עירובין 24b — תלמוד אויף ייִדיש

אמר

עלה

אמימר

: הא דאמרן דמים חשיבי דירה,

והוא דחזיין לתשמישתא

[שראויין המים לתשמיש] ששותין ממנו, דאין לך דירה גדולה מזו.

אבל לא חזיין לתשמישתא, לא

.

ו

אמר

עלה

רב אשי: ודחזיין לתשמישתא נמי

[ואפילו ראויין לתשמיש]

לא אמרן

שחשיב דירה,

אלא שאין ב

רוחב

עומקו

של מים

יותר מבית סאתים, אבל אם יש ב

רוחב

עומקו

של מקוה המים עצמו,

יותר מבית סאתים, אסור!

והטעם: שאין דרך שוחה מלאה מים, לעשותה יותר מבית סאתים, וחשיבי כזרעים [תוספות, לדעת ר"י].

ודחינן לה:

ולאו מילתא היא,

אלא אפילו היה רחבו של מקוה המים בית כור, נמי חשיב מקומו כמקום דירה,

מידי דהוה אכריא דפירי

[כרי של פירות], שאף אם הוא גבוה עשרה וברוחב בית כור, לא בטלה תורת דירה ממקום הכרי.

ההיא רחבה

שהיתה גדולה מבית סאתים ולא הוקפה לדירה

דהואי ב

מקום הנקרא:

פום נהרא, דחד גיסא הוה פתיח למתא

[שמצידה האחד היתה פתוחה למבוי שבעיר שכלה לרחבה זו] והיה המבוי פרוץ במילואו לרחבה, והרחבה אינה פרוצה במילואה אלא בפתח עד עשר [ריטב"א], ואסור המבוי בטלטול, שהרי פרוץ הוא לרחבה שהיא כרמלית כיון שאינה מוקפת לדירה, [מלבד מה שהיה פרוץ המבוי בצידו השני לרשות הרבים].

וחד גיסא

של הרחבה,

הוה פתיח לשביל של כרמים

[והיה השביל פרוץ במילואו לרחבה, והרחבה פתוחה לשביל בפתח עד עשר],

ו

סופו של

שביל של כרמים הוה סליק

[היה כלה]

לגודא דנהרא

[לשפת הנהר] שהיה גבוה עשרה מקרקע השביל [תוספות לפי שיטת רש"י], ונמצא שהשביל מוקף משלשת צדיו, ופרוץ מרוח רביעית לרחבה שהיא כרמלית האוסרתו בטלטול, כדין כל רשות הפרוצה מרוח רביעית לכרמלית שהיא אסורה, [ודרך אותו מבוי, רחבה ושביל, היו עוברים גמלי העיר לנהר לשתות].

אמר אביי: היכי נעביד

אם רוצים להתיר הטלטול בכולם, על ידי שיתחילו להשתמש ברחבה כמקום דירה, ונמצא שממילא יותר הטלטול בכולם, [אחר שיתירו המבוי בצידו הפתוח לרשות הרבים בלחי או קורה]?

שהרי בהא גופא שיתחילו עכשיו להשתמש בה, לא יועיל! כיון שבשעת היקף הרחבה עשאוה שלא לשם דירה, והוה ליה "הוקף ולבסוף פתח", דלא מהני, [והיה קשה להם לפרוץ פירצה בגדר האבנים של הרחבה, ולהקיפה מחדש].

ואם יתחילו להשתמש, ואחר כך

לעביד ליה

היקף חדש על ידי

מחיצה

שתוסיף גובה

אגודא דנהרא

[על שפת הנהר], ותיחשב אותה מחיצה שבסוף השביל כמחיצת הרחבה שהרי כנגד הרחבה היא בסוף השביל, וחשובים הרחבה והשביל כמקום אחד? גם זה לא יועיל! ד

אין עושין מחיצה על גבי מחיצה

, שהרי כבר יש שם מחיצת הגודא, ואין מועיל להגביה מחיצה קיימת כדי להחשיבו כהיקף חדש, אלא אם כן פרצו תחילה ההיקף הראשון פירצה יותר מעשר והקיפוה מחדש, וכדאמרן לעיל.

ו

אם נבוא להקיף הרחבה מחדש על ידי ד

לעביד ליה צורת הפתח

[ולא מחיצה, שלא להפריע מהלך הגמלים]

אפומא דשביל של כרמים

[באותו מקום שמסתיימת הרחבה ומתחיל השביל] ותיחשב "צורת הפתח" זו כהיקף חדש לדירה?

הא לא ניחא! ד

אתו גמלי

העוברים באותו מקום לעבר הנהר ו

שדיין ליה

[ומפילין לצורת הפתח], שהיה הפתח צר, ועכשיו דוחק את הגמלים יותר, על ידי הקנים של צורת הפתח.

אלא אמר אביי

: דלא ליעביד צורת הפתח באותו מקום, אלא

ליעביד

רק

לחי

בעובי משהו

אפיתחא

[היינו כמו "אפומא", דלעיל - לשיטת רש"י]

דשביל של כרמים

והיא מתרת את השביל, [דמיירי שהיו בו דיורין בשביל, ולפיכך ניתר הוא בלחי כמבוי, ואין צריך "פסין" כחצר - רש"י וריטב"א] והשתא אמרינן:

דמגו דמהניא

הא לחי

לשביל של כרמים

להתירו,

מהני נמי לרחבה

, וכדאמרן לעיל גבי צורת הפתח.

אמר ליה רבא

: אם נעשה כן,

יאמרו

הרואים שאינם יודעים שיש לשביל בסופו מחיצת הגודא דנהרא, כיון שאינה ניכרת, וגם, כיון שרוב שבילים אין מסתיימים במחיצה לא יתנו לבם אליה [ריטב"א], ואם כן הוה ליה בעיניהם כמבוי מפולש [שהרי מצדו אחד רחבה שהיא כרמלית, וצידו השני נהר שהוא כרמלית] הצריך תיקון צורת הפתח מצידו האחד ולחי מצידו השני [וכדאמרן לעיל דף ז.]:

לחי

לבדו

מועיל לשביל של כרמים דעלמא

שהוא מפולש בלי מחיצה בסופו.

אלא אמר רבא: עבדינן ליה

למבוי בפתחו שלצד רשות הרבים צורת הפתח, ועוד

לחי לפיתחא דמתא

[לפתח המבוי הפתוח לרחבה] להתירו בטלטול, וכדין מבוי הפרוץ מחד גיסא לרשות הרבים ומחד גיסא לכרמלית שהוא ניתר בצורת הפתח מכאן ולחי וקורה מכאן, [וכדאמרן לעיל דף ז.]. והשתא אמרינן:

דמגו דמהני ליה לחי למתא

, להתירו,

מהני נמי לרחבה

, לעשותה כמוקפת לדירה. ושוב ממילא מותר אף השביל שהרי אינו פתוח לכרמלית.

הלכך

לאחר שיתקן כדאמרן -

טלטולי במתא גופה

[במבוי עצמו]

שרי

, כיון דנתקן בצורת הפתח מכאן ולחי מכאן. וכן

טלטולי ברחבה גופה, שרי

, שהרי נעשית מוקפת לדירה, על ידי הלחי.

אבל להוציא

ממתא לרחבה ו

להכניס

מרחבה למתא, פליגי בה רב אחא ורבינא, חד אסר וחד שרי

, וכדמפרש טעמייהו ואזיל.