חולין 69b — תלמוד אויף ייִדיש

ומתרצת הגמרא: כדי להתיר את העובר שבתוכה, יש צורך בתנאי נוסף.

בעינא,

צריך שיהיו לעובר הזה

פרסות

[לפי שכך היא משמעות הפסוק "וכל בהמה מפרסת פרסה וכו' שתי פרסות מעלת גרה בבהמה, אותה תאכלו"].

וליכא.

בדמות יונה אין פרסות, ומשום כך היא אסורה, על אף שנמצאה בתוך הבהמה.

ותמהה הגמרא:

אלא

אם כן,

מעתה

עובר

קלוט

[שפרסותיו קלוטות כעין גמל] הנמצא

במעי פרה, ליתסר,

יאסר, כיון שאין לו פרסות כשל פרה, והרי שנינו לעיל [סח ב], עובר שפרסותיו קלוטות ונמצא במעי הפרה, מותר?!

ומתרצת הגמרא:

הא תנא דבי רבי ישמעאל, כ

תלמידיו של

רבי שמעון בן יוחי,

שדרשו כך:

נאמר בפסוק הנזכר: "מפרסת

פרסה

ושוסעת שסע שתי פרסות וגו'

בבהמה

, אותה

תאכ לו".

הרי לנו "פרסה" ו"פרסות", ומשמעות הדבר היא, שכאשר נמצא אחד מהם, אפילו פרסה אחת, בבהמה, תאכלו.

וזהו "קלוט", שאין פרסתו סדוקה כמו בפרה [שפרסתה סדוקה ונראית כשתים], אלא פרסתו אחת היא. ומפורש בפסוק, שעל ידי פרסה זו הוא מותר.

רב שימי בר אשי אמר: לעולם כדקאמרת מעיקרא

, שעיקר הלימוד שעובר ניתר בשחיטת אמו, הוא מן הפסוק "בהמה בבהמה תאכלו".

ודקא קשיא לך,

ומה שקשה לך ממה ששנינו

אין ממירין

בעוברין, והרי אף לגבי תמורה נאמר "בהמה", ומדוע לא נחשב עובר כבהמה לגבי דין תמורה כמו כאן?

תשובתך, אכן עובר נידון כבהמה, ואפשר ללמוד מכך שממירין בעוברין. ומה ששנינו אין ממירין בעוברין,

הא מני? רבי שמעון היא, דמקיש תמורה למעשר

בהמה [על פי הפסוק שיובא להלן], לענין כמה הלכות.

וכדתנן במסכת תמורה [י א]:

אמר רבי שמעון: מעשר בהמה, בכלל כל הקדשים היה. ולמה יצא מן הכלל, שדוקא בו פירט הכתוב דין תמורה, וכפי שנאמר [ויקרא כז לב לג] "וכל מעשר בקר וצאן וגו', ואם המר ימירנו, והיה הוא ותמורתו יהיה קודש"? כדי להקיש אליו, וללמד ממנו את דין התמורה בכל הקרבנות הדומים למעשר בהמה:

מה מעשר, קרבן יחיד הוא, ותמורה חלה בו, אף כל דין תמורה אינו חל אלא בקרבן יחיד, ולא בקרבן שותפים או ציבור.

וכן, מה מעשר, קדשי מזבח הוא [קרבן הקרב למזבח], ותמורה חלה בו, אף כל דין תמורה אינו נוהג אלא בקדשי מזבח ולא בקדשי בדק הבית [המשמשים לשאר צרכי המקדש, ולאו דוקא לצרכי מזבח].

ולפי רבי שמעון יש לנו גם לומר:

מה מעשר, אינו נוהג באברים ועוברים

בפני עצמם, אלא רק בבהמה שלימה, וכפי שכתוב [בפסוק הנ"ל] "אשר יעבור תחת השבט", ואין עובר תחת השבט אלא בהמה שלימה,

אף תמורה, אינה נוהגת באברים ועוברים,

אלא רק בבהמה שלימה.

