גיטין 15a — תלמוד אויף ייִדיש

אמרו לו

חכמים לר' אלעזר [כהוכחה לדבריהם]:

מעשה באמן של בני רוכל שהיתה חולה

הנוטה למות

ואמרה תינתן

כבינתי

תכשיטים -

לבתי. והיא

היתה שווה

בשנים עשר מנה, ומתה

אחרי כן.

וקיימו חכמים את דבריה

ונתנו הכל לבתה, על סמך אמירתה.

אמר להם

ר' אלעזר:

בני רוכל

רשעים הם ולוואי

תקברם אמם

קללם שלא יעלו על לב ולא יזכרו בבית המדרש. ומאחר והיו רשעים, לא הוזכרו בבית המדרש ולא דקדקו בצוואת אמם, ומשום כך אין ללמוד מהם ראיה.

ומעתה מפרשים את מחלוקת התנאים באופן אחר

:

בבריא - כבר הוזכר - לדעת כולם "הולך" אינו כ"זכה". הברייתא אינה מדברת אלא בשכיב מרע, ומחלוקתם תלויה במחלוקת ר' אלעזר וחכמים. וכך הם סוברים:

תנא קמא,

האומר: יחזרו למשלח אם עודנו חי, סובר

כר' אלעזר

האומר: שכיב ומרע ובריא שוים הם, ושניהם צריכים קנין. ולכך, אמירתו "הולך" אינה כ"זכי".

ור' נתן ור' עקיבא

האומרים: יחזרו ליורשי המשלח,

נמי

גם כן סוברים -

כר'

אלעזר

. [ומוסיפים:]

ואף על גב דמית

שמת המשלח -

לא אמרינן

אין אומרים:

מצוה לקיים דברי המת.

ויש אומרים,

האומרים לתת ליורשי מי שנשתלחו לו, סוברים

כרבנן,

שדברי שכיב מרע נחשבים ככתובין וכמסורין. ואף אם לא מת המשלח, נותנים את המעות ליורשי המקבל, כל עוד לא חזר בו המשלח.

ור' יהודה הנשיא שאמר משום רבי מאיר

: מצוה לקיים דברי המת, סובר

כר' אלעזר

, ששכיב מרע צריך קנין כבריא. ולכן - אם לא מת - יחזרו למשלח.

מיהו

אך -

היכא דמית

אם מת -

אמרינן מצוה לקיים דברי המת

. וינתנו המעות למי שנשתלחו לו או ליורשיו.

וחכמים אומרים יחלוקו,

היינו משום ש

מספקא להו

לעניין מתנת שכיב מרע אם ההלכה היא כר' אלעזר, או כרבנן. ואף כשמת המשלח מסופקים הם, אם מצוה לקיים דברי המת אם לאו . ולכן פסקו שחולקים את המעות, כדין כל ממון המוטל בספק, שלדעת חכמים חולקים.

וכאן

בבבל

אמרו: שודא עדיף

עדיף לתת את המעות על פי ראות עיניו של השליח, מאשר לחלוק.

ורבי שמעון הנשיא

אכן

מעשה אתא לאשמועינן

בא להשמיענו מעשה.

עתה מבררת הגמרא את מעמדו של רבי שמעון:

איבעיא להו

נסתפק להם [לחכמי הישיבה]:

רבי שמעון הנשיא

. האם באמת

נשיא הוא? או

שמא -

משמיה דנשיא קאמר

משמו של נשיא אמר?

ופושטים:

תא שמע

בא שמע - ממה

דאמר רב יוסף: הלכה כרבי שמעון הנשיא.

משמע שהיה נשיא! אך הגמרא אינה מקבלת את ההוכחה:

ועדיין תיבעי לך - [גם לאחר ציטוט דברי רב יוסף] עדיין יש לך להסתפק:

נשיא הוא? או דקאמר משמיה דנשיא?

ומסיימת הגמרא:

תיקו

השאלה לא באה לידי הכרעה.

ודנה בגוף דברי רב יוסף:

גופא: אמר רב יוסף: הלכה כרבי שמעון הנשיא

שאמר יחזרו המעות ליורשי המשלח.

