חולין 133b — תלמוד אויף ייִדיש

מתרצת הגמרא:

הכא,

זה ששנינו בברייתא ש"אין צריך לרשום",

במאי עסקינן, דיתיב

העובד כוכבים

אמסחתא

[בחנות] כשהטבח הישראל מוכר שם את הבשר, ומוכח שהם שותפין. מה שאין כן במשנה שעוסקת באופן שאינו יושב בחנות.

מקשה הגמרא: אם כן,

דכוותה, גבי כהן

ששנינו ברישא של הברייתא

"

המשתתף עם כהן - צריך לרשום", גם דין זה מדובר באופן

דיתיב

הכהן

אמסחתא,

כמו שביארנו בסיפא לגבי עובד כוכבים. ואם כן

אמאי צריך לרשום?

מתרצת הגמרא: מה שהכהן יושב בחנות אינה ראיה שהטבח עשה עמו שותפות,

דאמרי

הרואים, כהן זה

בשרא קא זבין

[בשר הוא רוצה לקנות].

מקשה הגמרא: אם כן,

עובד כוכבים נמי

למה אינו צריך לרשום, הרי גם באופן זה

אמרי

הרואים שעובד כוכבים

בשרא קא זבין,

ואינו עושה שותפות עם ישראל?

אלא, הכא במאי עסקינן, דיתיב עובד כוכבים אכספתא

[על המקום שבו נותן הטבח את המעות שמקבל מן הלוקחין], ובאופן זה מוכח שהוא שותף ולא לוקח בעלמא.

מקשה הגמרא: אם כן

דכוותה גבי כהן

גם מדובר באופן זה

דיתיב אכספתא,

ואם כן

אמאי צריך לרשום?

מתרצת הגמרא:

אמרי

הרואים שבאמת אינו שותף, אלא

הימוני הימניה

הטבח לכהן לשמור כספו שבכספת שלא יגנבום ממנו.

מקשה הגמרא: אם כן,

עובד כוכבים נמי

נחשוש ש

אמרי

הרואים

הימוני הימניה

הטבח לשמור מעותיו ובאמת אינו שותף?

מתרצת הגמרא: אין חשש שהרואים יסברו כן, כי

אין אמונה בעובד כוכבים,

אין ישראל רגיל להאמין בעובד כוכבים שישמור מעותיו.

ו

איבעית אימא

: באמת צריך לומר כמו האוקמיתא לעיל, שמדובר באופן שהכהן והעובד כוכבים יושבים בחנות. ובכל זאת יש לחלק, כי

סתם עובד כוכבים מיפעא פעי.

אם שותף הוא, רגיל הוא לצעוק: אל תמכור בכך אלא בכך! והכל יודעים שהוא שותפו. אבל כהן צנוע הוא, ואינו צועק אלא סומך על הטבח, ואין הוכחה שהוא שותף .

אמר מר: ופסולי המוקדשין אין צריך לרשום.

אלמא, מוכחא מילתא

כשמוכרן, שהם מוקדשין ולא חולין, ולכן אין צריך לרשום, כי הכל יודעים שהם מוקדשין ופטורין מן המתנות.

מקשה הגמרא:

והא אנן תנן: פסולי המוקדשין נמכרים באיטליז

[בשוק]

ונשחטין באיטליז ונשקלים בליטרא,

מוכח שהם נמכרין ככל חולין, ואם כן הרי לא "מוכחא מילתא"?

תרגמא רב אדא בר אהבה קמיה דרב פפא

למה ששנינו שאין צריך לרשום -

באותן הנמכרים בתוך הבית.

דהיינו, בכור ומעשר שאין דמיהן קודש, אלא ניתנים לבעליהם, וכיון שכן, לא התירו לזלזל בהן ולמכרן בשוק כדרך כל חולין בשביל הנאתו, אלא מוכרן בתוך הבית דווקא, אף על פי שנפסד על ידי כך, שאין כל כך קופצין בבית כמו בשוק. ואם כן, הרי מוכח שהן מוקדשין על ידי שמוכרן בביתו, ולכן אין צריך לרשום [מה שאין כן בשאר פסולי מוקדשין, שדמי פדיונן קדושים תחתיהם, אילו לא תתיר לו למכור בשוק, לא יפדן מעיקרא אלא בזול, ויהיה הפסד להקדש, ולכן, כיון דלא מנכרא מלתא, שהרי מוכרן בשוק ככל חולין, צריך לרשום].

אמר רב הונא

: אם היה אדם

שותף בראש

של בהמה ולא בשאר חלקיה,

פטור

בעליה

מן

מתנת

הלחי

בלבד וחייב בשאר מתנות.

היה

שותף ביד

הבהמה -

פטור

הבעלים

מן הזרוע

בלבד. היה

שותף בבני מעיין

-

פטור מן הקבה

4 .

וחייא בר רב אמר: אפילו היה

אחר

שותף

רק

באחת מהן

[מן המתנות] -

פטור

הבעלים

מכולן.

מיתיבי

: אמר אחד לחבירו:

הראש

של הבהמה

שלי, וכולה

ושאר כל הבהמה -

שלך! ואפילו

אמר

אחד ממאה בראש

שלי

\-

פטור.

וכן אם אמר

היד שלי, וכולה שלך,

ו

אפילו אחד ממאה ביד

שלי -

פטור.

וכן אם אמר

בני מעיין שלי וכולה שלך,

ו

אפילו

רק

אחד ממאה

בהן שלי -

פטור.

מאי לאו,

האי דקתני פטור -

פטור מן הלחי וחייב בכולן,

בכל שאר המתנות, וכן כשאמר היד שלי

פטור מן הזרוע וחייב בכולן,

וכן כשאמר בני מעיין שלי

פטור מן הקבה וחייב בכולן?

דוחה הגמרא:

לא,

בכל אלו

פטור מכולן!

מקשה הגמרא: אם כן, למה שנינו "פטור" סתם,

וליתני

בפירוש,

"פטור מכולן"?

ועוד,

הרי

תניא

בפירוש:

הראש שלי וכולה שלך,

ו

אפילו אחד ממאה בראש

שלי -

פטור מן הלחי וחייב בכולן?

ומסקנת הגמרא:

תיובתא דחייא בר רב

שאמר "פטור מכולן" -

תיובתא! אמר רב חסדא: הא מתניתא

דלקמן

אטעיתיה

[הטעתו]

לחייא בר רב,

וגרמה לו לסבור שפטור מכל המתנות.

דתניא: עשרים וארבע מתנות כהונה הן, וכולן נתנו לאהרן ולבניו בכלל ופרט.

שנאמר "לכל קדשי בני ישראל לך נתתים"

\- היינו כלל, ואחר כך נאמר "וזה יהיה לך מקדש הקדשים מן האש וגו'", ומפרש הכתוב כל אחת מהמתנות - והיינו פרט.

ו

כתוב בפרשה זו "

ברית מלח

עולם", דהיינו, כשם שברית הכרותה למלח שלא יסריח - אינה שובתת, כך ברית זו לא תשבות.

ודרשו:

כל המקיימן

שנותן את המתנות,

כאילו קיים בכלל ופרט, דהיינו, כללות ופרטות שבתורה

5 , ו

כאילו הקריב כל הקרבנות, שנאמר בהם

ברית מלח.

וכל העובר עליהן,

שאינו נותנן,

כאילו עובר על בכלל ופרט

שבתורה,

ו

כאילו לא הקריב הקרבנות, שנאמר בהם

ברית מלח.

ואלו הן

עשרים וארבע המתנות:

עשר

מהן ניתנו לאכילה

במקדש

בתוך העזרה,

וארבע

מהן נאכלין

בירושלים, ועשר

מהן נאכלות

בגבולין.

ואלו הן

עשר

ש

במקדש: חטאת, וחטאת העוף, אשם ודאי, ואשם תלוי, וזבחי שלמי ציבור,

דהיינו, כבשי עצרת,

ולוג שמן של מצורע,

דהיינו, מה שנותר לאחר שניתנו המתנות על תנוך אזנו ובהונותיו,

ושתי הלחם, ולחם הפנים, ושירי מנחות, ומנחת העומר.

ואלו הן

ארבע

שנאכלין

בירושלים: הבכורה

, דהיינו, בכור תם,

והבכורים, והמורם מן

קרבן

התודה

, דהיינו, חזה ושוק וארבע חלות שהיו ניתנים לכהן,

ו

המורם

מאיל נזיר

, דהיינו, זרוע בשלה וחלה אחת ורקיק אחד [ו"המורם מתודה ומאיל נזיר"

\- נחשבים כדבר אחד, כי שניהם מורמים מקדשים קלים],

ועורות קדשים

של עולה חטאת ואשם הניתנים לכהן.

ואלו הן

עשר

ש

בגבולין,

שניתנין לכהן בכל ערי ישראל:

תרומה, ותרומת מעשר, וחלה, וראשית הגז, ומתנות כהונה

, דהיינו, זרוע לחיים וקבה,

ו

חמשה סלעים של

פדיון הבן, ו

שה של

פדיון פטר חמור, ושדה אחוזה

שהקדישה בעליה ולא גאלה, ומכרה גזבר, וכשיוצאה ביובל מהלוקח ככל שדה אחוזה, דינה הוא שהיא מתחלקת לכהנים של אותו משמר שאירע היובל בזמנו.

ושדה חרמים

[שאמר אדם שדה זו חרם היא] שניתנת לכהן,

וגזל הגר

שנשבע לו הגזלן לשקר והודה לאחר מיתת הגר, שניתנין הקרן והחומש לכהן.

וחוזרת הגמרא לפרש את דברי רב חסדא ש"מתניתא אטעיתיה לחייא בר רב":

הוא,

חייא בר רב,

סבר, מדקא חשיב להו

התנא

ל

כל ג' ה

מתנות בחדא

מתנה ולא מנה אותן כשלש מתנות במנין עשרים וארבע המתנות -

חדא נינהו.

ואם נתחייב באחת מהן נתחייב בכולן, ואם נפטר מאחת - נפטר מכולן.

ולא היא!

מה שהחשיבם במנין המתנות כדבר אחד אינו משום שדינם כאחד, כי

אטו

ה

מורם מתודה ואיל נזיר דקא חשיב להו

התנא

כחדא

במנין המתנות,

משום דחדא נינהו?!

הרי ודאי אינם דבר אחד

! אלא, כיון דדמיין להדדי

-

חשיב להו כחדא, ו

הוא הדין במתנות,

כיון דדמיין להדדי

-

חשיב להו כחדא,

ולעולם אינם נחשבים כדבר אחד .

איבעיא להו

: אמר לו כהן לטבח ישראל קודם שחיטת בהמתו של הכהן:

הראש

של הבהמה יהיה

שלך,

שתקנה אותו,

וכולה

שאר הבהמה -

שלי, מהו?

האם חייב הישראל במתנות [לחיים], או לא?

וצדדי הספק הם: האם

בתר

חלקי הבהמה ד

חיובא אזלינן

, דהיינו, הזרוע והלחיים והקבה,

ו

הרי

חיובא גבי ישראל הוא,

שהרי הלחיים בראש הם, ומיחייב במתנות.

או דלמא בתר עיקר

ה

בהמה אזלינן, ועיקר

ה

בהמה דכהן הוא!?

תא שמע: עובד כוכבים וכהן שמסרו צאנם לישראל,

שעשאוהו שלוחם לגזוז -

פטור

הישראל מראשית הגז.

וכן

הלוקח גז צאנו של עובד כוכבים,

ואפילו קודם שנגזז מן הבהמה,

פטור

הלוקח

מראשית הגז. וזה חומר בזרוע ובלחיים ובקבה יותר מראשית הגז,

שהלוקח מתנות מכהן קודם שחיטה חייב במתנות .

שמע מינה: בתר חיובא אזלינן!

שהרי כאן קנה הישראל מהכהן רק את המתנות, ועיקר הבהמה נשארה של הכהן, ובכל זאת חייב במתנות,

שמע מינה!

שנינו במשנתנו:

ואם אמר לו

הכהן לישראל, אני מוכר לך הבהמה

חוץ מן המתנות, פטור

הישראל

מן המתנות.