חולין 6a — תלמוד אויף ייִדיש

ואי סלקא דעתיך לא קבלה

רבי זירא

מיניה

דרבי יעקב דרבן גמליאל לגמרי אסר, אלא קסבר ששחיטת כותי מותרת כשישראל עומד על גביו, מאי קא קשיא ליה כיצד אכלו רבי יוחנן ורבי אסי משחיטת כותי? והרי רבי זירא היה יכול

לישני ליה לנפשיה, כאן,

שאכלו רבי יוחנן ורבי אסי, איירי

כשישראל עומד על גביו,

ואילו

כאן,

שאסר רבן גמליאל, איירי

כשאין ישראל עומד על גביו.

אלא, לאו, שמע מינה, קיבלה

רבי זירא

מיניה

דרבי יעקב שרבן גמליאל ובית דינו אסרו שחיטת כותי אפילו כשישראל עומד על גביו.

ומסקינן:

שמע מינה!

והשתא מבארינן לטעמא דרבן גמליאל ובית דינו.

ומאי טעמא גזרו בהו רבנן

לאסור שחיטת כותי?

כי הא דרבי שמעון בן אלעזר, שדריה

שלחו

רבי מאיר לאתויי חמרא,

יין,

מבי כותאי.

אשכחיה ההוא סבא. אמר ליה

לרבי שמעון בן אלעזר מקרא זה מספר משלי: "

ושמת סכין בלועך

-

אם בעל נפש אתה".

דהיינו, אם אתה אדם כשר, שים סכין בלחיים שלך כדי להמנע מאכילת איסור [והוא משל כיצד להתגבר על היצר], שיינם של הכותים אסור משום שמנסכים אותו לעבודה זרה.

הלך רבי שמעון בן אלעזר וספר דברים

ששמע

לפני רבי מאיר, וגזר עליהן

רבי מאיר שלא לשתות מיינן.

מאי טעמא

גזר על יינן?

אמר רב נחמן בר יצחק: דמות יונה מצאו להן

לכותים

בראש הר גריזים שהיו עובדין אותה,

ונעשו מומרין לעבודה זרה.

ואף על גב שאותם כותים מהר גריזים לא היו רוב הכותים, גזר רבי מאיר על כולם, דאזיל

רבי מאיר לטעמיה, דחייש למיעוטא,

וגזר רובא אטו מיעוטא.

ורבן גמליאל ובית דינו

דנמנו על שחיטת כותי ואסרוה,

נמי כרבי מאיר סבירא להו,

שמכח המיעוט שהיו מומרים לעבודה זרה גזרו על כל הכותים.

והשתא מבארינן להאי קרא בספר משלי.

פשטיה דקרא במאי כתיב?

בתלמיד

היושב לפני רבו.

דתני רבי חייא

: הא דכתיב "

כי תשב ללחום את מושל

[את הגדול בתורה] -

בין תבין את אשר לפניך. ושמת סכין בלועך

-

אם בעל נפש אתה".

אם יודע תלמיד ברבו שיודע להחזיר לו

על שאלתו תשובה שיש בה

טעם

-

בין!

ישאל ממנו ויקבל ממנו את תשובתו.

ואם לאו,

שאינו יודע אם יכול רבו להשיבו על שאלה זו -

תבין

בעצמך

את אשר לפניך

ואל תשאלנו, כדי שלא תביישנו, ועליך להתגבר על יצרך המתאוה לשאול את השאלה,

ושמת סכין בלועך

לעצור עצמך מלשאול. אך

אם בעל נפש אתה

ומתאוה לשאול ולהבין את עיקרי הדברים ואינך יכול לקבל מענה מרבך -

פרוש הימנו!

רבי יצחק בן יוסף

-

שדריה רבי אבהו לאתויי חמרא מבי כותאי. אשכחיה ההוא סבא. אמר ליה: לית כאן שומרי תורה!

ולפיכך אין ליקח מהם יין

.

הלך רבי יצחק, וספר דברים

אלו

לפני רבי אבהו. והלך רבי אבהו וספר

את ה

דברים

ששמע מרבי יצחק,

לפני רבי אמי ורבי אסי.

