, אינו נאמן לומר "היה לי ואבד".
ומשנינן: מחלוקת
תנאי היא.
דתניא: המוציא שטר חוב
בשביעית,
צריך שיהא עמו פרוסבול!
ובלאו הכי אינו גובה.
וחכמים אומרים: אינו צריך
להראותו! אלא נאמן לומר שהיה לו ואבד.
ותנא דמתניתין דלעיל אזל בשיטת תנא קמא דברייתא, אבל רב נחמן פסק כחכמים דברייתא.
מתניתין:
עבד
כנעני של ישראל,
שנשבה
על ידי גויים,
ופדאוהו
ישראלים אחרים מיד השבאי:
אם
פדאוהו
לשום
[לשם]
עבד, ישתעבד!
כלומר, ישאר עבד; ובגמרא יבואר לעבדות של מי פדאוהו, ולמי הוא משתעבד.
ו
אם
פדאוהו
לשום בן חורין
, הרי זה
לא ישתעבד
, אלא יוצא הוא לחירות.
רבי שמעון בן גמליאל אומר: בין כך ובין כך
בין אם נפדה לשם עבדות, ובין אם נפדה לשם חירות - הרי זה
ישתעבד
לרבו הראשון; ובגמרא תתבאר מחלוקתם.
גמרא:
שנינו במשנה: עבד שנשבה ופדאוהו, אם לשום עבד ישתעבד, אם לשום בן חורין לא ישתעבד:
קא סלקא דעתין לפרש מה ששנינו: "לשום עבד, ישתעבד" דהיינו לרבו ראשון, ולפיכך מקשינן:
במאי עסקינן
במתניתין [באיזה אופן עוסקת משנתנו]?!
אילימא
, שפדאוהו מן השבאי
לפני יאוש
הבעלים -
כך הרי אי אפשר לומר, שהרי אם כן:
לשום בן חורין, אמאי לא ישתעבד
לרבו ראשון?! והרי עדיין עבדו של ראשון הוא, ומעולם לא נפקעה בעלותו מהעבד.
אלא
, שמא תאמר, מדקתני לשום בן חורין "לא ישתעבד" - נפרש את משנתנו, כשפדאוהו
לאחר יאוש
הבעלים, ועבד שנתייאש ממנו בעליו יוצא לחירות, משום שיאוש הרי הוא כהפקר, ולכן כשפדאוהו לשום בן חורין הרי זה לא ישתעבד.
אי אפשר לומר כן, כי תיקשי:
לשום עבד
דמשמע: אפילו פדאוהו לשם עבדות של הפודה -
אמאי ישתעבד
לרבו הראשון?! והלא היאוש מוציאו לחירות.
ואם כן באיזה אופן עוסקת משנתנו!?
אמר
, פירש
אביי: לעולם
עוסקת משנתנו
לפני יאוש
הבעלים.
ו
הא דקתני: "
לשום עבד ישתעבד
", היינו
לרבו ראשון
[וכדקא סלקא דעתין]. כי בין אם נתכוין הפודה לפדותו לשם עבדות לבעליו, ובין אם נתכוין לשם עבדות לעצמו, הרי הוא חוזר לראשון, היות ולא נתייאש ממנו.
והא דקתני: "
לשום בן חורין לא ישתעבד
", היינו שיוצא לחירות, ואינו עבד
לא לרבו
ה
ראשון, ולא לרבו
ה
שני
[כלומר: לפודה].
והטעם:
לרבו
ה
שני
[לפודה]
לא
משתעבד מן הדין,
דהא לשום בן חורין פרקיה
[פדאהו].
לרבו הראשון נמי לא
משתעבד - מתקנת חכמים! שאם לא כן,
דלמא ממנעי
ישראל
ולא פרקי
ליה [שמא יימנעו ישראל מלפדות את העבדים]! שהרי כל מטרתם היא לפדותו לחירות. ואילו
רבן שמעון בן גמליאל אומר: בין כך ובין כך ישתעבד
לרבו הראשון - ולא חש לחשש האמור - משום ד
קסבר
:
כשם שמצוה לפדות את בני חורין, כך מצוה לפדות את העבדים!
ואף על מנת שישארו עבדי ישראל, מצוה היא לפדותם מן הגויים; ולפיכך, אף אם ישאר עבד, לא ימנעו מלפדותו, ואין צורך לתקן שיצא לחירות.
רבא אמר
, פירש את משנתנו:
לעולם
, איירי מתניתין, כשפדאוהו
לאחר יאוש
.
ו
הא דקתני: "
לשום עבד ישתעבד
", היינו
לרבו שני!
ו"לשום עבד", היינו, לקנותו לעצמו לעבד, שהיות ונתייאש ממנו הראשון, הרי כבר יצא העבד מרשותו, וכיון שנתכוין השני לקנותו לעצמו, הרי הוא נעשה עבדו.
והא דקתני: "
לשום בן חורין לא ישתעבד
", היינו,
לא לרבו
ה
ראשון, ולא לרבו השני!
אלא יוצא לחירות.
