חולין 71a — תלמוד אויף ייִדיש

כאשר מוזכרת בתורה חיה טמאה,

בהמה טמאה בכלל חיה טמאה

האמורה בתורה.

וכן כאשר מוזכרת חיה טהורה,

בהמה טהורה בכלל חיה טהורה,

האמורה בתורה.

ומסיים רבי יונתן את דבריו:

ובלשון הזה אמר לי

בן עזאי על עצמו:

חבל,

הפסד הוא בעולם

על

תלמיד ותיק כמותי,

בן עזאי,

שלא שימש את רבי

ישמעאל!"

ודנה הגמרא במה שאמרנו:

חיה בכלל בהמה

-

מנלן?

דכתיב

[דברים יד ד ה]

"זאת הבהמה אשר תאכלו: שור, שה כשבים,

ושה עזים, איל וצבי ויחמור, אקו, דישון, תאו וזמר".

ויש לדקדק בכך שפתח הכתוב "זאת הבהמה", וסיים ב"איל וצבי", שהן חיות:

הא כיצד?

אלא מכאן למדנו ש

חיה

היא

בכלל בהמה.

בהמה בכלל חיה, מנלן?

דכתיב

[ויקרא יא ב ג]

"זאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמה אשר על הארץ, כל מפרסת פרסה".

פתח בכתוב ב"זאת החיה", וסיים ב"מפרסת פרסה", שהם סימני בהמה,

הא כיצד?

אלא מכאן למדנו ש

בהמה בכלל חיה

היא.

עוד דנה הגמרא, לשם מה נכללו החיות והבהמות אלו באלו, כפי ששנינו בברייתא:

ומבארת הגמרא:

חיה טהורה

נכללה

בכלל בהמה טהורה, לסימנים.

שאף על פי שלא נאמרו סימנים לחיה טהורה, ההיתר שלה לאכילה הוא על ידי הסימנים שנאמרו בבהמה טהורה, והם "מפרסת פרסה", ו"מעלה גרה".

ומה ש

חיה טמאה

נכללה

בכלל בהמה טמאה,

הוא

ל

ענין איסור

הרבעה

[של חיה אחת עם חיה אחרת]. שאיסור זה מפורש רק בבהמה, שנאמר בה [ויקרא יט יט] "ובהמתך לא תרביע כלאיים", ומשמע בין בהמה טמאה ובין בהמה טהורה, ומכך למידים אף לחיה.

וכן, דברי הברייתא ש

בהמה טמאה

שנכללה

בכלל חיה טמאה,

נצרכו

לכדרבי

:

דתניא,

נאמר בפרשת העלם טומאה של מקדש וקדשיו [ויקרא ה ב - ו] "או נפש אשר תגע בכל דבר טמא, או בנבלת חיה טמאה או בנבלת בהמה טמאה, ונעלם ממנו [דבר טומאתו, ונכנס בשוגג בטומאתו למקדש, או אכל בטומאתו בשר קודש, וכפי שיבואר לקמן], והביא את אשמו לה' על חטאתו אשר חטא".

ולכאורה, מפשט הכתוב משמע, שעל מגע טומאה בלבד, בשוגג, מביאים קרבן חטאת [ובלשון הכתוב "אשם", שהוא קרבן עולה ויורד].

רבי אומר

: הרי חיה בכלל בהמה היא. כפי ששנינו. ואם כן,

אקרא אני

, כלומר, די לי אם אקרא בלשון הכתוב

"חיה

טמאה" בלבד, ואני אלמד שכן דינה של נבלת בהמה.

ואם כן, "או בנבלת

בהמה

טמאה",

למה נאמרה?

אלא למידים כך:

נאמרה כאן

, לגבי הנוגע בטומאה בשוגג "או בנבלת

בהמה טמאה". ונאמר להלן,

[ויקרא ז כא לגבי הנוגע בטומאה במזיד] "ונפש כי תגע בכל טמא: בטמאת אדם, או ב

בהמה טמאה,

או בכל שקץ טמא, ואכל מבשר זבח השלמים אשר לה', ונכרתה הנפש ההיא מעמיה". ומבואר בפסוק זה שאין חיוב כרת אלא רק אם אכל אדם טמא בשר קודש.

ומכך למידים:

מה להלן

, לגבי הנוגע בטומאה במזיד, אינו חייב כרת אלא על

טומאת קדש

, כלומר, שאכל קודש בטומאתו, דהיינו, שאינו מתחייב על מגע טומאה בלבד.