ומשום כך לא מרבים את העובר לענין תמורה, אף שנאמר בו "בהמה בבהמה". אולם, לענין היתר אכילה, מרבים מ"בהמה בבהמה" להתירו בשחיטת אמו.

ומבארת הגמרא:

ומנא תימרא,

מנין לנו לומר שאכן דברי המשנה בתמורה "אין ממירין אברין בעוברין וכו'", לדברי רבי שמעון היא?

דתנן

[תמורה י א] בסופה של אותה משנה, בה נאמר הדין שאין ממירין אברין בעוברים, מובאת דעתו של רבי יוסי, הסובר שחלה תמורה על אברים:

אמר רבי יוסי

: אף שסבור אתה שאין ממירין עוברים באברים,

והרי במוקדשים

ודאי מודה אתה כי

האומר "רגלה של זו עולה"

פשטה הקדושה בכל הבהמה, ו

כולה עולה

.

אם כן,

אף כשיאמר "רגל של

בהמה

זו

תהא תמורה

תחת זו",

תחול התמורה, ו

תהא כולה תמורה תחתיה!

ומוכיחה הגמרא שרבי שמעון הוא הסובר שאין ממירים:

שהרי

למאן קא מהדר ליה

, מיהו התנא שרבי יוסי אומר לו "והרי במוקדשין האומר רגלה של בהמה זו עולה [פשטה הקדושה בכל הבהמה] וכולה עולה".

אילימא,

אם נאמר שדבר זה אמר רבי יוסי

לרבי מאיר ורבי יהודה,

והם התנאים הסוברים ש"אין ממירין אברים בעוברין", אין זה יתכן. כי

מי אית להו

, וכי סוברים הם

האי סברא

שהמקדיש רגל בהמה לעולה, פשטה קדושה בכולה!?

והתניא,

הרי שנינו בברייתא:

יכול

יהא הדין ש

האומר

"תהא

רגלה של

בהמה

זו עולה", תהא כולה עולה?!

תלמוד לומר "כל אשר יתן ממנו לה'

-

יהיה קדש".

מלמד הכתוב שאם יקדיש אדם רק אבר אחד מבהמה, "

ממנו

", [כגון רגל], אותו האבר שהקדיש בלבד יהיה

קדש, ולא כולו

יהיה

קדש

.

יכול

יהא הדין ש

תצא

אותה בהמה

לחולין,

על ידי שיפדה את הרגל שהקדיש?

תלמוד לומר "יהיה

קדש",

בהוייתה תהא,

שתשאר הרגל בקדושת קרבן שהחיל עליה המקדיש.

הא כיצד?

מה יעשה בקדושת הרגל, והרי אם אין הבהמה עצמה קריבה לעולה אי אפשר להקריב את רגלה לבדה!?

תמכר

הבהמה על ידי האדם שהקדיש את רגלה לאדם אחר

לצרכי עולות,

שהקונה אותה לצורך נדרו או נדבתו יקדיש את כולה לעולה, ויקריבנה.

ודמיה,

דמי הבהמה ששילם הקונה למוכר, הם

חולין,

שהרי היא לא היתה כולה קדושה אלא רגלה בלבד,

חוץ מדמי

אותה

אבר שבה,

שהקדישו,

דברי רבי מאיר ורבי יהודה.

רבי יוסי ורבי שמעון אומרים: מנין לאומר "רגלה של זו

תהא

עולה",

ש

תהא כולה עולה? תלמוד לומר "יהיה

קדש", ומתיבת "יהיה" למדים

לרבות את כולה,

שכולה קודש, לפי שנתפשטה הקדושה בכל הבהמה, ומקריבין אותה.

ולאחר שמביאה הגמרא את דברי הברייתא, חוזרת הגמרא לברר מיהו התנא הסובר שאין ממירין אברים בעוברין.

ודנה הגמרא:

למאן

, למי השיב כך רבי יוסי והוכיח שממירין אברים בעוברים, מכך שהאומר "רגלה של בהמה זו עולה" הדין שכולה עולה?

אי

, אם השיב כך

לרבי מאיר ורבי יהודה,

וכי

מי אית להו

האם סוברים הם

האי סברא

שהאומר רגלה של זו עולה נתפשטה קדושה בכל הבהמה, והרי שנינו כאן שאף בזה חולקים הם וסוברים שקדושת אותו האבר, בהווייתה תהא. ולכן, לא ניתן להוכיח שלדעתם ממירין עוברים באברים.

אם כן, התנא הסובר שממירין עוברים באברין, אינו רבי מאיר או רבי יהודה.

אלא לאו,

בהכרח,

לרבי שמעון

השיב רבי יוסי את דבריו, לפי שהוא סובר כרבי יוסי, שהמקדיש רגלה של בהמה, פשטה הקדושה בכולה, ומוכיח לו רבי יוסי שלשיטתו יש לומר כן אף לענין תמורה, שהממיר אבר אחד, תיתפשט התמורה בכל הבהמה.

ולפי זה, מיושבים דברי רב שימי בר אשי דלעיל, כי בדין שאין מרבין עוברים מ"בהמה בבהמה" שידון העובר כבהמה עצמה אף לענין תמורה, הולך רבי שמעון לשיטתו, שמקיש תמורה למעשר.

ודוחה הגמרא:

לא.

אין הכרח לומר שרבי יוסי אמר את דבריו לרבי שמעון. אלא יתכן שתנא קמא, הסבור שאין ממירין באברין ועוברין, הוא רבי מאיר או רבי יהודה.

ואם כן, ראייתו של רבי יוסי ממקדיש רגלה של עולה שפושטת הקדושה בכולה ונעשית כולה עולה, ולכן אף בתמורה יהא הדין כך - אינה ראיה לדעת רבי מאיר ורבי יהודה. שהרי חולקים הם אף לגבי דין המקדיש אבר עולה.

ואם כן, למי נאמרו דבריו של רבי יוסי?

מבארת הגמרא:

רבי יוסי, טעמא דנפשיה קאמר.

דבריו נאמרו לשיטתו הוא. וסבור הוא, כיון שהמקדיש רגלה של בהמה נעשית כולה עולה, הוא הדין אף בממיר אבר בהמה, נעשית כולה תמורה.

מתניתין:

בהמה

המבכרת

, העומדת ללדת בכור,

המקשה לילד

-

מחתך,

מותר לחתוך

אבר אבר

מן האברים שיוצאים לחוץ,

ומשליך לכלבים.

כיון שעדיין לא יצא רובו של הבכור, לא חלה בו קדושת בכור.

אולם, אם

יצא רובו

של העובר בבת אחת, ואז חתכו,

הרי זה יקבר.

כיון שיצא רובו, נחשבת יציאה זו כלידה, וכבר חלה עליו קדושת בכור, ומשום כך אין להשליכו לכלבים.

ו

בשני המקרים הללו, בין יצא העובר כשהוא מחותך אברים אברים, ובין יצא רובו,

נפטרת

האם

מן הבכורה.

והולד שיבוא אחריו שוב אינו בכור, שהרי אינו פטר רחם.

גמרא:

שנו חכמים

אתמר: יצא שליש

מן הולד הבכור ממעי אמו,

ומכרו

בעליו

לעובד כוכבים

[לפי שעדיין לא חלה בו קדושת בכור, שהרי לא יצא רובו],

ו

לאחר המכירה

חזר ויצא שליש אחר,

ונמצא ששני שליש, שהם רוב הולד, כבר בחוץ ונחשב כנולד. ואם כן, מה דינו?

רב הונא אמר

: בכור זה

קדוש

הוא, והוא ניתן לכהן, ומקריבין אותו על המזבח כדין בכור.

רבה אמר: אינו קדוש,

אלא חולין הוא.

ומבארת הגמרא את טעמם:

רב הונא אמר

העובר

קדוש, קסבר

, על אף שקדושת הבכור תלויה בלידה וביציאת רובו, אבל לאחר שכבר יצא רובו וחשוב הוא כנולד,

למפרע

הוא

קדוש.

