חולין 30b — תלמוד אויף ייִדיש

אמר ליה רבי אבין: באמת תני

בברייתא:

אין חוששין

שמא ידרוסו זה על זה.

מתיב רב אבין

מברייתא על שמואל:

שחט את הוושט למטה, ואת הקנה למעלה

ממקום שחיטת הוושט

. או

ששחט

את הוושט למעלה, ואת הקנה למטה

ממנו,

שחיטתו כשרה.

ולכאורה מדובר שעשה שני חתכים, בשני מקומות, אחד למעלה לצד הראש, ואחד למטה לצד החזה.

ומקשה רב אבין:

אמאי

השחיטה כשרה?

והא ליכא שחיטה מפורעת!

הוא מותיב לה, והוא מפרק לה

: לא מדובר בשני חתכים בשני מקומות, אלא

בשחיטה העשויה כקולמוס,

דהיינו שהתחיל לשחוט את הקנה למעלה, ושיפע וכיוון את הסכין כלפי מטה, ובמקום שנגמרה שחיטת הקנה שם התחילה שחיטת הוושט, וכיוצא בזה מדובר בשוחט מלמטה למעלה.

ומייתינן עובדא:

ההוא תורא דאישחט בשנים ושלשה מקומות. על רב יצחק בר שמואל בר מרתא שקל משופרי שופרי

[לקח מבשרו חלק טוב ביותר].

אמר ליה רבי זירא

: במעשה זה

למדתנו רבינו

ש

משנתנו

מדברת

בשני סכינין

ושני בני אדם,

ובכל זאת היא מכשירה את השחיטה כדעת רב, ודלא כשמואל וריש לקיש שהצריכו שחיטה מפורעת, ולדעתם יש לפרש את המשנה שהיא מדברת בסכין אחת.

אמר רב יהודה אמר רב

שני דברים בדין חלדה:

א. שוחט ש

החליד את הסכין

והכניסו

בין סימן לסימן ופסקו

לסימן התחתון כהלכתו, ואחר כך הוציא את הסכין ושחט את הסימן העליון כדרך שחיטה, השחיטה

פסולה,

מפני ששחיטה צריכה להיות מגולה, וכשזה שחט את הוושט היה הסכין מכוסה על ידי הקנה.

ב. אם תחב את הסכין

תחת העור

ושחט את הסימנים כשהסכין מכוסה על ידי העור -

כשרה

השחיטה, מפני שהעור איננו בכלל מצות השחיטה, ורק כשדבר שהוא בכלל השחיטה מכסה את הסכין, הרי זה בכלל חלדה.

ומקשינן:

מאי קא משמע לן

רב בדינו הראשון, הלוא פסול חלדה

תנינא

במשנתנו לקמן בפרק זה!

שנינו במשנה: שחט את הוושט ופסק את הגרגרת ...

או שהחליד את הסכין תחת

הסימן

השני ופסקו,

וסימן אחד שחט כדין,

רבי ישבב אומר

: בהמה זו היא

נבלה

מאחר שלא נשחטו שני סימנים שלה כהלכה.

רבי עקיבא אומר

: אין זו נבלה אלא

טרפה

ואינה מטמאה כנבילה.

ומתרצינן:

אי ממתניתין

בלא דברי רב,

הוה אמינא, הני מילי

שהחלדה פסולה דוקא באופן ששחט

מלמטה למעלה

דהיינו ששחט מכיוון העורף לצואר,

דלא קעביד כדרך שחיטה

שהיא מהצואר לעורף,

אבל

במקרה של רב שהוא שוחט את הסימנים

מלמעלה למטה, דקעביד כדרך שחיטה, אימא שפיר דמי

שאין זו חלדה.

קא משמע לן

רב שענין החלדה הוא שהסכין מכוסה, ואין ענין החלדה ששוחט מלמטה למעלה .

הדין השני שאמר רב הוא שאם החליד את הסכין

תחת העור

-

כשרה.

הגמרא מביאה מסורת אחרת בשם רב.

בי רב אמרי

בשם רב:

תחת העור

-

איני יודע

אם זו חלדה מכיון שהסכין מכוסה, או שאין זו חלדה מפני שאין הסכין מכוסה בדבר שהשחיטה תלויה בו.

איבעיא להו: לבי רב, דאמרי תחת העור, איני יודע

: השוחט

תחת מטלית

הכרוכה לבהמה סביב צוארה,

מהו?

וכן השוחט והסכין מכוסה

תחת צמר מסובך

של הבהמה,

מהו?

האם יש להסתפק ולומר שגם זו חלדה כמו כששוחט תחת העור של הבהמה, או שבזה אין להסתפק ובודאי שאין זו חלדה מכיון שהסכין לא מוסתרת על ידי גוף הבהמה.

ומסקינן:

תיקו,

ויש להחמיר מספק .

בעי רב פפא

: שחט את רוב שני הסימנים כהלכה ואחר כך

החליד במיעוט סימנים, מהו?

האם נאמר שלאחר ששחט רוב סימנים כבר התיר את הבהמה, ולא איכפת לנו במה שעשה לאחר מכן, או נאמר, שאף על פי שבאמת השחיטה כשרה ברוב סימנים, מכל מקום, גם המיעוט נחשב לחלק מהשחיטה, ואם עשאו שלא כהלכה, השחיטה נפסלת .

ומסקינן:

תיקו,

ויש להחמיר בדבר.

מתניתין:

השוחט שני ראשין

של בהמות

כאחד

-

שחיטתו כשרה

אפילו בקדשים. אבל בקדשים אין לעשות כן לכתחילה, ובחולין מותר לעשות כן לכתחילה .

שנים אוחזין

בסכין ושוחטים

בהמה אחת,

אפילו אחד

שוחט עם סכינו

למעלה

בצואר הבהמה סמוך לראשה,

ואחד

שוחט עם סכינו

למטה

סמוך לחזה -

שחיטתו כשרה

118 .

המשנה באה ללמד דיני דרסה.

הדוחק את הסכין בכח בצואר הבהמה ו

התיז את הראש בבת אחת,

הרי זו דרסה, והשחיטה

פסולה.

היה שוחט

במשיכת הסכין

והתיז

את הראש בבת אחת

דהיינו שלא הוליך והביא, אלא או שהוליך את הסכין על צואר הבהמה החוצה או שהביאה אליו,

אם יש ב

אורך ה

סכין מלא צואר

של הנשחט חוץ לצוארו , דהיינו שהיא ארוכה כשני צוארים - השחיטה

כשרה,

ואין לחוש שמתוך מהירות השחיטה נעשתה גם דרסה, אבל אם לא היה בסכין שיעור זה - בודאי דרס.

וכן אם

היה שוחט

שתי בהמות

והתיז

את

שני

ה

ראשין בבת אחת

בהולכה או בהבאה,

אם יש בסכין מלא צואר אחד

חוץ לשני הצוארים, שהסכין ארוכה כשלשה צוארים - שחיטתו

כשרה,

ואם לאו - אין שחיטתו כשרה .

במה דברים אמורים

שצריך שיהיה לסכין שיעור,

בזמן שהוליך ולא הביא או הביא ולא הוליך

את הסכין,

אבל אם הוליך והביא, אפילו

שחט בסכין

כל שהוא, אפילו

שחט

באיזמל

-

כשרה

127 .

גמרא:

שנינו במשנתנו: התיז את הראש בבת אחת - פסולה.

והוינן:

מנא הני מילי

שהשחיטה היא בדרך משיכה ולא בדרך דרסה?

אמר שמואל

: יש ללמוד שלשון שחיטה הוא משיכה ממה

דאמר קרא: "חץ שחוט לשונם מרמה דבר"

[ירמיה ט' ז'] הנביא ממשיל את לשון הרשעים המדברת מרמה ופוגעת בחבריהם מרחוק לחץ שהולך במשיכה, הרי שלשון "שחוט" פירושו משוך.

הגמרא מביאה ברייתא הדורשת מלשון שחיטה שדרסה פסולה כשמואל.

תנא דבי רבי ישמעאל

: כתוב בתורה

"ושחט

את בן הבקר" [ויקרא א' ה']

אין "ושחט" אלא ומשך, וכן הוא אומר

בשלמה המלך שציפה את המגינים ב

"זהב שחוט"

[מלכים א' י' ט"ז - יז] וזה זהב רך שנוח להרקע ומושכים אותו.

ו

עוד פסוק

אומר "חץ שחוט לשונם מרמה דבר".

ומבררינן:

מאי "ואומר"?

מדוע לא הסתפק התנא בפסוק הראשון והוסיף "ואומר" והביא פסוק נוסף?

ומפרשינן דהכי קאמר תנא:

וכי תימא

[ואם תאמר], שאין ראיה מ

"זהב שחוט"

שלשון שחוט הוא משוך, כי יש לפרשו מלשון שהוא חוט,

שנטווה כחוט הוא

מרוב רכותו,

תא שמע

פסוק אחר שאין לפרשו אלא מלשון משיכה, שכתוב

"חץ שחוט לשונם".

בדרך אגב, הגמרא מביאה מעשה שעוף נשחט על ידי חץ.

רבא הוה בדיק ליה גירא

[רבא בדק חץ]

לרבי יונה בר תחליפא,

שהיה החץ מחודד כמו סכין, והיה רבא בודק אם אין בו פגימה, שכן הדין הוא שצריך לתת לחכם לבדוק את הסכין .

ושחט בה

רבי יונה

עופא בהדי דפרח

[כשהוא עף].

והוינן: איך הכשירו את העוף

ו

הלוא יש לחוש

דלמא

היה החץ מכוסה בעור העוף כששחט ו

עביד חלדה?

ואמרינן: יש דרך לדעת שלא היתה חלדה,