טעקסט־ווערסיע פֿון דעם בלאַט: אָריגינאַל און איבערזעצונג
גיטין 28a — תלמוד אויף ייִדיש
גיטין 28a פֿונעם תלמוד בבלי: צורת הדף מיט רש״י און תוספות, אַן איבערזעצונג און נאָטיצן. לייען אָנלײַן, בחינם.
אָריגינעלער טעקסט — גיטין 28a
ואם
מצאו קשור בכיס בארנקי ובטבעת
ומכיר הוא אותם,
או שמצאו
לגט
בין כליו
, כי אז
אפילו
אם מצאו
לזמן מרובה
, הרי הוא
כשר
.
איתמר רב יהודה אמר שמואל: הלכה
אין מחזירין אלא כ
שלא שהה אדם שם
כדעת יש אומרים שבברייתא.
רבה בר בר חנה אמר רב יצחק בר שמואל: הלכה שלא עבר אדם שם
, כדעת רבי שמעון בן אלעזר.
ומקשינן: עד שהאריכו אמוראים אלה לפרט את השיעור,
לימא מר
[יאמר האחד]:
הלכה כמר
[כיש אומרים],
ומר
לימא
הלכה כמר
[כרבי שמעון בן אלעזר].
ומשנינן:
משום דאפכי להו
[יש שהיו הופכים את שמות התנאים], ומה שאמר זה לפי הברייתא שלפנינו אמר אחר לפי דבריהם, ולכן הוכרחו לומר את פסק עצמו, ולא הסתפקו בהתיחסות לשם אומריהם.
שנינו במשנה:
מצאו בחפיסה או בדלוסקמא
:
ומפרשינן:
מאי חפיסה?
אמר רבה בר בר חנה: חמת קטנה
של עור שנותנין בה יין.
ו
מאי דלוסקמא?
אמר רבה בר בר חנה:
טליקא דסבי
, טסקא שהזקנים מצניעים בה כלי תשמישן שא יצטרכו לחפש אחריהם.
מתניתין:
א. שליח
המביא גט
לאשה בשליחות בעלה,
ו
בזמן שקיבל השליח את הגט לידיו מהבעל,
הניחו
[כלומר, נפרד ממנו] כשהבעל הוא
זקן או חולה
-
הרי השליח
נותן לה
את הגט, והיא מתגרשת בו.
ואין חוששים שמא מת הבעל קודם שנמסר הגט ליד האשה, וממילא בטלה השליחות, אלא מעמידים את הבעל
בחזקת שהוא קיים
בשעת המסירה! וכדקיימא לן בכל התורה: העמד דבר על חזקתו! והיות ובזמן שנפרד ממנו השליח היה הבעל בחיים, יש לתלות שלא אירע בו שום שינוי ממצבו הקודם, עד שלא יוודע לנו בבירור שמת.
ב. וכן
בת ישראל הנשואה לכהן
, שהיא אוכלת בתרומה כל זמן שהיא תחת בעלה, אבל לאחר שמת, ואין לה ממנו זרע, שוב אינה אוכלת בתרומה -
והלך בעלה
הכהן
למדינת הים
, הרי היא
אוכלת בתרומה!
ואף שאין ידוע לה בודאות שהוא עדיין בחיים, אינה חוששת שמא מת, משום שמעמידים אותו
בחזקת שהוא
עדיין
קיים!
ואף זה הוא משום דאזלינן אחר חזקת חיים.
ג. וכן
ה
אדם שנתחייב בקרבן חטאת, והוא נמצא במדינת הים, הרי הוא
שולח
את
חטאתו מ
מקום מושבו שב
מדינת הים
, ו
מקריבין אותה
עבורו!
ואף שאם מת בינתיים אין החטאת ראויה להקרבה [וכדקיימא לן! חטאת שמתו בעליה, תרעה עד שתמות], ונמצאנו מקריבים חולין בעזרה - אין חוששים שמא מת, משום שמעמידים אותו
בחזקת שהוא קיים!
גמרא:
שנינו במשנה: המביא גט, והניחו זקן או חולה, נותן לה בחזקת שהוא קיים:
אמר רבא: לא שנו
כן,
אלא
ב
זקן שלא הגיע לגב
ו
רות!