אף כאן,

לגבי הנוגע בשוגג, אינו מביא קרבן עולה ויורד אלא רק על

טומאת קדש,

אם אכל בשר קודש או נכנס למקדש בהיותו טמא.

ולשם לימוד זה, צריכים אנו להכליל בהמה טמאה בכלל חיה. שאם לא כן, לא היה פסוק זה של "בהמה טמאה" מיותר, ולכן לא היה לנו מקור ללמוד את דברי רבי שאין מביאין קרבן עולה ויורד אלא רק על אכילת קודש או ביאת מקדש בטומאה.

וממשיכה הגמרא בביאור הברייתא בה עסקנו לעיל:

בהמה טהורה

נכללה

בכלל חיה טהורה.

לשם מה? -

ליצירה.

שדינה של בהמה טהורה הנוצרת מן אדם [כפי שיבואר להלן] הוא כדין חיה הנוצרת מאדם [ונקט לשון "יצירה", לפי שבריאת החיות נקראת יצירה. וכפי שנאמר בספר בראשית ב יט "ויצר ה' אלהים מן האדמה כל חית השדה"]. וכיון שבריאת החיה נקראת "יצירה" כמו בבריאת האדם, הרי שליולדת חיה יש דין יולדת אדם, וכפי שיבואר.

וכך הוא דין זה:

דתנן,

אשה

המפלת מין בהמה חיה ועוף, בין

אם לעוברים אלו שנפלו היתה צורת בעלי חיים

טמאין, בין

אם היו

טהורין,

הרי ש

אם

היה

זכר, תשב

האשה

לזכר.

והיינו כדין טומאת היולדת זכר, שטמאה שבעה ימים כנדה [ויקרא יב ב - ד], ואחר כך תשב שלשים ושלשה יום בדמי טהרה [בימים אלו היא טהורה היא לבעלה, אך אינה רשאית להיכנס למקדש ולא ליגע בקודש ].

ו

כן

אם

היה לדבר שהפילה צורת

נקבה, תשב לנקבה

, כדין טומאת יולדת נקיבה, שהם שבועיים ימי נידה, ולאחריהם ששים וששה ימי טהרה.

ואם

אינו ידוע

אם הפילה דמות זכר או נקיבה,

תשב לזכר ולנקבה.

שמטילים עליה את חומרת שניהם. לענין טומאת יולדת, היא טמאה שבועיים ימים כנקבה, ולעומת זאת, לענין ימי הטוהר, יש לה לאחר השבועיים ימי טוהר רק עד יום הארבעים ללידה, ואם ראתה דם אחר אותם ארבעים יום, הרי היא טמאה.

דברי רבי מאיר.

וטעמו, כמו שהובא לעיל, לפי שבריאת חיה נקראת "יצירה" כבאדם.

וחכמים אומרים: כל שאינו מצורת אדם, אינו ולד!

ואין לידתו מטמאת כלל.

וחוזרת הגמרא לבאר טעם שיטת חכמים שבמשנתנו, הסוברים שנבלת עובר במעי אמו, אינה מטמאה כלל. בין אם העובר הוא של בהמה טהורה, ובין הוא של טמאה.

ודנה הגמרא:

ולרבנן

, הסוברים שנבלת העובר אינה מטמאה,

האי קרא,

הפסוק שממנו למד רבי יוסי שנבלת עובר בהמה טמאה מטמאה [וכפי שהובא לעיל "נפש כי תגע בכל טמא או בנבלת חיה טמאה או בנבלת בהמה טמאה", ומכך שכתוב "טמאה" למידים שהנידון הוא נבלת העובר, שהרי נבלת בהמה מטמאת בכל ענין, בין נבלת טמאה ובין נבלת טהורה].

אם כן, לרבנן,

למה לי

לכתוב בפסוק "בהמה טמאה"? הרי נבלת טהורה אף היא מטמאת?

ומתרצת הגמרא:

כוליה,

כל הפסוק הזה [המזכיר אף חיה טמאה],

לכדרבי,

לדרשתו של רבי, הלמד בגזירה שוה של "בהמה - בהמה" שאף הנטמא לנבלת בהמה טמאה בשוגג, אינו מביא קרבן אלא עד שיאכל קודש או שיבוא למקדש בטומאה,

הוא דאתא.

לצורך כך נדרש פסוק זה.

