חולין 131b — תלמוד אויף ייִדיש

שלשה שבתבואה:

הלקט השכחה והפאה.

מנלן?

דכתיב "ובקצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך בקוצרך ולקט קצירך" וגומר.

היינו פאה ולקט. ונאמר עוד "

כי תקצור קצירך בשדך, ושכחת עומר בשדה",

דהיינו שכחה.

שנים שבאילן

דהיינו

השכחה והפאה,

מנלן?

דכתיב "כי תחבוט זיתך לא תפאר אחריך", ותנא דבי רבי ישמעאל: שלא תטול תפארתו ממנו.

והיינו פאה [כפי שנתבאר לעיל]. וממה שכתוב "

אחריך"

דרשו:

זה שכחה,

וכדלעיל ששכחה אינה אלא לאחריו .

וכולן אין בהן טובת הנאה לבעלים. מאי טעמא?

משום שבכל אלו לשון

עזיבה כתיבא בהו,

ומשמעות לשון "עזיבה" היא שיניחן במקומן בהפקר ולא שיחלקם כרצונו. [והיינו שבחלק נאמר "תעזוב". ובחלק נאמר "תהיה" שמשמעותו עזיבה, שישאירם במקומם ואינו נותנם בעצמו כרצונו].

ומבררת הגמרא את מקור הדין ששנינו בברייתא "

ואפילו עני שבישראל מוציאין אותו מידו"

-

דכתיב "ולקט קצירך לא תלקט

-

לעני ולגר תעזוב אותם"

-

להזהיר עני על שלו.

וכך נדרש מקרא זה: "ולקט קצירך לא תלקט - לעני!" דהיינו שאת העני נמי אני מזהיר שלא ילקט.

ומה ששנינו "

ומעשר עני המתחלק בתוך הבית יש בו טובת הנאה לבעלים"

-

מאי טעמא?

כי לשון "

נתינה" כתיבא ביה.

שנאמר "ונתת ללוי לגר וליתום ולאלמנה", ולשון נתינה משמעותה שבידו ליתן למי שירצה.

ומה ששנינו לגבי מעשר עני המתחלק בתוך הבית "

ואפילו עני שבישראל מוציאין אותו מידו"

מנלן?

דאמר רב אילעא: גמר

גזרה שוה "

לגר

-

לגר" מהתם

מלקט, שנאמר בו "ולקט קצירך לא תלקט לעני ולגר". ודרשו:

מה להלן

בלקט

מוזהר עני על שלו

כמו שדרשו לעיל,

אף כאן

במעשר עני ,

מוזהר עני על שלו

3 .

שנינו בברייתא:

ושאר מתנות כהונה כגון הזרוע והלחיים והקבה אין מוציאין אותן לא מכהן לכהן ולא מלוי ללוי.

ומדייקת הגמרא:

הא מלוי לכהן

-

מוציאין

את המתנות

! אלמא איקרו

הלויים "

עם",

ולכן נוטלין מהן את המתנות משום שנאמר "מאת העם זובחי הזבח", ולכאורה תמוה שהרי לעיל מסתפק רב אם לויים נקראו" עם"?

ומבארת הגמרא: מה ששנינו שמוציאין מלוי לכהן - מדובר על "

כגון זרוע" ולא

על "

זרוע"

ממש.

ומאי ניהו "

כגון זרוע"? -

מעשר ראשון!

שאותו מוציאין מלוי לכהן [ומה שהעדיפה הברייתא להגדיר זאת "כגון זרוע" משום שהפסוק "מאת העם זובחי הזבח" נאמר לגבי זרוע לחיים וקבה, ולכן רצתה לדמותו לזרוע].

ותמהה הגמרא: "

מעשר ראשון"?!

הרי

דלוי הוא

לכתחילה, ואיך מוציאין אותו ממנו ונותנין לכהן?

ומבארת:

כרבי אלעזר בן עזריה

היא, שלדעתו מעשר ראשון ניתן לכהן.

דתניא: תרומה

ניתנת

לכהן, מעשר ראשון ללוי, דברי רבי עקיבא. רבי אלעזר בן עזריה אומר

: מעשר ראשון ניתן

אף לכהן

4 .

ומקשה הגמרא:

אימר דאמר רבי אלעזר בן עזריה

שמעשר ראשון ניתן "

אף לכהן",

אבל לתת דווקא

לכהן ולא ללוי מי אמר?

