חולין 72a — תלמוד אויף ייִדיש

אך מקשה הגמרא על דברי רבה:

והא עובר וחיה

, המוזכרים במשנתנו, שפשטה המיילדת ידה לתוך מעי האשה היולדת, ונגעה בעובר המת שבתוכה, הדין הוא שהחיה [המיילדת] טמאה שבעה, והאשה טהורה,

דכשתי טבעות דמו,

לפי ששניהם, גם העובר וגם יד החיה, בלועים הם במעי האשה וגלויים הם זה לזה בתוך מעי האשה,

ו

בכל זאת

קא מטמא לה עובר לחיה.

ומשמע, שהאשה המעוברת טהורה משום שהוא מגע בית הסתרים, ואילו המיילדת טמאה משום שכלפי ידה שבפנים העובר הוא גלוי, ומוכח שלא כדברי רבה?!

אמר רבה, שאני

, שונה

עובר

זה, שעל אף שהוא בלוע הוא מטמא,

הואיל וסופו לצאת.

ולכן דנים אותו כבר עתה על שם סופו, כאילו הוא יצא ממקום בליעתו, ומשום כך הוא מטמא את המיילדת.

אמר

הקשה

רבא

: וכי רק

עובר סופו לצאת,

ואילו

טבעת אין סופו לצאת?

והרי אף היא סופה לצאת, ובכל זאת דנים אותה כבלועה?

אלא, אמר רבא: פומבדיתאי

, אנשי פומבדיתא, הם

ידעי טעמא דהא מילתא,

יודעים הם את טעם דברי משנתנו.

ומנו?

ומיהם אנשי פומבדיתא הללו? -

רב יוסף!

דאמר רב יוסף אמר רב יהודה, אמר שמואל: טומאה זו

, שנטמאת החיה השנויה במשנתנו,

אינה מדברי תורה,

שהרי טומאה בלועה היא,

אלא

טומאת החיה היא

מדברי סופרים.

ודנה הגמרא:

מאי,

מדוע לשמואל לומר את כל האריכות הזו:

"אינה מדברי תורה, אלא מדברי סופרים"?

והרי די היה לו לומר "טומאה זו מדברי סופרים היא"?

ומבארת הגמרא: אריכות זו, מטרתה היא

דלא תימא,

שלא נאמר שמשנתנו נאמרה

אליבא דרבי עקיבא. דאמר

"

עובר

מת

במעי אשה, טמא",

ולפיכך החיה טמאה. לפי שסבור רבי עקיבא שטומאה בלועה מטמאה, וטהרה בלועה מקבלת טומאה, ולכן טמאה החיה אף מדאורייתא.

אלא

דברי משנתנו נאמרו

אפילו ל

דעת

רבי ישמעאל, דאמר "עובר במעי אשה

-

טהור",

משום שטומאה בלועה אינה מטמאה, כי

גזרו בה טומאה מדרבנן.

דנה הגמרא:

מאי טעמא

של גזירה זו על טומאת החיה?

אמר רב הושעיא: גזירה שמא יוציא ולד ראשו חוץ לפרוזדור

הרחם [ואחר שהוציא ראשו הרי הוא כילוד ואינו בכלל "טומאה בלועה" ומטמא מדאורייתא], ויש לחשוש שמא לא תבחין בכך המיילדת ותגע בו, ותהא סבורה שעדיין הוא בפנים ואינו מטמא. לפיכך גזרו חכמים שנטמאת אף כאשר הוא "בלוע".

שואלת הגמרא:

אי הכי

, אם אכן הגזירה היא שמא יצא ראשו, וידון הדבר כלידה, הרי אף על ה

אשה

היולדת

נמי

נגזור טומאה, אף קודם שהוציא הולד ראשו? ומתרצת הגמרא: ה

אשה, מרגשת בעצמה

אם יצא ראש הולד.

אולם אם כן, אם האשה מרגשת ביציאת ראש בנה,

ותימא,

תאמר

לה לחיה

שראש העובר יצא, ותיזהר שלא ליטמא לו. ומדוע גוזרים עליה?

מבארת הגמרא: היולדת

טרידא.

עסוקה היא בחבלי וצירי לידה, ואין דעתה פנויה להזהיר את החיה מן הטומאה.

לפיכך, גוזרים טומאה רק על החיה שבכל מגע עם העובר המת - טמאה היא, ואילו על היולדת אין גוזרים לפי שמרגישה היא ביציאת הראש.

לעיל שנינו, שנחלקו רבי ישמעאל ורבי עקיבא בענין טומאה בלועה וטהרה בלועה.

וכעת מבררת הגמרא:

מאי

היכן היא שיטת

רבי ישמעאל, ומאי

היכן היא שיטת

רבי עקיבא? דתניא

: נאמר [במדבר יט טז]

"וכל אשר יגע על פני השדה"

-

להוציא עובר במעי אשה,

משום שהנמצא על פני השדה, גלוי הוא ומטמא. ובא הכתוב למעט עובר הטמון ובלוע באדמת השדה,

דברי רבי ישמעאל.

רבי עקיבא אומר

: מפסוק זה "וכל אשר יגע על פני השדה" אנו דורשים,

לרבות

טומאתם של

גולל ודופק

[גולל, הוא המכסה של ארון המת. דופק, הם הכתלים הסוגרים את צדדי הארון ], שאף הם מטמאים. וזהו שדורשים מן הפסוק. אך לא דורשין את דינה של טומאה בלועה.