שעדיין לא מלאו לו שמונים שנה ["גבורות" היינו שמונים, כדכתיב "ימי חיינו בהם שבעים שנה, ואם בגבורות שמונים שנה"].
ו
כן "
חולה
" דקתני במתניתין, זהו חולה סתם, שאין חוששים שמא מת, משום
שרוב חולים
עתידים לעמוד
לחיים!
אבל
אם הניח השליח את הבעל כשהוא
זקן ש
כבר
הגיע לגבורות
, לא יגרש בו השליח עד שלא יוודע לנו בבירור שהבעל עדיין בחיים. משום דחיישינן שמא מת בינתיים.
ו
כן אם הניחו כשהוא
גוסס
, חיישינן שמא מת בינתיים, משום
שרוב גוססין
עתידים
למיתה
, הלכך
לא
ימסרנו השליח לאשה.
איתיביה אביי
לרבא מהא דתניא:
שליח
המביא גט, ו
כשנפרד מהבעל
הניחו
כשהוא
זקן
מופלג -
אפילו
הוא
בן מאה שנה, נותן לה
השליח את הגט, משום שמעמידים אותו
בחזקת שהוא קיים!
הרי למדנו, שאף לאחר שהגיע לגבורות, אין חוששים למיתתו, וקשיא לרבא!? ומסקינן: אכן
תיובתא
[קושיה] היא על דברי רבא מברייתא זו!
ואי בעית אימא
: אין מכאן קושיה על רבא, ומשום שדוקא אם הגיע לזקנה מופלגת, כגון מאה שנה, אין חוששים שמת, משום ד
כיון דאיפליג איפליג!
כלומר: מאחר שנשתנה מדרך שאר בני אדם והאריך כל כך ימים, אינו קרוב למיתה כשאר האדם, ומסתבר שימשיך ויחיה עוד. אבל אם עבר את גיל הגבורות, שלא הפליג כל כך בזקנה, והרי הוא בן שמונים ואחת או יותר, עד תשעים שנה הרי הוא בחשש מיתה.
רמי ליה
[הקשה לו]
אביי לרבה
, על הא דתנן במשנתנו:
המביא גט, והניחו זקן או חולה, נותן לה בחזקת שהוא קיים!
ורמינהו
מהא דתניא:
כהן הנותן גט לאשתו שהיא בת ישראל, ואומר לה: "
הרי זה גיטך
, ויחולו הגירושין
שעה אחת קודם למיתתו
[של הבעל] " - הרי היא
אסורה לאכול בתרומה מיד
כשנותן לה את הגט, ומשום שבכל רגע יש לחוש שמא ימות מיד לאחריו, ונמצא שחלו הגירושין למפרע ברגע זה, שהרי כן התנה, שיחולו הגירושין רגע קודם מיתתו. וכיון שנתגרשה ממנו, וכבר אינה אשת כהן, הרי היא אסורה בתרומה.
הרי שמע מינה דחיישינן למיתה, ואין מעמידים אותו בחזקת חיים, וקשיא אמשנתנו שנתבאר בה, שאין חוששים למיתה!?
אמר
תירץ
ליה
רבה לאביי:
וכי אטו מ
תרומה אגיטין קא רמית
[אתה מקשה]!? והלא אין דמיון ביניהם.
שדוקא ב
תרומה
חששו חכמים למיתת בעלה הכהן ואסרוה באכילת תרומה, משום ש
אפשר
לה לאשה להתקיים בלא אכילת תרומה, אלא תאכל מפירות חולין.
אבל ב
גט
, לא חששו למיתת הבעל, משום ד
לא אפשר
לנו לחשוש לכך! שאם תחוש למיתת הבעל, לא יוכל אף אדם לשלוח גט לאשתו ממדינת הים, ותתעגנה הנשים.
ו
אכתי
רמי
[יש להקשות] אף מ
תרומה אתרומה
:
דהא במשנתנו
תנן: בת ישראל הנשואה לכהן, והלך בעלה למדינת הים
, הרי היא
אוכלת בתרומה, בחזקת שהוא קיים!
אלמא, אף לגבי תרומה לא חיישינן שמת בעלה וכבר נאסרה באכילתה.