מתניתין:

כהמשך למשנה הקודמת, שמתבאר בה דינו של עובר בהמה אשר מת בתוך מעיה, מבארת משנתנו את דין העובר של אשה שמת בתוך מעיה, מהי טומאתו, ומה הוא דינה של אמו, וכן בטומאת הנוגע בו.

עיקר הנידון הוא בענין "טומאה בלועה", שהיא דבר טומאה [כגון חתיכת נבילה, וכדומה] הבלוע בתוך גוף אחר, שאינו מטמא כי הוא "בלוע".

כמו כן עוסקת הסוגיא בענין "טהרה בלועה", שהוא דבר טהור הבלוע בתוך גוף אחר, ומחמת בליעתו הוא אינו מקבל טומאת מת גם אם נמצא הגוף הבולעו בתוך אהל המת.

כמו כן, אם יש טומאה יחד עמו באותו גוף הבולעו, הוא אינו מקבל טומאה, עקב היותו "בלוע".

הסוגיה לפנינו עוסקת בעניני טומאה וטהרה, והרי כמה מושגים מבוארים בענינים אלו א.

טומאת מגע

, כאשר נוגע אדם או כלי או אוכל במת, או בכל דבר טמא, כמו נבלה או שרץ טמא. טומאה זו מפורשת בתורה, שנאמר [במדבר יט יא]: "הנוגע במת לכל נפש אדם, וטמא שבעת ימים".

ב.

טומאת אהל

, שנטמא בה מי שבא באהל שנמצא בו המת [לכל הפחות כזית ממנו]. טומאה זו אף היא מפורשת בתורה, שנאמר [במדבר יד יט]: "כל הבא אל האהל, וכל אשר באהל, יטמא שבעת ימים".

ג.

טומאת משא

: טומאה זו חלה על אדם הנושא את הטומאה, אף שלא נגע בה. ואף אם נשאה על גבי אבן, הואיל ונשאה, נטמא. טומאה זו אינה מפורשת בתורה אלא מפי השמועה נלמדה [ספרי פרשת פרה על הפסוק "וכל אשר יגע על פני השדה". ראה רמב"ם שם הלכה ב וכסף משנה שם].

ד.

טומאת היסט

, היא בכלל טומאת משא. והיא, שאף אם גרם לטומאה לזוז, והסיטה ממקומה, וכגון קורה המונחת על הכותל, ועל צידה האחד מונחת הטומאה, והזיז איש טהור את צידה האחר של הקורה, וגרם לתנועת הטומאה, הוא נטמא בטומאת היסט. כמו כן נכלל בטומאת משא והיסט חידוש שנאמר רק בזב, שאם הסיט אדם זב את הטהור, או שנשאו, הרי הוא נטמא בטומאת היסט ומשא [ודבר זה נאמר רק בזב, ולא בשאר הטמאים].

ה.

בית הסתרים

: טומאת מגע חלה רק כאשר נעשה המגע במקום גלוי שבגוף. אולם טומאה הנמצאת בתוך חלל הגוף, שהוא נסתר, אינה מטמאה במגעה. וזאת למידים מן הכתוב [ויקרא טו יא] "כי אשר יגע בו הזב, וידיו לא שטף", מלמד הכתוב שאין הזב מטמא אלא כשנגע בידיים, שהן גלויות, ולא כשנגע במשהו בבית הסתרים שלו. ואף את שאר הטומאות למידים מכאן, שאינן מטמאות אלא במגע הגלוי ולא במגע מוסתר, לפי שהוציא הכתוב טומאת מגע בלשון "נגיעה", ללמדנו שכל טומאה הבאה על ידי מגע, אינה מטמאת בבית הסתרים [נדה מב א]. אולם, טומאת משא חלה אף אם הטומאה נמצאת בבית הסתרים. כי אף על פי שאין הנגיעה שם מטמאת, מכל מקום, האדם הנושא את הטומאה, נטמא במשאו [רמב"ם טומאת מת א ח], לפי שטומאת משא אינה תלויה במגע, אלא עיקרה בנשיאה.

ו. "

טומאה בלועה

" תבואר בסוגיא שלפנינו.

ז.

