רש״י אויף ברכות לח. (38a) — דער פירוש אָנלײַן

כעבין – ערוכה ומקוטפת כגלוסקאות נאות גלי דעתיה דללחם עשאה:

כלמודין – כנסרים בעלמא שלא הקפיד על עריסתם ודוגמתו שנינו במועד קטן (פ"ב דף יב.) עושה לו למודין לוחין לבור של יין לכסותו:

זיעה בעלמא הוא – ואינו פרי לברך עליו בורא פרי העץ:

וחומץ ספוניות – סופי ענבים שאין מתבשלים עולמית ועושים מהן חומץ:

מחייב קרן וחומש – לשותה ממנו בשוגג:

ור' יהושע פוטר – דזיעה בעלמא הוא ואין שם תרומה חל עליו ואין לך פרי הניתן למשקה אלא זיתים וענבים בלבד והיינו כמר בר רב אשי:

טרימא מהו – מה מברכין עליו ושם טרימא כל דבר הכתוש קצת ואינו מרוסק:

לא הוה אדעתא דרבא – לא היה מבין מהו שואל:

א"ל – רבינא לההוא מרבנן איזו טרימא אתה שואל:

דקורטמי – כרכום שכותשים אותו ונותנין בו יין ושותין:

או דשומשמי – להוציא שמנן:

או דפורצני – כתישת ענבים לתת לתוך החרצנים מים לעשות תמד:

א"ל רבא חשילתא קא אמרת – מתוך דברי רבינא הבין רבא את השאלה א"ל דבר מעוך שאלתני כמו ביעי חשילתא דשחיטת חולין (דף צג.):

מותר לעשות מהן טרימא – שאינו מפסידה אלמא דבמילת' קאי וכיון דהכי הוא מברכין עליה ב"פ העץ:

והלכתא – ל"ג ומהלכות גדולות הוא:

שתיתא – מאכל העשוי מקמח קליות שנתיבשו בתנור בעוד שהשבלים לחים:

עבה לאכילה עבידא – ובמילת' קיימא:

שבוחשין – מגיסין בכף לערבו יפה במימיו:

זיתום המצרי – מפורש במסכת פסחים (דף מב:):

וכל המשקים שותה – אלמא לאכילה מכוין ורפואה ממילא הויא הכא נמי לאכילה מכוין כו':

ה"ג וצריכא דרב ושמואל – ואע"ג דתניא לענין שבת דאוכל הוא ומותר לאכלו בשבת איצטריך למימר דטעון ברכה:

ה"ג דסד"א כיון דלרפואה קא מכוין לא לבעי ברכה קמ"ל כיון דמתהני מיניה. שהרי מאכל הוא בעי ברוכי:

והלכתא – ל״ג ומהלכות גדולות הוא:

דאפיק משמע – שהוציא כבר והא ודאי ברכה הגונה דלשעבר בעינן שהרי כבר הוציא הלחם הזה מן הארץ שהוא בא ליהנות הימנו:

דכתיב אל מוציאם ממצרים – וכשנאמרה פרשת בלעם כבר יצאו:

המוציא לך מים – וכבר הוציא:

ורבי נחמיה סבר דמפיק משמע – שעתיד להוציא דכתיב המוציא אתכם וכשנאמר פסוק זה למשה עדיין לא יצאו והמוציא לך מים עדיין היה מוציא כל ימי היותם במדבר:

דאפיקית יתכון – שאני הוא שהוצאתי אתכם: