עירובין 72b — תלמוד אויף ייִדיש

מיתיבי

[מפורש בסמוך למאן מותבינן]:

אמר רבי יהודה הסבר

[מלשון "סברא". ונקרא כן על שם חריפותו]:

לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על מחיצות המגיעות לתקרה, שצריכין עירוב לכל חבורה וחבורה

.

על מה נחלקו

-

על מחיצות שאין מגיעות לתקרה

.

שבית שמאי אומרים

: צריך

עירוב לכל חבורה וחבורה

.

ובית הלל אומרים

: דיו

עירוב אחד לכולן.

והשתא מפרשינן למאן מהני אמוראי דלעיל הוי תיובתא.

למאן דאמר

כי

במחיצות המגיעות לתקרה מחלוקת

הוי

תיובתא

מהך ברייתא, דהא קתני בהדיא שבמחיצות המגיעות לתקרה לכולי עלמא הוי חילוק רשויות!

ו

אילו

למאן דאמר במחיצות שאין מגיעות לתקרה מחלוקת

הוי

סייעתא

מהך ברייתא, דהא קתני בהדיא כהך מאן דאמר!

להך לישנא דאמר רב נחמן

שה

מחלוקת

היא

במסיפס,

אבל במחיצות עשרה לכולי עלמא הוי חילוק רשויות - הוי

תיובתא

. דהא קתני בברייתא דלבית הלל אף במחיצות עשרה לא הוי חילוק רשויות, אם אך אינן מגיעות לתקרה.

ומספקא לן:

להך לישנא דאמר רב נחמן

"אף במסיפס מחלוקת"

-

לימא תיהוי תיובתא

מברייתא.

דהא משמע שרק במחיצות שאין מגיעות לתקרה אבל גבוהות עשרה הוא דסבירא להו לבית שמאי דהוי חילוק רשויות. אבל במסיפס לא.

או דילמא אפילו במסיפס סברי בית שמאי דהוי חילוק רשויות?

אמר לך רב נחמן: פליגי במחיצה, והוא הדין במסיפס.

והאי דקא מיפלגי במחיצה

-

להודיעך כחן דבית הלל

, שאפילו במחיצה מקילין, וסבירא להו דלא הוי חילוק רשויות.

ותמהינן:

וליפלגי במסיפס,

ו

להודיעך כחן דבית שמאי

דאפילו במסיפס מחמירין דהוי חילוק רשויות?

ומשנינן:

כח דהיתרא עדיף

להשמיענו!

אמר רב נחמן אמר רב: הלכה כרבי יהודה הסבר

, שנחלקו בית שמאי ובית הלל דוקא במחיצות שאין מגיעות לתקרה.

אבל במגיעות לתקרה מודו בית הלל דהוי חילוק רשויות.

אמר רב נחמן בר יצחק: מתניתין נמי דיקא

שבמחיצות המגיעות לתקרה מודו בית הלל.

דקתני

במתניתין:

ומודים

בית הלל

בזמן שמקצתן שרויין בחדרים ובעליות, שצריכין עירוב לכל חבורה וחבורה.

מאי חדרים, ומאי עליות?

אילימא, חדרים

היינו

חדרים ממש,

, שמתחלה נבנה הטרקלין על דעת לחלקו לחדרים,

ועליות

-

עליות ממש

.

הא

פשיטא

היא דהוי חילוק רשויות, ולמה לי לאשמועינן זאת?!

אלא לאו, כעין חדרים

ו

כעין עליות

.

ומאי ניהו

-

מחיצות המגיעות לתקרה

.

כלומר: שהטרקלין מעיקרו נבנה להיות אולם רחב, והוא עיקר שמושו, ועכשיו חלקוהו השובתים לפי שעה.

אלא, משום שעשו מחיצות המגיעות לתקרה כעין חדרים ועליות, לכולי עלמא הוי חילוק רשויות.

ומסקינן:

שמע מינה.

תנא

בברייתא: בית שמאי ובית הלל לא פליגי אם הרשויות חלוקות, וכדפרישנא עד השתא. אלא לדברי הכל רשות אחת היא, וכחמשה שגבו את עירובן דמו [וכדסבירא להו לבית הלל, לפי מה שפירשנו לעיל].

ומיהו, בית שמאי ובית הלל בחמשה שגבו גופא הוא דפליגי.

ולפיכך:

במה דברים אמורים

דסברי בית שמאי דעירוב לכל אחד ואחד -

כשמוליכין

בני החבורות

את עירובן למקום אחר

באותה חצר, ונותנין אותו בבית של שאר בני החצר.

שזה דומה לחמשה שגבו את עירובן, ובאין לערב עם חצר אחרת, דסבירא להו לבית שמאי, שכל אחד מהחמישה צריך ליתן את עירובו בחצר האחרת.

ובית הלל סבירא להו: חמשה שגבו את עירובן, אחד נעשה שליח לכולן, ואין כולן צריכין ליתן פת בחצר השניה.

אבל אם היה עירוב

של בני החצר

בא אצלן

לטרקלין, אף לבית שמאי אין צריכים חמשה אלו ליתן ולא כלום בעירוב המשותף, ולכן, ל

דברי הכל

-

עירוב אחד לכולן!