טומאת אוכלין

: כשם שהאדם נטמא במגעו עם הטומאה, כך נטמאים האוכלין [אם הוכשרו לכך על ידי שטיפה באחד משבעה משקין]. ואין אוכלים מקבלים טומאה אלא אם כן, היו ראויים למאכל. אך אם נתעפשו או נרקבו ואינם ראויים, הם אינם מקבלים טומאה. וכן נבלת חיה או בהמה אינה מטמאת את האדם או האוכלים אותה אלא כאשר היא בתורת "אוכל", שמצד עצמה היא ראויה לאכילה. אך אם נתקלקלה, ושוב אינה "אוכל", היא אינה מטמאת. [תיכף להלן בגמרא נדון בזה].

האשה שמת ולדה בתוך מעיה, ופשטה חיה,

מילדת,

את ידה

לתוך מעי האם,

ונגעה בו

בולד. הרי

החיה טמאה

טומאת שבעה

ימים, כדין הנוגע במת.

ו

אילו

האשה

המעוברת,

טהורה,

עד

שיצא הולד המת. לפי שכל זמן שהוא בתוכה, הוא אינו מטמאה.

ובגמרא יבואר טעם ההבדל שבין האם למיילדת.

גמרא:

מבואר, לכאורה, במשנתנו, שטומאה בלועה אינה מטמאה. ומשום כך היולדת טהורה, לפי שהעובר המת בלוע בתוכה.

ועל כך

אמר רבה: כשם

שטומאה בלועה

בתוך דבר אחר, כגון עובר מת, שהוא טמא, ונמצא בתוך גוף האשה,

אינה מטמאה

אחרים במגע [כאשר נוגעים בה], ובמשא [כאשר אדם נושא אותה],

כך טהרה,

דבר טהור,

בלועה

בתוך דבר אחר,

אינה מיטמאה

. כלומר, אינה מקבלת טומאה, כגון, אם היתה הטהרה בלועה כאשר היתה באהל המת. [להלן מתבאר שדבר זה נלמד בקל וחומר].

ודנה הגמרא:

טומאה בלועה, מנלן

שאינה מטמאת אחרים?

דכתיב

לגבי אדם שנטמא באכילת נבלת בהמה [ויקרא יא מ]:

"והאוכל מנבלתה, יכבס בגדיו

, [ויטבול לטהרתו, וגם אחר הטבילה הוא אינו נטהר מיד, אלא] וטמא עד הערב, [וכשבא הערב הוא נטהר] ".

ומוכיחה הגמרא:

מי לא עסקינן,

האם לא מדובר כאן גם באופן

דאכל סמוך לשקיעת החמה,

וטבל מיד, ובשקיעת החמה עדיין קיימת חתיכת הנבילה בבטנו, ועדיין היא לא נתעכלה,

ו

בכל זאת, על אף שעדיין קיימת הנבילה במעיו,

קאמר רחמנא

ש

טהור

כבר בערב?! ומוכח שאם הטומאה בלועה בתוך גופו, אף שהיא קיימת, היא אינה מטמאה ואינה מעכבתו מלהיטהר.

אך דוחה הגמרא: הרי נאמר בספר דברים [יד כא]: "לא תאכלו כל נבלה. לגר [תושב, שאינו ישראל] אשר בשעריך, תתננה, ואכלה". ולמידים מכך, שרק נבלה הראויה ליתנה לגר לאכילה, קרויה נבלה. ואילו נבלה שאינה ראויה לגר לאכילה, אינה קרויה נבלה, ואם כן,

ודלמא

, יתכן שדוקא נבלה אשר נאכלה סמוך לשקיעת החמה אינה מטמאת, כי

שאני התם, דלא חזיא לגר,

שאינה ראויה ליתנה לגר לאכילה, שהרי כאשר היא בתוך גוף האדם, לאחר שנאכלה על ידו, הוא מאוסה, ואינה ראויה למאכל אדם. ואם כן, יתכן שהטעם שאינה מטמאה הוא משום שאינה קרויה נבילה, ולא משום שטומאה בלועה היא!?

ומוסיפה הגמרא:

הניחא,

קושיא זו אינה קשה

ל

דעת

רבי יוחנן, דאמר: אחת זו

, בין לטמא אדם, שהיא טומאה חמורה,

ואחת זו,

בין לטמא אוכלים ומשקין, שהיא טומאה קלה, יש בכוחה של הנבילה לטמאות אפילו כאשר נפסלה לאכילת אדם,

עד

שתסריח ותיפסל אפילו

ל

אכילת

כלב, שפיר

יש להוכיח שטומאה בלועה אינה מטמאה, מכך שאין הנבילה הנמצאת במעיו של אדם מטמאת אותו אפילו כשאכל אותה סמוך לשקיעת החמה, וטבל מיד, על אף שיש בכוחה לטמא אם לא היתה בלועה במעיו, שהרי עדיין לא נפסלה מאכילת כלב אלא רק מאכילת אדם.

