רש״י אויף ברכות לו. (36a) — דער פירוש אָנלײַן

דכולהו שלקי – כל מיני ירק שלוק:

החושש בגרונו – וצריך לתת בו שמן הרבה דהוה ליה שמן עיקר ואניגרון טפל:

לא יערענו בשמן – בשבת דמשהי ליה בתוך גרונו ואינו בולעו וכיון דלא בלע ליה מוכחא מילתא דלרפואה הוא וחכמים גזרו על כל רפואות הנכרות משום שחיקת סמנים שהיא מלאכה:

תחלה – כלומר לכתחלה לא יתן השמן בפיו לשם ערעור כי אם לשם בליעה ואם בא להשהותו ישהנו:

דאית ליה הנאה מיניה – לבד הרפואה יש לו הנאת אכילה:

והלכתא וכו' עד פטר להו לא גרסינן ומה"ג הוא:

קמחא דחטי – אוכל קמח חטים כמות שהיא:

בורא פרי האדמה – כשאר כוסס חטין דתניא לקמן בפרקין (ברכות ד' לז.) שמברך בורא פרי האדמה:

דאשתני – וגרע הואיל ולא אשתני לעלויא מעלייתא:

במלתיה קאי – והוה ליה ככוסס חטין:

הכא אית ליה עילויא אחרינא – הלכך יצא מכלל פרי ולכלל דרך אכילתו לא בא אבל השמן מיד בא בשנויו לכלל דרך אכילתו ועיקר הפרי לכך נטעוהו הלכך פרי הוא:

מאי לאו – מדאמר שערי מכלל דס"ל בחטי בפה"א דחשיב:

ומי גרע ממלח וזמית – והיכי תיסק אדעתין דלא תבעי ברכה:

זמית – שלמיר"א:

קוקיאני – תולעים שבמעיים:

דאית ליה הנאה – באכילה:

קורא – רך של דקל כשענפיו גדלים בכל שנה ושנה כדרך כל האילנות הנוסף בשנה זו רך ובשנה שניה מתקשה ונעשה עץ:

צנון סופו להקשות – שאם אינו תולשו בעתו הוא מתקשה כעץ:

אדעתא דפוגלא – לאכלו כשהוא רך ושמו פוגלא:

צלף – מין עץ:

אדעתא דפרחא – שם פריו:

מיני נצפה – הוא צלף לפי שגדלים בו כמה מיני אכילה קרי ליה מיני:

תמרות – בתוך העלים גדלים כמין תמרות ובולטין בעלה כמו בעלין של ערבה:

אביונות – הוא הפרי:

קפריסין – הוא קליפה גדולה שסביבות הפרי כעין קליפה הגדילה סביב אגוזים דקים:

צלף נטעי אינשי אדעתא דשותא – לאכול את העלים ואת התמרות שאינן ממעטין את האילן בכך:

דקלא לא נטעי אינשי אדעתא – לאכול את הקורא שהאוכלו ממעט ענפי האילן:

והלכתא וכו' – עד פטר להו לא גרסינן ומה"ג הוא:

ערלה בחוצה לארץ – מדברי סופרים היא:

דכל המיקל בארץ – בערלה הלכה כמותו בחוצה לארץ. דכיון דאינה מן התורה הלך אחר המיקל:

גבי מעשר – דהא דר"ע לגבי מעשר איתמר דמעשר פירות האילן דבארץ גופה דרבנן שהתורה לא חייבה לעשר אלא דגן תירוש ויצהר:

כלאים בכרם – קסבר מין ירק הוא:

מ"מ לב"ש הוה ליה ספק ערלה וכו' – האי מ"מ מסקנא דפירכא דרבינא הוא ולמימר שאף הפרי עצמו מותר בחוצה לארץ דהא בארץ ספק הוא ותנן ספק ערלה כו':

ובסוריא – ארם צובה שכבש דוד והוסיפה על גבול ארץ ישראל:

ובחוצה לארץ – הלוקח מן החשוד על הערלה ויודע הוא שיש בפרדסו זקנות ונטיעות:

יורד ולוקח – הימנו אף על פי שספק הוא אם יביא מן הנטיעות: