חולין 14a — תלמוד אויף ייִדיש

מתניתין:

השוחט בשבת וביום הכפורים,

אף על פי שהוא מתחייב בנפשו על ידי השחיטה, שהרי השוחט בשבת חייב סקילה וביום הכפורים חייב כרת, מכל מקום

שחיטתו כשרה.

גמרא:

אמר רב הונא: דרש חייא בר רב משמיה דרב

: בהמה זו שנשחטה בשבת דקתני במתניתין ששחיטתה כשרה, מכל מקום

אסורה

היא

באכילה ליומא

ביום השבת. [מבואר לקמן בגמ' שרב הוכיח כן מזה שנקטה המשנה גם יום הכפורים, לומר: כשם שביום הכפורים אסורה הבהמה באכילה הוא הדין בשבת].

ונסבין חבריא למימר

, בני הישיבה עלה על דעתם לומר, שרב סובר שתנא דמתניתין האוסר לאכול בו ביום -

רבי יהודה היא.

שמצינו שרבי יהודה אומר כן.

ודנה הגמרא:

הי רבי יהודה?

מאיזו דין שאמר רבי יהודה הוכיח רב שהוא אוסר באכילה באותו יום?

ומבארינן:

אמר רבי אבא: רבי יהודה ד"הכנה" היא

, שאוסר לטלטל בשבת דבר שלא היה מוכן מאתמול בערב שבת לאותה מטרה שהוא משמש היום בשבת, שבגדר "מוקצה" הוא.

דתנן: מחתכין את הדילועין

שנתלשו מערב שבת, חותכין אותם בשבת לחתיכות קטנות

לפני הבהמה

כדי שתאכל מהם,

ואת הנבלה

מחתכין

לפני הכלבים

, ואפילו אם מתה הבהמה ונעשתה נבלה היום בשבת.

רבי יהודה אומר: אם לא היתה נבלה מערב שבת אסורה

היא בטלטול,

לפי שאינה מן המוכן

. שבערב שבת לא היתה הבהמה מוכנה ועומדת למאכל כלבים, שהרי עדיין היתה חיה, לפיכך נבלה זו היא מוקצה היום.

אלמא

, סבר רבי יהודה,

כיון דלא איתכן מאתמול

בהמה זו לאותה מטרה שהיא משמשת היום, לפיכך היא

אסורה.

הכא נמי במשנתנו, שנשחטה הבהמה בשבת,

כיון דלא איתכן

בהמה זו, שלא הוכנה

מאתמול

לאכילה, שהרי עדיין לא היתה שחוטה אתמול,

אסורה

היא היום בטלטול משום מוקצה, לדעת רבי יהודה.

ומקשינן:

אמר ליה אביי

לרבי אבא:

מי דמי

האופן דמשנתנו לדינא דרבי יהודה? והרי

התם

, בבהמה שנעשתה נבלה בשבת,

מעיקרא,

קודם שנתנבלה, היא היתה בגדר "

מוכן" ל

אכילת

אדם,

והשתא היא "

מוכן" לכלבים

. ולכן אמר רבי יהודה שתורת מוקצה עליה. אבל

הכא

, בבהמה שנשחטה בשבת, הרי

מעיקרא,

קודם שנשחטה, גם כן היא היתה "

מוכן" לאדם

, שהיתה מיועדת להישחט ולהאכל לאדם,

והשתא

נמי שנשחטה, הרי היא "

מוכן" לאדם

, ואם כן, למה תהא בהמה זו מוקצה? והרי מערב שבת כבר היתה מוכנה למה שהיא משמשת עתה.

ומתרץ רבי אבא:

מי סברת בהמה בחייה לאכילה עומדת?

עד שאתה אומר שבהמה זו שנשחטה בשבת היתה מוכנה מערב שבת לאכילת אדם. אין הדבר כן. אלא,

בהמה בחייה לגדל

וולדות

עומדת

ולא היתה מוכנה מאתמול לאכילת אדם. ורק עתה שנשחטה נעשתה מוכן לאדם, ולפיכך יש עליה תורת מוקצה לדעת רבי יהודה, ואסורה היא באכילה ביום השבת.

ומקשה אביי:

אי הכי

, שבהמה בחייה עומדת לגדל וולדות, אם כן תיקשי: כל

בהמה לרבי יהודה ביום טוב, היכי שחטינן

לה? שהרי כשתישחט תהיה מוקצה כיון שרק עתה נעשתה מוכן לאדם, שהרי אתמול היתה עומדת לגדל ולדות ולא לאכילת אדם!?

ומתרצינן:

אמר לו

רבי אבא לאביי: בהמה בחייה

עומדת לאכילה ועומדת לגדל

וולדות. כלומר שכל בהמה כל זמן שהיא חיה לא הוכרע עדיין למה היא עומדת אלא הדבר תלוי ועומד עד שתישחט.