ו

אם כן, כאן, כאשר מכר לעכו"ם אחר שיצא שליש, הרי

כיון ד

מיד לאחר מכן

נפק ליה

יצא

רוביה,

רוב הבכור, ונחשב כילוד,

איגלאי מילתא,

מתגלה הדבר

למפרע, דמעיקרא הוה,

שמתחלה אף קודם שיצא רובו,

קדוש

הוא,

ומאי דזבין

, מה שמכר לגוי,

לא כלום זבין,

שהרי אין הבכור שלו, לפי שקדוש הוא, ויש ליתנו לכהן.

רבה אמר אינו קדוש, קסבר, מכאן ולהבא

הוא

קדוש.

שחלה הקדושה רק מן הרגע שיצא רובו, ונחשב כנולד, ואם כן, מאי

דזבין,

אותו שליש שמכר לגוי קודם שיצא רובו של בכור,

שפיר זבין

, מכירה טובה היא, שהרי בשעת המכירה עדיין לא חלה הקדושה, וברשות בעליו הוא.

ואזדו לטעמייהו,

הולכים הם במחלוקת זו לפי דעתם ושיטותיהם, שכבר נחלקו בסברא זו בענין אחר:

דאתמר: יצא שליש

מן העובר

דרך דופן

[כגון על ידי ניתוח דופן הבהמה בסכין, או על ידי חיתוך באמצעות סם], ולאחר מכן נפתחה רחמה של הבהמה,

ו

א יצאו

שני שלישי

העובר הנותרים

דרך

ה

רחם

, כלידה רגילה.

רב הונא אמר: אינו קדוש

עובר זה, ו

רבה אמר: קדוש.

מבארת הגמרא את מחלוקתם:

רב הונא אמר,

עובר זה

אינו קדוש,

כי

רב הונא

הולך

לטעמיה, דאמר,

עובר בכור היוצא מרחם אמו,

למפרע

הוא

קדוש. ו

לכן,

רובא קמא

[הרוב הראשון של הולד היוצא, אשר מחמתו חל על העובר שם ילוד],

ליתיה ברחם

, לא יצא מן הרחם, שהרי השליש הראשון של העובר יצא דרך הדופן, ומשום כך הוא אינו נחשב כ"פטר רחם".

רבה אמר

, העובר

קדוש

על אף שהשליש הראשון יצא דרך הדופן, כי

רבה

הולך

לטעמיה, דאמר מכאן ולהבא

הוא

קדוש

.

ורובא,

רובו של העובר,

דרך רחם נפיק

יצא [שהרי אחרי אותו השליש שיצא דרך הדופן יצאו עוד שני שליש דרך הרחם]. ולכן, לא איכפת מכך שהשליש הראשון יצא ראשונה דרך הדופן, כיון שבעת חלות קדושתו, שהיא מכאן ולהבא, יצא כבר הרוב דרך הרחם.

אולם אם כן, יש להבין מדוע צריכים רבה ורב הונא להשמיע את שיטותיהם הן לענין מכירת שליש העובר לעכו"ם, והן לענין יציאת שליש דרך הרחם?

מבארת הגמרא:

וצריכא

, יש צורך להשמיע את שיטותיהם בשני ענינים אלו.

דאי אשמעינן

רב הונא את דעתו רק

בהא,

בענין המוכר בכור לגוי לאחר שיצא שליש, היינו אומרים, כי רק

בהא קאמר רב הונא

שלמפרע הוא קדוש כבר מעת יציאתו מהרחם,

משום ד

אם נאמר ש"מכאן ולהבא הוא קדוש", יביאנו דבר זה

ל

נהוג בו

קולא

, שיהיה פטור מן הבכורה.

אבל, בהך,

במקרה שלפנינו, שיצא שליש מן העובר דרך הרחם,

ד

אם נאמר בו שמכאן ולהבא הוא קדוש, יהיה זה

לחומרא,

שיהיה חייב בבכורה,

אימא,

יתכן לומר כי

מודי ליה

רב הונא

לרבה

שאכן מכאן ולהבא הוא קדוש, ולא למפרע.

ומשום כך נשנה דינו של רב הונא בשני ענינים אלו.