ורבי ישמעאל

, מנין הוא לומד את דין טומאת

גולל ודופק?

הלכתא גמירי לה

, הלכה למשה מסיני היא שגולל ודופק מטמאים. וממילא הפסוק "וכל אשר יגע על פני השדה" מיותר, וניתן ללמוד ממנו את דין העובר הטמון במעי אשה, שאינו מטמא.

שואלת הגמרא: אמנם רבי עקיבא דורש את הפסוק "על פני השדה" לרבות טומאת גולל ודופק.

אולם עדיין יש להבין:

ורבי עקיבא, עובר במעי אשה

שהוא

טמא מדאורייתא

-

מנא ליה?

הרי לכאורה פשטות הפסוק הזה [אף לאחר שלמדנו את טומאת גולל ודפק], מורה שרק טומאת מת רגילה המצויה על פני השדה מטמאת. ומנין לו לחדש שאף עובר במעי אמו מטמא?

אמר רבי אושעיא: אמר קרא

[במדבר יט יג] "כל

הנוגע במת בנפש

האדם אשר ימות, טמא יהיה". ומשמע מהפסוק הזה שמדובר ב"מת" אשר הוא בתוך "נפש" אחרת.

איזהו מת שב

תוך

נפש של אדם

אחר?

הוי אומר זה עובר שבמעי אשה!

ומכאן למידים שאף עובר מת שבמעי אשה, מטמא.

שואלת הגמרא:

ורבי ישמעאל

, הסובר שטומאת עובר נלמדת מ"וכל אשר יגע", מה ילמד מ"הנוגע במת בנפש"?

ומתרצת הגמרא:

האי

, פסוק זה,

מיבעי ליה,

צריך אותו רבי ישמעאל,

לרביעית דם הבאה מן המת, שמטמאה. שנאמר "הנוגע במת, בנפש האדם".

ומשמע, שנגיעה בחלק מהאדם שהוא הגורם ומקיים את קיומה של הנפש, אף הוא מטמא.

ו

איזהו

אותו גורם המקיים

נפש של אדם

שלמידים אנו

שמטמא?

הוי אומר זו רביעית דם.

שחיי האדם תלויין בה, ברביעית זו.

ורבי עקיבא הלומד מ"נפש האדם" את טומאת העובר, מנין הוא לומד טומאת רביעית דם?

ורבי עקיבא לטעמיה, דאמר: אף רביעית דם הבא משני מתים,

חצי רביעית ממת זה וחצי ממת אחר,

מטמא באהל.

דתניא: רבי עקיבא אומר: מנין לרביעית דם הבאה משני מתים שמטמאה באהל?

שנאמר

[ויקרא כא יא]

"ועל כל נפשות מת לא יבא".

"נפשות" משמע שתים, "מת" משמע רביעית דם, שבחסרונה - מת האדם.

ומבואר, שהפסוק מתייחס לדם המתאסף מ

שתי נפשות

דהיינו משני מתים,

ו

כמות הדם היא ב

שיעור אחד,

שהוא רביעית דם.

מתניתין:

אחר שדנו במשניות ובסוגיות הגמרא הקודמות בעניני טומאה וטהרה של עובר מת הנמצא במעי אמו, דנה המשנה שלפנינו בדין טהרת העובר שהוציא ידו לחוץ, קודם שנשחטה אמו.

לעיל בתחילת הפרק שנינו שעובר אשר הוציא ידו חוץ לרחם אמו, אסורה היד באכילה. ואילו אם חתכו את האבר, מבואר לקמן קכז ב, שמטמא האבר הנחתך כנבילה, כדין אבר מן החי.

במשנה להלן מבואר, כי אחר שחתכו את האבר היוצא, שאר בשר העובר הנשאר במעי האם, טהור, ואינו נטמא מחמת מגעו וחיבורו עם האבר היוצא, הטמא. אבל, אם חתכו את האבר היוצא רק אחר שנשחטה האם, נחלקו בזה רבי מאיר וחכמים, וכפי שיתבאר להלן במשנה.

כמו כן, עוסקת משנתנו במקור דין טרפה שנשחטה, שאינה מטמאת כנבילה:

א.

בהמה המקשה לילד, והוציא

ה

עובר את ידו

החוצה,

וחתכה

אדם,

ואחר כך שחט את אמו,

הבשר

הנשאר בפנים,

טהור,

ואינו נטמא במגעו עם אותו אבר שיצא לחוץ [ואשר דינו כאבר מן החי, הטמא ומטמא כנבילה], לפי שנידון העובר כדין חי, כמו אמו, ואין בהמה חיה מקבלת טומאה בחייה.

ב.

שחט

תחלה

את אמו

[לאחר שהוציא העובר את ידו],

ואחר כך חתכה

לידו, הרי

הבשר

של העובר הנמצא בפנים, נטמא ב

"מגע נבלה"

, על ידי מגעו ביד היוצאת, לפי שאבר מן החי מטמא כנבלה,

דברי רבי מאיר.

וחכמים אומרים

: אין בשר העובר נטמא, כי מגעו ביד היוצאת הוא

"מגע טרפה שחוטה"

[כדין מגע בבהמה טרפה שנשחטה, שעל אף שהיא אסורה באכילה, שחיטתה מטהרתה מידי טומאת נבלה מדאורייתא. רק שגזרו עליה טומאה מדרבנן במוקדשין, ולהלן יבואר].