ויש להקשות:

והא קיימא לן

והרי מקובל להלכה

שדברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו

נחשבין הם? ואם כן, גם אם לא מת המשלח, יש לתת את המעות למקבל או ליורשיו? תשובה:

רב יוסף מוקי לה

מעמיד אותה [את הברייתא]

בבריא

ששלח [ולא בשכיב מרע].

מקשה הגמרא:

והא

והרי - רבי שמעון הנשיא

ליורשי משלח קאמר!

ומשמע, שלאחר ששלח, מת.

"וקיימא לן מצוה לקיים דברי המת".

אם כן גם ר' שמעון הנשיא מדבר באופן שמת המשלח .

ומיישבת:

תני

שנה בברייתא - בדברי ר' שמעון

"יחזרו למשלח".

ואל תשנה "ליורשי המשלח", משום שלא מדובר במת.

הדרן עלך פרק המביא קמא

--- title: "חברותא - גיטין — פרק שני - המביא גט" source: "https://www.toratemetfreeware.com/online/f02355.html#HtmpReportNum0001L5" chapteranchor: "HtmpReportNum0001L5" --- פרק שני - המביא גט

Оригинал главы פרק שני - המביא גט

הקדמה למשנה

משנתנו חוזרת לבאר את מה ששנינו בתחילת פרק ראשון

,

שכל גט שבא ממדינת הים צריך שהשליח שמביאו יעיד עליו

,

שיאמר

"

בפני נכתב ובפני נחתם

".

לרבא

,

הטעם הוא

,

כי יש לחשוש שבעתיד לא יהיו עדים מצוין לקיים את חתימות הגט

,

ולכן תיקנו שהשליח יאמר

"

בפני נחתם

".

ותיקנו להאמינו

,

למרות שהוא רק עד אחד

.

וכדי שלא יבואו לטעות ולומר שאפשר לקיים גם את כל השטרות האחרים בעד אחד בלבד

,

תיקנו חכמים שצריך מביא הגט לומר גם

"

בפני נכתב

",

כדי שיהא מוכח לכל שהמדובר הוא באישור הגט

,

ולא בקיום שטרות רגיל

.

ולרבה יש עוד טעם בדבר

,

משום שיש חשש שהבעל יבוא אחר כך ויערער על כשרות הגט

,

ויטען שהגט לא נכתב לשם האשה

,

ולכן הצריכו שהשליח יברר לנו שהכתיבה והחתימה היו לשמה

.

משנתנו עוסקת בשליח שלא אמר כדבעי את האמירה

"

בפני נכתב ובפני נחתם

",

בכמה אופנים

:

א

.

שליח שלא אמר במלואו

"

בפני נכתב ובפני נחתם

"

אלא העיד רק על הכתיבה

,

או רק על החתימה

,

הגט פסול

.

מתניתין:

המביא גט ממדינת הים, ואמר "בפני נכתב", אבל לא אמר "בפני נחתם".

או שאמר "

בפני נחתם" אבל לא אמר "בפני נכתב"

פסול הגט.

ב. שליח שהעיד על הכתיבה ועל החתימה, אבל לא על כל הכתיבה או לא על כל החתימה. וכגון: אם אמר "

בפני נכתב כולו, ובפני נחתם חציו

של הגט", דהיינו, בפני חתם אחד משני העדים החתומים בגט, או שאמר "

בפני נכתב חציו",

וכפי שיבואר בגמרא מהו חציו של גט, "

ובפני נחתם כולו", פסול

.

ג.

אחד אומר "בפני נכתב", ואחד אומר "בפני נחתם", פסול

.

ענין זה מתבאר בגמרא בשני אופנים:

האופן האחד, רק אחד מהשניים היה שליח, והוא העיד "בפני נכתב" אך לא העיד על החתימה, והשני הוא עד גרידא, שאינו שליח הגט, אלא שהוא מאשר את החתימה, ונמצא שיש בפנינו על החתימה רק את עדותו של עד אחד, שאינו שליח, שאינו נאמן לקיים את החתימות, בהיותו עד אחד בלבד [שאינו שליח].

והאופן השני, שניהם היו שליחים, ואף על פי כן פסול הגט, היות והעד המעיד "בפני נחתם" לא אמר "בפני נכתב", ולכן, קיים החשש שיבואו לטעות ולהחליף בקיום שטרות, ויאמרו שאפשר לקיים שטרות בעדות של עד אחד בלבד, ולכן פסול הגט.

ד.

שנים אומרים "בפנינו נכתב", ואחד אומר "בפני נחתם", פסול

.

וגם במקרה זה, יש בגמרא שני אופנים כיצד יש להעמידו:

האופן האחד, אם כולם לא היו שליחים, שאז חסרה כל עדות ועדות, או שחסר בה "בפני נכתב", או שחסר בה "בפני נחתם".

האופן השני, אם כולם שליחים, אף על פי כן פסול, כי המעיד על החתימה לא העיד "בפני נכתב", ועדיין יש חשש של איחלופי בקיום שטרות.

ורבי יהודה מכשיר

. במקרה האחרון [הרביעי], ודאי שהוא מכשיר. ובגמרא יתבאר האם הוא מכשיר גם במקרה השלישי, שאחד אומר בפני נכתב ואחד אומר בפני נחתם.

ה.

אחד אומר בפני נכתב, ושנים אומרים בפנינו נחתם

, לדברי הכל

כשר

. ובגמרא מפרש.

גמרא:

שנינו במשנה במקרה הראשון: אמר "בפני נכתב, ולא בפני נחתם", פסול.

ומקשינן:

הא תו, למה לי!?

הא תנינא חדא זימנא!

הרי שנינו דין זה פרק ראשון.

דתנן:

המביא גט ממדינת הים, צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם!

ואם כן, פשוט הוא, שאם הוא לא אמר את כל האמירה הזאת בשלמותה, פסול הגט.

ומשנינן:

אי מההיא

, מהמשנה של פרק ראשון בלבד,

הוה אמינא

, הייתי אומר, שהמביא גט

צריך

אמנם לומר "בפני נכתב ובפני נחתם", אך זהו רק דין לכתחילה. אבל,

ואי לא אמר

, בדיעבד הוא כשר. לכן

קא משמע לן

משנתנו, שאם לא אמר גם בפני נכתב וגם בפני נחתם, הגט פסול.

שנינו במשנה במקרה השני: "

בפני נכתב חציו, ובפני נחתם כולו", פסול

.

והוינן בה:

הי חציו?

באיזה חצי מדובר?

אילימא חציו הראשון

של הגט, והוא מעיד שהוא נכתב בפניו, אם כן קשה, מדוע הוא פסול?

והאמר רבי אלעזר: אפילו לא כתב בו

בגט

אלא שיטה אחת,

שורה אחת,

לשמה,

בפני השליח, והיא השורה הראשונה של הגט, שבה כתובים שם האיש והאשה והזמן,

שוב אינו צריך

לראות השליח שיכתבו את המשכו של הגט בפניו.

ואם כן, מדוע פסול כשהעיד על חציו הראשון שנכתב בפניו? והרי מספיק שיראה את השורה הראשונה בלבד, כדי שיוכל להעיד עליו!?

אלא, אמר רב אשי

: מה שפסול כשמעיד "בפני נכתב חציו", זה דוקא אם העיד על

חציו אחרון

. אבל אם חציו ראשון נכתב בפניו, כשר, אפילו אם רק שיטה ראשונה נכתבה בפניו.

שנינו במשנה:

בפני נכתב כולו ובפני נחתם חציו, פסול!

אמר רב חסדא

: הפסול כשהשליח מעיד רק על חתימה אחת, הוא

אפילו

כאשר

שנים מעידים על חתימת יד שני

שהיא נכונה, בכל זאת הגט

פסול

.

מאי טעמא?

או כולו בקיום הגט,

על ידי עדים שיעידו על החתימות שהן אמת, וייקמו בכך את הגט כמו כל שטרות.

או כולו בתקנת חכמים,

שהשליח יעיד על שתי החתימות "בפני נחתם".

אך כאן, שעל חתימה אחת מעיד השליח, ועל החתימה השניה יש שני עדים, הגט פסול, כי השליח לא מדייק בדבריו כשאין כל העדות מתקיימת על ידו.

מתקיף לה רבא: מי איכא מידי

, האם יתכן כדבר הזה,

דאילו אמר

א

חד

את כל העדות, כגון שהשליח היה אומר רק בפני נחתמו שתי החתימות, היה

כשר. ו

אילו

השתא, דאיכא תרי

, שיש שני עדים על החתימה השניה [שזה לכאורה עדיף], יהיה

פסול!?