חולין 64b — תלמוד אויף ייִדיש

דתניא

: נאמר [ויקרא יא] "

לכל השרץ השורץ

על

הארץ,

לא תאכלום, כי שקץ הם", וילפינן מהמילה "כל",

לרבות אפרוחים

של עוף טהור

שלא נפתחו עיניהם!

כיון שלא נפתחו עיניהם, חשובים הם כשרץ. ואם כן, כל אפרוח שבתוך ביצה, ואפילו של עוף טהור, כיון שנרקמה הביצה, ואכלה, לוקים עליה. ולמאי נפקא מינה כתבה הברייתא "בידוע שהיא ביצת השרץ"?

ומשנינן: הא דמרבינן אפרוחים טהורין שלא נפתחו עיניהם זהו רק

מדרבנן, וקרא אסמכתא בעלמא

הוא! אבל ביצי שרצים שריקמו, דינן כשרץ גמור, ולוקים עליהם מדאורייתא. וזהו מה שהשמיעה לנו הברייתא שלוקים עליהם מדאורייתא.

תנו רבנן: גיעולי ביצים,

שהן ביצים טמאות שהתבשלו עם ביצים טהורות -

מותרות

הביצים הטהורות באכילה, לפי שאינן נאסרות על ידי נתינת טעם, משום שאין הביצה הטמאה נותנת טעם בביצה הטהורה, כי "מיא בעלמא" היא.

ביצים מוזרות,

שלא הופרו מתרנגול זכר, ולא יוצא מהם אפרוח [ולשון "מוזרות" פירושו, שנפסדו ונעשו דבוקות כעין מטווה] -

נפש יפה תאכלם!

מי שאינו איסטניס, מותר לו לאוכלם, ואפילו ביצים שכבר ישבה עליהם תרנגולת ימים רבים, והחלו להפסד.

נמצא עליה

על הביצה

קורט

גרגיר

דם

-

זורק את הדם, ואוכל את השאר!

אמר רבי ירמיה

: זה שאמרו "זורק את הדם ואוכל את השאר",

והוא, שנמצא

הדם על

קשר שלה,

והוא זרע של התרנגול הקשור בראש הצד הרחב של הביצה, ומשם מתחיל האפרוח להווצר. כיון שהדם נמצא על הקשר ולא התפשט לשאר הביצה, זורק את הדם ואוכל את שאר הביצה. אבל אם הדם יצא מחוץ לקשר החלבון, כל הביצה אסורה, דחיישינן שמא התפשט הדם בכל הביצה.

תני דוסתאי, אבוה דרבי אפטוריקי: לא שנו

שאם נמצא הדם על הקשר שזורק את הדם ואוכל את השאר,

אלא שנמצא

הדם

על חלבון שלה,

כיון שלא יצא הדם חוץ לקשר, שאר הביצה מותרת.

אבל, נמצא

הדם

על

קשר

חלמון שלה

-

אפילו ביצה

כולה

אסורה.

מאי טעמא?

משום

דשדא תכלא בכולה.

שבכל הביצה התפשט הקלקול.

אמר ליה רב גביהה מבי כתיל, לרב אשי: איפכא תני תנא קמיה דאביי,

היה "תנא" ששנה לפני אביי להיפך, והכי תנא לה: לא שנו אלא שנמצא על חלמון שלה, אבל נמצא על חלבון שלה כל הביצה אסורה

! ואביי הוא דתרצה ניהליה,

שאמר לו

הכי,

כפי גרסתנו: לא שנו אלא שנמצא על חלבון שלה, אבל נמצא על חלמון שלה, אפילו ביצה אסורה.

אמר חזקיה: מנין לביצת טמאה,

של עוף טמא,

שהיא אסורה מן התורה?

שנאמר

בפרשת שמיני, בפרשת העופות הטמאים, "

ואת בת היענה". וכי בת יש לה ליענה!?

והרי היא מטילה ביצים, ואינה יולדת, ולא יתכן לכתוב בה לשון "בת". ועוד, הרי אין בת היענה חלוקה בדינה מן האמא שלה, ואמאי כתבה התורה "בת"?

אלא, איזו

היא ה"בת" של היענה -

זו ביצה טמאה

שלה.

והוינן בה:

ודלמא היינו שמייהו?

אולי זהו שם העוף "בת יענה", ואין כונת התורה לבתה של היענה?

ומשנינן:

לא סלקא דעתך

שזהו שמה,

דכתיב

בספר איכה [פרק ד]

"בת עמי לאכזר, כיענים במדבר".

וחזינן שהיא נקראת יענה, ולא "בת יענה".

ופרכינן:

ולא!?

וכי לא מצאנו שהיא נקראת "בת יענה"!?

והא כתיב

בספר מיכה [פרק א] "

אעשה מספד כתנים, ואבל כבנות יענה".

ואם הכונה לביצים, כלום יש לביצים פה לבכות ולהתאבל? אלא בודאי זהו שמה, "בת יענה".

ומשנינן: לא כן, אלא שמה הוא יענה, וכונת הפסוק הוא שאעשה אבל,

כיענה זו, שמתאבלת על בניה.

וממשיכה הגמרא להקשות:

והא כתיב

בספר ישעיה [פרק יג] "

ושכנו שם בנות יענה".

ובודאי כונת הכתוב היא, שהעופות, ששמם בנות היענה, ישכנו שם.

ומשנינן: כונת הפסוק היא לומר שהיענים עם בניהם ישכנו שם,

כיענה זו

שדרכה

ששוכנת עם בניה.

והדר פרכינן:

והכתיב

בספר ישעיה [בפרק מג] "

ותכבדני חית השדה

-

תנים ובנות יענה". ואי סלקא דעתך

שהכונה היא ל

ביצה,

וכי

ביצה, בת מימר שירה היא!?

וכי היא יכולה לשיר ולכבד את הקדוש ברוך הוא!?

אלא, כתיב "היענה", וכתיב "בת היענה",

ולכן אין הוכחה שהכונה היא לביצה של היענה [אלא יתכן שזהו שמה].

ושאני הכא, דפסק ספרא,

דהיינו, הסופר הכותב את המילה, מחלקה

לשתי תיבות,

שהמילה "בת יענה" נכתבת בשתי תיבות.