כלומר: כיון שהעירוב בא לטרקלין, כולן פטורין מליתן את העירוב, כדין בית שנותנין בו את העירוב, שפטור מליתן חלקו בעירוב [ריטב"א, וראה שם].

והוינן בה:

כמאן אזלא הא דתניא

:

חמשה שגבו את עירובן

-

כשמוליכין את עירובן למקום אחר,

כשבאים לערב על ידי נתינת עירוב בחצר אחרת -

עירוב אחד לכולן

, ואין צריכים כולן להשתתף בעירוב הניתן בחצר אחרת.

כמאן?

כבית הלל

. וכדאמרן.

ואיכא דאמרי: במה דברים אמורים

דסברי בית הלל עירוב אחד לכולן -

כשהיה

עירוב בא אצלן

לטרקלין. שבכי האי גוונא בחמשה שגבו את עירובן, עירוב אחד לכולן [ובית שמאי סבירא להו: אף בחמשה שגבו, עירוב לכל אחד ואחד, והכא נמי לא שנא].

אבל אם היו מוליכין את עירובן למקום אחר,

אפילו בחמשה שגבו עירוב לכל אחד ואחד, והכי נמי בחמשה ששבתו בטרקלין -

עירוב לכל אחד ואחד.

ולפי הך איכא דאמרי:

כמאן אזלא הא דתניא: חמשה שגבו את עירובן, כשמוליכין את עירובן למקום אחר עירוב אחד לכולן

.

כמאן?

-

דלא כחד!

דלכולי עלמא, בכי האי גוונא עירוב לכל אחד ואחד, וכדאמרן.

מתניתין:

חצר שיש בה בתים נפרדים לאב ולבניו, ולשאר דיורין, ו

האחין שהיו אוכלין על שלחן אביהם, וישנים בבתיהם

הפתוחים לחצר - הרי הם כדיירים חלוקים, כיון שהם חלוקים בשנתם בבתים חלוקים, ו

צריכין עירוב לכל אחד ואחד מן האחין.

לפיכך, אם שכח אחד מהם ולא עירב

הרי הוא אוסר על כולן.

ואם בא להתיר להם -

מבטל

להם

את רשותו.

אימתי: בזמן שמוליכין עירובן במקום אחר

[בגמרא יתבאר, אם בחצר אחרת או באותה חצר].

אבל אם היה עירוב בא אצלן, או שאין עמהן דיורין

אחרים בחצר, אלא האב ובניו בלבד -

אינן צריכין לערב

, ויתבאר טעמא דמתניתין בגמרא.

גמרא:

לקמן, בסוף עמוד זה, אמרינן, שאין אדם אוסר בחצר אלא אם היה לו בה מקום דירה. ופליגי אמוראי התם מאי מיקרי מקום דירה.

רב אמר: מקום פיתא שהוא אוכל שם, ושמואל אמר מקום לינה.

ומדאמרינן הכא במשנה, שהאחין האוכלין ביחד אצל אביהם אלא שהם חלוקים בשנתם בבתיהם הנפרדים, כאשר הם מוליכין עירוב למקום אחר צריך כל אחד ואחד ליתן עירוב.

שמע מינה

כי

מקום לינה

שהוא נפרד לאחים - הוא ה

גורם

הקובע את דירתם. ולכן חייבין ליתן כל אחד עירוב נפרד!

ודחינן: מהכא ליכא למשמע מינה. היות שהאחין האלו אכן גם אוכלין בבתיהן הנפרדים, ולא בבית אביהם.

והא דקתני "שהיו אוכלין על שולחן אביהם" -

במקבלי פרס

[שאביהם נותן להם הוצאות האוכל שאוכלים בביתם],

שנו

.

תנו רבנן: מי שיש לו

"בית שער"

[בית קטן שעושין לפני שער החצר, והכל עושין אותו קפנדריא], או

אכסדרה

[פרוזדור שלפני הבתים],

ומרפסת

[שלפני פתחי העליה, וכולן עולים דרך שם - רש"י יומא יא ב]

בחצר חבירו

אף על פי שדרין שם [תוספות],

הרי זה אין אוסר עליו

מלהוציא מביתו לחצר, כיון שמקומות אלו אינם נחשבים לבית דירה.

אבל מי שיש לו בחצר חבירו,

בית התבן, בית הבקר, בית העצים, ובית האוצרות

-

הרי זה אוסר עליו

, דחשיבי שימוש של דירה.

רבי יהודה אומר: אינו אוסר אלא מקום דירה

מגורי אדם

בלבד

.

אמר רבי יהודה: מעשה בבן נפחא, שהיו לו חמש

בתים בחמש

חצרות

[מאירי]

באושא

ולא היה דר בכולן, אלא משתמש בהם לתבן ועצים [מאירי].

ובא מעשה לפני חכמים, ואמרו: אינו אוסר אלא בית דירה בלבד.

ותמהינן עלה: וכי

בית דירה סלקא דעתך!?

כלומר: הרי בית שער, אפילו היה דר שם אינו אוסר [מאירי]?!

ומשנינן:

אלא אימא מקום דירה

.

כלומר: ראוי לדירה, וגם דר שם בפועל. שאפילו היו לו בתים רבים בהרבה חצרות אינו אוסר אלא באותה דירה שהוא דר בה [מאירי].

מאי

היכן הוא

מקום דירה?