ולא זזו משם עד ש

גזרו על הכותים, ו

עשאום

כ

עובדי כוכבים גמורין.

ודנה הגמרא:

למאי,

לאיזה ענין

החשיבום כעובדי כוכבים?

אי ל

ענין

שחיטה,

ששחיטתן פסולה כשחיטת עובדי כוכבים [דפסלינן לשחיטתם מקרא ד"וזבחת ואכלת" - יצא עובד כוכבים שאינו בר זביחה],

ו

לענין

יין נסך

שסתם יינן אסור כמו יין עובד כוכבים,

הא ליכא למימר הכי.

שהרי

מהתם

, כבר מימות רבי מאיר ורבן גמליאל

גזרו בהו רבנן

, שרבי מאיר גזר על היין ורבן גמליאל גזר אחריו על השחיטה, כמובא לעיל. ולשם מה גזרו שוב רבי אמי ורבי אסי?

ומשנינן: הא דהוצרכו רבי אמי ורבי אסי לחזור ולגזור, הוא משום ד

אינהו

, רבן גמליאל ורבי מאיר,

גזור, ולא קבלו מינייהו

בני דורם, לפי שהיו רגילים בכותים.

אתו רבי אמי ורבי אסי

-

גזרו

על שחיטת הכותים ועל יינם,

וקבלו מינייהו

. לפי שבדורם היה אפשר להם לפרוש מן הכותים.

ותו הוינן בה:

מאי

האי

דנקטי רבי אמי ורבי אסי בלישנייהו "עובדי כוכבים גמורין"

, מה אתא לאשמועינן "גמורין"?

אמר רב נחמן בר יצחק

: לעשותם כעובדי כוכבים אף לגבי הלכתא "

לבטל רשות וליתן רשות"

בעירובי חצירות ובשיתוף מבואות.

וכדתניא

לגבי מומר לחילול שבת, שעשאוהו כגוי לגבי דין זה.

דתניא:

ישראל

שהוא

מומר

בכך שהוא מחלל שבת בצינעא, אבל הוא

משמר שבתו בשוק

, שבפרהסיא אינו מחלל את השבת, הרי הוא

מבטל רשות ונותן רשות

, לבני החצר או המבוי אם שכח לערב.

ושאינו משמר שבתו בשוק

, אלא מחללה בפרהסיא,

אינו מבטל רשות ונותן רשות

.

מפני שאמרו: ישראל

ששכח לערב

נותן רשות ומבטל רשות

שלו לבני המבוי. אבל

בעובד כוכבים

שגר במבוי עם הישראל - אין הישראל מותר בטלטול

עד שישכור

מן הגוי את רשותו. ואף מחלל שבת בפרהסיא, דינו הוא כגוי.

כיצד

הוא "ביטול ונתינת רשות", דמהני בישראל?

אם

אמר לו: רשותי קנויה לך

או

רשותי מבוטלת לך

-

קנה

השני את רשותו לענין שלא יחשב הנותן כאחד מבעלי הבתים שבחצר או במבוי.

ואינו צריך לזכות

ממנו בקנין גמור, אלא באמירה בעלמא סגי.

וכיון שהובא לעיל ענין "בהמתן של צדיקים" וכו', מביאה הגמרא עוד כמה דברים בענין הזה.

רבי זירא ורב אסי איקלעו לפונדקא דיאי

[שם העיר] שהיתה מקום של עמי הארץ החשודים על הדמאי.

אייתו לקמייהו ביצים המצומקות ביין

, ביצים צלויות הרבה שערבום וטרפום ביין. ואותו יין היה אסור משום תערובת דמאי.

רבי זירא לא אכל, ורבי אסי אכל.

אמר ליה רבי זירא לרב אסי: ולא חייש מר לתערובת דמאי!?

אמר ליה

רב אסי:

לאו אדעתאי,

לא שמתי לבי, משום שלא היה היין בעין

.

אמר רב זירא

: וכי

אפשר

ש

גזרו

חכמים

על התערובת דמאי, ומסתייעא מילתא דרב אסי

שישכח הגזירה הזאת ואתי

למיכל איסורא

בשוגג?

והרי

השתא, בהמתן של צדיקים אין הקדוש ברוך הוא מביא תקלה על ידן,

כדאשכחן בחמורו של רבי פנחס בן יאיר

, צדיקים עצמן לא כל שכן?

נפק רבי זירא, דק, ואשכח

שכדין נהג רב אסי כשאכל.

דתניא: הלוקח יין

מן עם הארץ, בשביל

לתת

ו

לתוך המורייס או לתוך האלונתית

[תערובת של מים, יין ושמן אפרסמון], או שלקח מעם הארץ

כרשינין לעשות מהם טחינין

[תערובת גריסין ותבלין], או לקח

עדשים לעשות מהן רסיסין,

אף על פי שסוף כל אלו לערבם, כיון שבאו לידו כשהן בעינייהו,

חייב

לעשרן

משום דמאי

.

ואין צריך לומר

שאם אמר לו המוכר שלא הפריש מהם, שצריך לעשרן

משום ודאי

טבל.

ו

אם לקח מעם הארץ את מיני האוכלין הללו, הרי

הן עצמן

, לאחר שנתערב בהם הדמאי,

מותרין, מפני שהן תערובת

, ואינן דמאי בעין.

ולא גזרו על תערובת דמאי.

ומקשינן: וכי לא גזרו על תערובת דמאי?

והתניא: הנותן לשכנתו

שהיא אשת עם הארץ,

עיסה לאפות

, ומסר עמה שאור,

ו

כן אם נתן לשכנתו

קדירה לבשל

ומסר עמה תבלין -

אינו חושש

שמא החליפה

לשאור ותבלין

שבה, ונתנה במקומם שאור או תבלין משלה. שאין עמי הארצות חשודים על הגזל, הילכך לא חיישינן

לא משום

איסור

שביעית ולא משום

חיוב

מעשר

שיש בפירות עם הארץ.

ואם אמר לה: עשי לי

את העיסה והקדירה עם שאור ותבלין

משליכי,

הרי הוא

חושש לשאור ותבלין שבה משום שביעית ומשום מעשר.

והרי שאור, דתערובת דמאי בעלמא הוא בעיסה, ואפילו הכי אסרינן!?

ומשנינן:

שאני התם, דכיון דקאמר לה "עשי לי משליכי"

, הוי כמו שלקח ממנה בעצמו את השאור קודם שעירבתו בעיסה. וכשמערבתו על פיו ובשליחותו,

כמאן דעריב

איהו

בידים דמי

, והמערב דמאי בידים חייב לעשרו.

רפרם אמר

: הכא איירי אפילו לקח קדרה מבושלת ולא נעשתה שלוחתו. אלא,

שאני שאור ותבלין, דלטעמא עביד

.

ו

כל

טעמא לא בטיל.

ונחשב כעיקר התערובת, לפי שהוא מתקן הכל.

ומקשינן ארישא דברייתא דלעיל:

ו

כי

לחילופי

, שתחליף אשת עם הארץ את השאור שלו בשאור שלה,

לא חיישינן?

והתנן: הנותן לחמותו

, שהיא אשת עם הארץ, לאפות עיסה,

מעשר את

העיסה בשעה

שהוא נותן לה

,

ו

גם מעשר לאחר מכן

את

הלחם, בשעה

שהוא נוטל ממנה, מפני שחשודה

ש

מחלפת

את הלחם

המתקלקל

בתנור, בלחם משלה שאסור משום דמאי. אלמא, חיישינן לחילופי.

ומשנינן:

התם,

בחמותו, חיישינן

כדקתני טעמא: אמר רבי יהודה: רוצה היא בתקנת בתה, ובושה מחתנה!

שרק בכהאי גוונא היא מחלפת את הלחם אם הוא מתקלקל בשעת אפיה, שהרי לטובתה של בתה היא מתכוונת. אבל לאדם זר, שאין בדעתה להיטיב עמו, אין היא מחלפת, ולגזל לא חיישינן.