אלא לבר פדא, דאמר טומאה חמורה

, שמטמאת אדם, אינה מטמאת אלא רק כשהיא ראויה

ל

אכילת

גר, ו

רק

טומאה קלה

, לטמא טומאת אוכלים ומשקין, היא מטמאת

עד

שתיפסל

ל

אכילת

כלב,

לדעתו קשה, איך מוכח שטומאה בלועה אינה מטמאת מכך שהאוכל נבילה סמוך לשקיעת החמה אינו נטמא מהנבילה שבמעיו, והרי יתכן שהוא נטהר בשקיעת החמה

משום ד

נבילה זו הבלועה בגופו ונמאסה,

לא חזיא לגר הוא.

ומשום כך אינה מטמאתו, ולא מחמת שהיא טומאה בלועה!?

ומתרצת הגמרא: עדיין ישנה אפשרות שנבילה בלועה, תהיה ראויה לגר, אם לקח ממנה חתיכה קטנה, ובלעה כשהיא שלימה, ולא לעסה, כי

נהי דלא חזיא,

על אף שהיא אינה ראויה לאכילה לאדם אחר אשר

בפניו

בלעה, כי היא נמאסת בפניו, אבל לאדם אחר,

שלא בפניו

נאכלה,

מיחזיא חזיא ליה,

ראויה היא עדיין לאכילה [אילו חזר האדם שאכלה, ופלטה], שהרי הוא אינו יודע שחתיכה זו נבלעה על ידי אדם אחר, ואינו מואס בה. וכיון שישנה אפשרות מעין זו, שחתיכה של נבילה בלועה תהיה ראויה לאכילה לגר, הרי היא נחשבת "נבילה" ומטמאה. וכיון שמצינו שאינה מטמאת את האדם הבולעה, גם אם היתה במעיו אחר שקיעת החמה, מוכח שטומאה בלועה אינה מטמ את.

אך ממשיכה הגמרא לדון:

אשכחן,

אמנם מצאנו את המקור לכך ש

טומאה בלועה

אינה מטמאת.

אולם מה שאמר רבה לעיל, "כך

טהרה בלועה

אינה מיטמאה [אינה מקבלת טומאה] ",

מנלן

שאכן אינה מקבל טומאה?

ומבארת הגמרא: למדנו זאת בלימוד של

קל וחומר

מכלי חרס המכוסה ומוקף בצמיד פתיל, ש"מציל" הכלי הזה את הטהרה ה"בלועה" בתוכו מלהיטמא באהל המת, אך מאידך מצינו, שהוא אינו "מציל" את הטומאה הנמצאת בתוכו מלטמא באהל המת, ומכאן אנו למדים על טהרה הבלועה באדם, שאינה מיטמאה, בקל וחומר:

ומה כלי חרס המוקף צמיד פתיל

[דהיינו, על אף שמכסהו מחובר ומהודק בו היטב ], ובתוכו כזית מן המת, שאין כוחו גדול בהצלה מטומאה,

שאינו מציל על

ה

טומאה שבתוכו מלטמא

, הן את הכלי שבו בה היא נמצאת, והן את כל הבית שבו נמצא הכלי עם הכזית מן המת, וכמו

דאמר מר

במסכת אהלות [תחילת פרק שביעי], לגבי טומאת אהל המת:

טומאה "רצוצה",

הטמונה בקרקע, ואין מעליה חלל בגובה טפח,

בוקעת

הטומאה

ועולה,

ומטמאת בטומאת אהל את כל המאהיל עליה

עד לרקיע.

ואם ב"טומאה רצוצה", הטמונה ובלועה בקרקע הדין כך, שאין הקרקע מעכבת מן הטומאה מלטמא בטומאת אהל, ודאי הדבר שטומאת מת הבלועה בתוך כלי הרי היא בוקעת ועולה, ואין הכלי שבתוכו היא בלועה יכול לעכב בעדה מלטמא באהל. ובכל זאת מצינו, שאם היה דבר טהור בלוע בתוך כלי חרס המוקף צמיד פתיל, ועומד הכלי באהל המת,

מציל

כלי החרס

על טהרה שבתוכו מלטמא.