וטעמא דמילתא:
לרבו שני לא
ישתעבד -
דהא לשום בן חורין פרקיה!
ולא נתכוין לקנותו לעצמו.
לרבו ראשון נמי לא
ישתעבד -
דהא לאחר יאוש
של הראשון
הוה
, וכבר פקע קניינו בעבד.
ואילו
רבן שמעון בן גמליאל אומר: בין כך ובין כך ישתעבד
לרבו הראשון, כי אף שמן הדין כבר פקע שעבודו של ראשון, שהרי נתייאש ממנו, בכל זאת תקנו חכמים שיחזור וישתעבד לו, וטעמא
כדחזקיה
.
דאמר חזקיה: מפני מה אמרו: בין כך ובין כך ישתעבד?
כדי
שלא יהא כל אחד ואחד
מהעבדים שרוצים להשתחרר,
הולך ומפיל
את
עצמו לגייסות
ונשבה בידיהם, כדי שיפדוהו ישראל משביו. ויסמוך על כך שיתייאש רבו הימנו ויצא לחירות לכשייפדה,
ו
נמצא
מפקיע
את
עצמו מיד רבו
.
לכך תיקנו חכמים שיחזור להשתעבד לו.
מיתיבי
לרבא מהא דתניא: עבד שנשבה ופדאוהו לשם בן חורין, לא ישתעבד - דברי חכמים.
אמר להן רבן שמעון בן גמליאל
לחכמים:
כשם שמצוה לפדות את בני חורין, כך מצוה לפדות את העבדים
.
והרי
בשלמא לאביי, דאמר לפני יאוש
נחלקו, וטעם חכמים הוא משום התקנה, כדי שלא ימנעו מלפדותו,
היינו דקאמר
להו רבן שמעון בן גמליאל והשיבם:
כשם
שמצוה לפדות את בני חורין, כך מצוה לפדות את העבדים, ואין צורך בתקנה.
אלא לרבא, דאמר לאחר יאוש
נחלקו, ואמרו חכמים דמעיקר הדין אינו משתעבד לרבו ראשון, לפי שפקע שעבודו של ראשון ממנו -
וכי
האי
, כלומר: וכי תשובת רשב"ג לדבריהם הוא: "
כשם
שמצוה לפדות בני חורין כן מצוה לפדות את העבדים"!?
והלא טעמא דרבן שמעון בן גמליאל לאו משום הכי הוא, אלא
משום דחזקיה הוא
, כדי "שלא יהא כל אחד מפקיע את עצמו מיד רבו"!
אמר לך רבא: רבן שמעון בן גמליאל לא הוי ידע מאי קאמרי רבנן
, ונסתפק בכונתם, האם כשאמרו "לשום בן חורין לא ישתעבד" לרבו ראשון, היינו לאחר יאוש, או אף קודם יאוש אמרו כן? ולכן השיבם לצדדים.
והכי קאמר להו
:
אי לפני יאוש קאמריתו
"לא ישתעבד לרבו ראשון", וטעמכם הוא משום תקנה, כדי שלא ימנעו מלפדותו - אין לחוש לכך,
והיינו
שאמר להם: "
כשם
שמצוה לפדות את בני חורין, כך מצוה לפדות את העבדים"!
ו
אי לאחר יאוש קאמריתו
"לא ישתעבד", ומעיקר הדין אמרתם כן, לפי שכבר פקע שם בעליו ממנו - תשובתי על כך:
מפני התקנה הרי הוא חוזר ומשתעבד לראשון,
כדחזקיה
"כדי שלא יהא כל אחד ואחד הולך ומפיל את עצמו לגייסות, ומפקיע עצמו מיד רבו".
ומקשינן:
ולרבא, דאמר
איירי מתניתין
לאחר יאוש, ולרבו שני
הוא משתעבד כשפדאו לשם עבדות, תיקשי:
רבו שני
-
ממאן קני ליה
לאותו עבד - הרי
מ
הגוי ה
שבאי
קנאו.
והרי
שבאי גופיה
שהוא גוי -
מי קני ליה
לעבד גוי, עד שיהא יוכל למוכרו לאחר!?
ומשנינן:
אין
, אכן
קני ליה
השבאי הגוי את העבד הגוי
למעשה ידיו
שיהיו לרבו [ואף שאינו קונה בו קנין הגוף], ואת הקנין הזה הוא מוכר לפודה, בכסף שהוא נותן. כ
דאמר ריש לקיש: מנין לגוי, שקנה את הגוי למעשה ידיו?
שנאמר
: "ועבדך ואמתך אשר יהיו לך, מאת הגויים אשר סביבותיכם [סביב לארץ ישראל] מהם תקנו עבד ואמה.
וגם מבני התושבים הגרים עמכם
[בארץ ישראל],
מהם תקנו
[עבד ואמה] "!
והרי היה לו לכתוב לומר: "מאת הגויים אשר סביבותיכם מהם תקנו עבד ואמה. וגם מבני התושבים הגרים עמכם", ולא הוצרך לכפול "מהם תקנו"; אלא לכך כפל הכתוב, כדי ללמד: