חולין 88a — תלמוד אויף ייִדיש

ואלו ואלו,

בין המשקין היוצאים ממנו ובין המשקין שנוגע בהן הטבול יום,

אין מטמאין

את האחרים. לפי שטבול יום אינו מטמא את הנוגע בו.

ושאר כל הטמאין, בין

טמאין

קלין

ו

בין חמורין,

הרי

משקין היוצאין מהן

דינם

כמשקה הנוגע בהן

.

ואלו ואלו

, המשקין היוצאין מהן והמשקין הנוגעים בהם, הרי הם

"תחלה",

ראשון לטומאה, ומטמאין אחרים! שהמשקה שנגע בטומאה נעשה תמיד [מגזירת חכמים] ראשון לטומאה, ואפילו אם רק שני לטומאה נגע בו. [ומשקה שיצא משאר הטמאין אינו טמא בגלל נגיעתו בטמא, אלא גזרו בהם רבנן שיהיו ראשון לטומאה כדלקמן].

חוץ מן המשקה שהוא אב הטומאה!

שישנם משקין היוצאים מאדם טמא שהן חמורים יותר, שהן אב הטומאה והן: הזוב, והרוק, ומי הרגלים של הזב.

ודייקינן:

מאי "קלין" ומאי "חמורין"

ששנינו במשנה זו?

מאי לאו "קלין"

היינו

שרץ וזב

[שגם בשרץ יש משקין היוצאין ממנו, כגון מי רגלים שלו] ,

ו"חמורין"

היינו

מת

, שהוא חמור משרץ וזב. שהן אב הטומאה והוא אבי אבות הטומאה. וכיון ששנינו במשנה כי טמאין קלין וחמורין משקין היוצאים מהן הרי הם תחלה, הרי שמשקין היוצאין מן המת אף הן מטמאין, ואילו בברייתא בתוספתא לעיל שנינו שמשקין היוצאין מן המת טהורין!?

ומתרצינן:

לא! "קלין"

היינו

שרץ, ו"חמורין"

היינו

זב

[שהוא חמור משרץ, שמטמא במשכב ומושב], ולעולם משקה המת - טהור הוא!

והוינן בה:

מאי שנא זב דגזרו ביה רבנן

על משקין היוצאין ממנו שיהיו ראשון לטומאה,

ומאי שנא מת דלא גזרו ביה רבנן

כלל שיטמאו משקין היוצאין ממנו?

ומתרצינן:

זב, דלא בדילי אינשי מינה,

לפי שהוא חי וגם לא ניכר עליו שהוא טמא -

גזרו ביה רבנן

על משקין היוצאין ממנו כדי שיתרחקו ממנו!

מת, דבדילי אינשי מיניה

-

לא גזרו ביה רבנן!

שנינו במשנה:

דם הניתז ושעל הסכין

חייב לכסות.

תנו רבנן

: כתיב

"וכסהו", מלמד שדם הניתז ושעל הסכין חייב לכסות.

אמר רבי יהודה: אימתי, בזמן שאין שם דם אלא הוא. אבל יש שם דם שלא הוא

-

פטור מלכסות!

תניא אידך: "וכסהו", מלמד שכל דמו חייב לכס ות.

מכאן אמרו: דם הניתז ושעל אגפים

[כותלי בית השחיטה] -

חייב לכסות!

אמר רבי שמעון בן גמליאל: במה דברים אמורים

שחייב לכסות דם הניתז ושעל אגפים כ

שלא כסה

את כל

דם הנפש.

דהיינו, שדם הניתז ושעל אגפים הוא מדם הנפש ולכן צריך לכסותו,

אבל

אם

כסה

את כל

דם הנפש,

והדם הניתז ושעל האגפים אינו מדם הנפש -

פטור מלכסות

אותו, כיון שאין חיוב לכסות אלא את דם הנפש, והרי כולו מכוסה .

ומבארינן:

במאי קא מיפלגי

הני תנאים?

רבנן סברי: "דמו"

דכתיב גבי כסוי -

כל דמו

משמע

! רבי יהודה סבר: "דמו"

-

ואפילו מקצת דמו

משמע! שכיון שכסה מקצת מדם הנפש יצא, ואפילו אם נשאר דם הנפש שאינו מכוסה פטור מלכסות אותו. [שהרי הוא פוטר דם הניתז ואפילו אם הוא דם הנפש] .

ורבי שמעון בן גמליאל סבר: "דמו"

-

המיוחד

משמע דהיינו דם הנפש שכולו חייב בכסוי.

נמצאו שלש דעות בדבר:

א.

לרבנן צריך לכסות את כל הדם.

ב.

לרבי יהודה חייב לכסות רק מקצת הדם ובלבד שיהא מדם הנפש .

ג.

לרבן שמעון בן גמליאל חייב לכסות את כל דם הנפש, ותו לא.

מתניתין:

במה מכסין, ובמה אין מכסין?

מכסין בזבל הדק, ובחול הדק, בסיד, ובחרסית

[חרסים שחוקים],

ובלבנה, ובמגופה

[כסוי החבית שעשוי מחרס]

שכתשן

עד שנעשו כעפר.

אבל, אין מכסין לא בזבל הגס, ולא בחול הגס, ולא בלבנה ובמגופה שלא כתשן

.

ולא יכפה עליו

, על הדם,

את הכלי. כלל אמר רבי שמעון בן גמליאל: דבר שמגדל בו צמחים

-

מכסין בו, ושאינו מגדל צמחים

-

אין מכסין בו!

גמרא:

והוינן בה:

היכי דמי חול הדק,

והיינו, מהו שיעור דקותו?

ומבארינן:

אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: כל שאין היוצר

שמשתמש בחול לעשיית קדירות

צריך לכתשו.

ואיכא דמתני לה

שדברי רבה בר בר חנה נסובו

אסיפא

דמתניתין, ששנינו בה:

אבל אין מכסין לא בזבל הגס ולא בחול הגס.

והוינן בה:

היכי דמי חול הגס

מהו שיעור גסותו? ועל זה

אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: כל שהיוצר צריך לכתשו.

והוינן בה:

מאי בינייהו

דהני תרי לישני? ומשנינן:

איכא בינייהו

באופן

דצריך

היוצר לכתשו

ולא צריך

לכתשו. כלומר,

דמיפריך איפרוכי

שאינו כתוש אבל נפרך בקלות ביד. ללישנא קמא דאמר "כל שאין היוצר צריך לכתשו" גם חול זה הוא בכלל חול הדק שהרי אין צריך לכתשו, שאפשר לפרכו ביד. אבל ללישנא בתרא, דאמר "כל שהיוצר צריך לכתשו" משמע אפילו אם צריך כתישה כל דהו, כגון חול זה שצריך לפרכו ביד, בכלל חול הגס הוא .

תנו רבנן

: אילו נאמר רק

"וכסהו", יכול יכסנו באבנים או יכפה עליו את הכלי?

-

תלמוד לומר "בעפר"

8 .

ואין לי

שאפשר לכסות בו

אלא עפר. מנין לרבות זבל הדק וחול הדק ושחיקת אבנים ושחיקת חרסית

ונעורת פשתן דקה,