חולין 83b — תלמוד אויף ייִדיש

רבי אומר: "יום אחד"

משמע

יום המיוחד!

ובמה יחודו? שהוא

טעון כרוז!

שהמוכר חייב להכריז אמה מכרתי! או בתה מכרתי! .

מכאן אמרו: בארבעה פרקים בשנה המוכר בהמה לחבירו צריך להודיעו.

הדרן עלך פרק אותו ואת בנו

--- title: "חברותא - חולין — פרק שישי - כסוי הדם" source: "https://www.toratemetfreeware.com/online/f02368.html#HtmpReportNum0005L5" chapteranchor: "HtmpReportNum0005L5" --- פרק שישי - כסוי הדם

Оригинал главы פרק שישי - כסוי הדם

מתניתין:

החיוב של

כיסוי הדם,

שמצוה מן התורה לכסות את דם השחיטה בעפר ,

נוהג

בין

בארץ ו

בין

בחוצה לארץ.

בין

בפני הבית,

בזמן שבית המקדש היה קיים,

ו

בין

שלא בפני הבית.

ונוהג

בחולין אבל לא במוקדשין!

שעופות קדשים, כגון חטאת העוף ועולת העוף, אין דם מליקתן חייב בכסוי.

ונוהג בחיה ובעוף,

אבל לא בבהמה!

ונוהג

במזומן,

בחיה ועוף הגדלים בבית ומזומנים לשחיטה בכל עת,

ובשאינו מזומן

, בחיות ועופות שאינם מזומנים לו אלא הוא צריך לצוד אותן .

ונוהג בכוי, מפני שהוא ספק

אם הוא חיה או בהמה, ולכן חייבים להחמיר ולכסות את דמו .

ואין שוחטין אותו,

את הכוי,

ביום טוב

כיון שביום טוב אין מכסין את דמו, כמבואר בסמוך, ולכן אין לשוחטו לכתחילה כדי שלא לבטל מצות כיסוי הדם המחויבת בכוי מספק, כאמור לעיל .

ואם שחטו

את הכוי ביום טוב -

אין מכסין את דמו

באותו היום, מפני שיש בטלטול העפר לצורך כסוי הדם משום חילול יום טוב, ואין לחלל יום טוב לצורך כיסוי דמו, שאין מצוותו אלא מחמת הספק .

גמרא:

והוינן בה: דם

מוקדשין מאי טעמא לא

חייב בכסוי?

אילימא משום דרבי זירא. דאמר רבי זירא: השוחט

-

צריך שיתן עפר למטה

מהדם! דהיינו, שלא ישחוט על קרקע קשה אלא ישים על הקרקע קודם השחיטה עפר רך ,

ועפר למעלה

כדי לכסות בו את הדם,

שנאמר "ושפך את דמו

-

וכסהו בעפר",

ודרשינן: "

עפר

"

לא נאמר

שיהא משמע שרק מלמעלה יהא הדם מכוסה בעפר,

אלא "בעפר",

דמשמע שהדם יהא עטוף מכל צדדיו בעפר.

מלמד: שהשוחט צריך שיתן עפר למטה ועפר למעלה!

והכא,

בדם המוקדשין,

לא אפשר

ליתן עפר מלמטה, שהרי סדר הקרבת קרבנות העופות הוא שמולקין אותם ומזים את הדם, וממצים את הדם שבצוארם על קיר המזבח, ואם כן

היכי ליעביד?

ליתיב

עפר על קיר המזבח קודם מצוי הדם,

וליבטליה

לעפר שם, והיינו שיקבענו לעפר שם כדי שישאר כך לעולם, הרי

קמוסיף אבנין

של המזבח, ואין להוסיף על מדות המזבח , ד

כתיב

שאמר דוד המלך לשלמה בנו

"הכל

-

בכתב מיד ה' עלי השכיל"!

שנאמר לו בנבואה כל צורת מלאכת בית המקדש ומידותיו, ואין לשנות מהם.

ואילו אם

לא ליבטליה

לעפר שם, אלא יתן העפר על המזבח על מנת ליטלו לאחר מכן [ועל ידי כן לא יחשב העפר כחלק מהמזבח, וממילא לא נוסף על מדתו], אם כן העפר הזה

קא הוי חציצה

בין הדם של הקרבן למזבח, והרי צריך שהדם יתמצה על קיר המזבח!? [אך אילו היה מבטל את העפר שם, לא היה חוצץ לפי שהעפר בעצמו היה נחשב כמזבח], וכיון שאין אפשרות לקיים מצות כסוי הדם בעפר מלמטה, פטור הוא לגמרי מכסוי הדם, אפילו מלמעלה.

ומקשינן:

נהי דלמטה לא אפשר

לקיים מצות כסוי הדם במוקדשין, אבל

למעלה,

הרי

אפשר

לכסותו בעפר [מבלי שיבטל שם את העפר, ולא איכפת לן שאינו מבטלו, שהרי העפר שמלמעלה אינו חוצץ בין הדם למזבח] ואם כן

ליעביד כסוי?

וכך אמנם מצינו, שבמקום שאי אפשר לקיים מצות כסוי למטה מכסים, לפחות, מלמעלה.

מי לא תניא: רבי יונתן בן יוסף אומר: שחט חיה, ואחר כך שחט בהמה,

ודם הבהמה [שאינו חייב בכסוי] נשפך על דם החיה -

פטור מלכסות

את דם החיה, לפי שאין אפשרות לכסותו, שהרי דם הבהמה מכסה עליו ונתבטלה המצוה .

אבל אם שחט

בהמה, ואחר כך חיה

12 , חייב לכסות

את דם החיה מלמעלה ואף על פי שמלמטה לא כיסה את דם החיה בעפר [שהרי נתן דם החיה על דם הבהמה!] הרי, שאם אי אפשר לכסות מלמטה מכסים על כל פנים מלמעלה, ואם כן למה לא יכסה גם את דם המוקדשין מלמעלה!?

ומשנינן: התם,

כדרבי זירא. דאמר רבי זירא: כל

מנחה

הראוי לבילה,

דהיינו שאין בכלי שבוללים בו את המנחה יותר מששים עשרונות סולת [שעד הכמות הזאת ניתן לבלול את הסולת והשמן יחד בכלי אחד]

אין בילה מעכבת בו!

שאפילו אם למעשה לא בלל את הסלת עם השמן כשרה המנחה הואיל וראויה היא ליבלל.

וכל שאינו ראוי לבילה,

במנחה שיש בה יותר מששים עשרונות סלת, שאין הסלת והשמן שבה יכולים להיות נבללים היטב -

בילה מעכבת בו!

דהיינו, שהמנחה פסולה, כיון שאינה ראויה לקיים בה מצות בילה .

וגם בעניינינו אפשר לתרץ כך. שאין להקשות מדין "דם חיה על דם בהמה" שחייבים לכסותו מלמעלה. כי שם אין הכסוי שמלמטה מעכב בו הואיל ודם החיה היה ראוי לכסוי מלמטה, שהרי יכול היה ליתן עפר על דם הבהמה קודם שחיטת החיה, ולכן לא אמרינן שבגלל העדר הכיסוי מלמטה תתבטל לגמרי ממנו מצות הכסוי, ולא יצטרך לכסותו אפילו מלמעלה. אבל בדם המוקדשין, שמעולם לא היה ראוי לכסוי מלמטה, הרי הכסוי שלמטה מעכב בו. שמכיון שלא היה ניתן לקיים בו מעולם את מצות הכסוי מלמטה - נתבטלה לגמרי מצות הכסוי! ולכן שנינו במשנה שאין כסוי הדם נוהג במוקדשין.

ומקשינן:

וליגרריה

לדם הקרבן מעל המזבח, לאחר שניתן עליו ונעשתה מצותו, ויתננו לדם למטה מהמזבח על הקרקע

וליכסיה,

ויקיים בו מצות כסוי הדם?

מי לא תנן: דם הניתז

בשעת השחיטה למרחוק

ו

דם

שעל הסכין

של השחיטה -

חייב לכסות! אלמא, דגריר

את הדם מעל הסכין [כדי לכסות את הדם גם מלמטה ]

ומכסי ליה,

ואם כן,

הכא נמי נגרור

הדם מהמזבח לקרקע,

ונכסי ליה!?

ומתרצינן:

אי ב

עופות של

קדשי מזבח,

שמקריבין אותם במזבח -

הכי נמי

שחייבין בכסוי! והיינו, שגורר את הדם מהמזבח למטה, ומכסה שם. אלא,

הכא

במשנתנו

במאי עסקינן

על אילו מוקדשין שנינו שדמן מוקדשין פטור מכסוי הדם -

בקדשי בדק הבית!

שהקדיש אותם על מנת שימכרו וישתמשו בדמים לצורך בדק בית המקדש. ועופות אלו אסורין בהנאה כל זמן שלא נפדו, ואם שחטן הרי היא "שחיטה שאינה ראויה", שאינה מתרת באכילה, ואין עליה שם שחיטה, ולכן אין הדם טעון כסוי. [מה שאין כן בקדשי מזבח שנחשבים שחיטה [מליקה] ראויה, שהרי הקרבנות נאכלין לכהנים [בחטאת העוף].