נשחטה

הרי שלאחר השחיטה

הובררה דלאכילה

היתה

עומדת

מלכתחילה, ולכן מותר לשוחטה ביום טוב כיון שלאחר שתשחט יתברר למפרע שבהמה זו היתה עומדת לאכילה והיתה מוכנה לאדם מאתמול.

לא נשחטה,

דהיינו, בהמה זו שנשחטה בשבת ולא היתה שחוטה בערב שבת הרי בכניסת השבת

הובררה דלגדל

וולדות

עומדת

, שהרי אדם זה לא היה בדעתו לשוחטה בשבת, הלכך אין לומר ששחיטה זו של שבת מבררת למפרע שהיתה עומדת מלכתחילה לאכילה אלא אדרבה אמרינן שאי שחיטתה בערב שבת מבררת שהיתה עומדת אז לגדל וולדות ולכן אחר שנשחטה בשבת היא מוקצה לפי שלא היתה מוכנה לאדם מערב שבת.

ומקשינן:

והא לית ליה לרבי יהודה "ברירה"

בכל דבר שאינו ברור בהוה, ועתיד להתברר בעתיד, סובר רבי יהודה שלא אומרים שלאחר שיתברר הדבר הרי כאילו למפרע היה מעותד להיות כן, אלא שכל עוד שלא הוברר, הרי הדבר בגדר ספק.

וכיון ש"אין ברירה" הרי אם תאמר שרבי יהודה סובר שבהמה בחייה לא הוברר עדיין למה היא עומדת אם לאכילה אם לגדל וולדות, אי אתה יכול לומר שלאחר שחיטה התברר למפרע שהיא עומדת לאכילה, אלא אנו אומרים שבהמה זו עד שחיטתה הרי היא בספק למה היא עומדת, ואם כן עדיין יקשה איך אפשר לשחוט בהמה ביום טוב כיון שמערב יום טוב לא היתה מוכנה בודאות לאדם אלא היה ספק שמא לגדל וולדות עומדת?

אלא ודאי מוכרחים לומר שרבי יהודה סובר שבהמה בחייה עומדת בודאות לאכילת אדם ולכן מותר לשוחטה ביום טוב, ואם כן חזרה הקושיא, למה יאסור רבי יהודה לאכול בהמה שנשחטה בשבת והרי מערב שבת היתה מוכנה לאכילת אדם?

והוינן בה בקושית הגמרא:

מנא לן

דרבי יהודה סובר "אין ברירה"?

אי נימא

שמכאן אנו יודעים שהוא סובר "אין ברירה",

מדתניא: הלוקח יין מבין הכותים

שאינם מפרישים תרומות ומעשרות, ואין לו עתה כלים להפריש לתוכם את התרומות ומעשרות, והוא רוצה לתקן את היין ולהוציאו מידי טבל כדי שיוכל לשתותו עכשיו תוך כדי השארת התרומות ומעשרות בתוך החבית, עד שימצא כלים להפריש לתוכם את המעשרות, או שהדבר היה בערב שבת סמוך לחשיכה ואין בידו פנאי להפריש לתוך הכלים, קודם שתכנס השבת [שהרי בשבת אסור לעשר] ולכן הוא רוצה לתקן את היין ללא הפרשה, הרי זה

אומר: שני לוגין

מתוך המאה לוגין שיש בחבית

שאני עתיד להפריש

אותם אחר השבת לצורך תרומה

הרי הן

מעכשיו

תרומה ב

תוך החבית.

עשרה

לוגין שאני עתיד להפריש, הרי הן

מעשר ראשון.

תשעה לוגין שהן עשירית מהנותר לאחר הפרשת המעשר ראשון הרי הן

מעשר שני.

ומיחל, מחלל עתה את המעשר שני הנמצא בחבית,

ושותה מיד

מהיין.

ותיקון זה מתאפשר על ידי שאנו אומרים "יש ברירה". כלומר, שלאחר השבת כשיפריש את התרומה והמעשרות לתוך חבית נפרדת יתברר למפרע שאכן אותו היין שהופרש הוא אשר מתחילה נעשה תרומה ומעשרות, וממילא כל היתר הוא מלכתחילה חולין גמורים. ועל ידי כן יכול הוא לשתות מהיין קודם ההפרשה בפועל, מבלי לחשוש שמא הוא שותה תרומה,

דברי רבי מאיר

.

רבי יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון אוסרין

לעשות כן. כיון שהם סוברים "אין ברירה". דהיינו, שלא אמרינן שהוברר למפרע שהיין שהופרש הוא התרומה אלא שכל עוד לא הופרש מהחבית התרומה והמעשרות הרי כל החבית יש בה תערובת של חולין ותרומה ומעשרות. ולא ברור לנו היכן נמצאת התרומה והמעשרות והיכן נמצא החולין. ולכן השותה מהיין קודם ההפרשה יש לו לחשוש שמא הוא שותה תרומה שאסורה למי שאינו כהן. הרי מבואר להדיא שדעת רבי יהודה ש"אין ברירה".