ורמינהו
: והא תניא: כהן הנותן גט לאשתו, ואומר לה: "
הרי זה גיטך
, ויחול
שעה אחת קודם מיתתי
" -
אסורה לאכול בתרומה מיד!
דחיישינן בכל שעה שמא ימות.
אמר
תירץ
רב אדא בריה דרב יצחק
:
לעולם לא חיישינן למיתה, אלא אזלינן אחר חזקת חיים, כדמוכח ממשנתנו. ו
שאני התם
, בברייתא האוסרת את האשה באכילת תרומה, משום
שהרי אסרה עליו שעה אחת קודם מיתתו!
שהרי ודאי שאי פעם ימות הבעל, ויחולו הגירושין שעה אחת קודם לכן, ותיאסר אז האשה באכילת תרומה, ולכן בכל שעה יש לחשוש שמא זו היא השעה שעתידה האשה להיאסר בה.
מתקיף לה רב פפא
לרב אדא:
והלא אף במגרש שעה אחת קודם מיתתו אין ודאות שתיאסר האשה אי פעם באכילת תרומה, ד
ממאי דאיהו מיית ברישא
[מנין לנו שימות הבעל תחילה] ויחולו הגירושין שעה קודם לכן!?
דלמא איהי מייתא ברישא
[האשה תמות תחילה], ולא יחולו הגירושין לעולם, ונמצא שכל חייה לא תיאסר באכילת תרומה.
ושוב קשיא, אמאי לא נעמיד את הבעל בחזקת שהוא קיים!?
אלא אמר אביי: לא קשיא
הסתירה שבין הברייתא למשנתנו.
הא
משנתנו -
רבי מאיר
היא,
דלא חייש למיתה
של הבעל, ומעמידו בחזקת שהוא קיים.
ו
הא
ברייתא -
רבי יהודה
היא,
דחייש למיתה
, ואינו סומך על חזקת חיים, ולכן הוא אוסר את האשה באכילת תרומה, משום שחושש שמא ימות הבעל ונמצאת האשה מגורשת למפרע שעה קודם לכן.
דתנן
:
הלוקח יין מבין הכותים
, ואין לו כלים להפריש לתוכם את התרומה והמעשרות של היין -
הרי הוא
אומר: שני לוגין
[מתוך מאה לוגי היין]
שאני עתיד להפריש
אותם לבסוף,
הרי הן תרומה!
שכן היא שיעור תרומה של עין בינונית, אחד מחמישים.
ו
עשרה
לוגין [מתוך מאה הלוגין] שאני עתיד להפריש, הרי הן
מעשר ראשון!
ו
תשעה
לוגין מתוך תשעים לוג הטבל שנותרו ביין, הרי הן
מעשר שני!
ומיחל
[מחלל] את המעשר שני על מעות שיש לו בבית! לפי שמעשר שני עצמו אסור באכילה מחוץ לירושלים, אלא יש לחללו על מעות, והמעות נכנסים תחתיו בקדושת מעשר שני.
ו
אחר שעשה כן, הרי הוא
שותה מיד
את היין, אף קודם שהפריש את התרומה והמעשר, ועדיין הם נמצאים בתוך היין! לפי שיוברר הדבר למפרע, שאותם לוגים שלבסוף יפריש, מעיקרא חלה עליהם קדושת תרומה ומעשר, וכל שאר היין נחשב לחולין מתוקנים.
דברי רבי מאיר
.
רבי יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון אוסרין
לעשות כן! משום דחיישינן שמא אחר שישתה מן היין, יבקע הנוד, וילך שאר היין לאיבוד, ושוב לא יוכל להפריש ממנו ולברר למפרע את התרומה והמעשר, ונמצא למפרע ששתה טבל.
וכשם שחושש רבי יהודה לבקיעת הנוד, ואינו מעמידו בחזקת שהוא קיים, כן הוא חושש למיתת הבעל ואינו סומך על החזקה, והברייתא האוסרת את האשה באכילת תרומה נאמרה לשיטתו.
ורבי מאיר שאינו חושש לבקיעת הנוד אלא סומך על חזקתו שהוא קיים, כמו כן אינו חושש למיתת הבעל, ומשנתנו נאמרה לשיטתו.