ואם כן למה מוציאין מלוי לכהן, הרי נותנין אף ללוי?

ומתרצת הגמרא:

אין! לבתר דקנסינהו עזרא

ניתן דווקא לכהן ולא ללוי, כי עזרא קנס את בני לוי משום שהם לא עלו בימיו לארץ ישראל .

ועדיין מקשה הגמרא:

אימר דקנסינהו עזרא

לבני לוי

דלא יהבינן להו,

אבל ל

משקל מינייהו מי אמר?

ולכן חוזרת בה הגמרא:

אלא,

מה שאמרו לעיל "

כגון זרוע

-

ולא זרוע",

אין הכוונה למעשר ראשון, כי באמת אין מוציאין אותו מידי הלוי אם נטלו.

ומאי ניהו"

כגון זרוע"

\-

ראשית הגז!

שבו לא נאמר "מאת העם", ולכן גם הלויים חייבים בנתינתו.

תא שמע: זה הכלל, כל דבר שהוא בקדושה

שהוא קדוש ואסור לזרים,

כגון תרומה ותרומת מעשר וחלה,

אם נתנם ישראל ללוי,

מוציאין אותן מידם

של הלויים ונותנין לכהן .

וכל דבר שאינו בקדושה, כגון הזרוע והלחיים והקבה

שבאין מבהמות חולין -

אין מוציאין אותו מידם.

מוכח שלויים לא נקראו עם ולכן אין מוציאין מידם, ואם כן למה רב הסתפק בכך?

ומתרצת הגמרא: כוונת הברייתא ש"כגון הזרוע" אין מוציאין אותו מידם,

כגון זרוע

-

ולא זרוע

ממש,

ומאי ניהו? מעשר ראשון, ולבתר דקנסינהו עזרא,

שינתן רק לכהנים ולא ללויים. ואף על גב שניתן רק לכהנים, אם ניתן ללוי - אין מוציאין מידו. אבל באמת יתכן שהלויים נקראים "עם", וזרוע ממש מוציאין מידם.

תא שמע

: ישראל

השוחט לכהן ו

או -

לעובד כוכבים, פטור מן המתנות,

כי כהן ועובד כוכבים פטורין מן המתנות. משמע,

הא

השוחט

ללוי ולישראל

-

חייב!

מוכח שמוציאין מיד הלוי את המתנות!

דוחה הגמרא: לא,

לא תימא "הא ללוי ולישראל חייב", אלא אימא

רק

"הא לישראל חייב",

ובאמת השוחט ללוי פטור משום שאין מוציאין מידו.

ומקשה הגמרא:

אבל

השוחט

ללוי מאי, פטור!? אי הכי

למה שנינו השוחט לכהן ולעובד כוכבים,

ליתני

חידוש גדול מזה:

השוחט ללוי ולעובד כוכבים פטור מן המתנות,

ונשמע שאפילו אם שחט ללוי פטור משום שאין מוציאין מידו?

ועוד

קשה:

הא תניא

בפירוש:

השוחט לכהן ולעובד כוכבים פטור מן המתנות,

אבל אם שחט

ללוי ולישראל

-

חייב!

וקשה על רב שהסתפק אם לויים נקראו עם, שהרי כאן מוכח שנקראו "עם"!

תיובתא דרב!

אמר לך

רב: האי דמספקא לי אי לויים איקרו עם או לא -

תנאי

[מחלוקת תנאים]

היא.

דתניא

: כתיב בעבודת יום הכפורים "

וכפר את מקדש הקדש",

ודרשינן:

זה לפני ולפנים.

שעבודת פר ושעיר מכפרת על טומאה שאירעה בפנים. והאי דכתיב "

אהל מועד"

דרשינן:

זה היכל!

דמכפרת על טומאה שאירעה בהיכל. והאי דכתיב "

ועל המזבח"

-

כמשמעו,

שמכפר על מי שעבד בטומאה במזבח. והאי דכתיב "

יכפר"

דרשינן:

אלו העזרות

טומאה שאירעה בעזרה. "

כהנים"

-

כמשמעו. "עם הקהל"

\-

אלו ישראל. "יכפר"

-

אלו הלויים.

ותניא אידך

דדרשינן "

יכפר"

-

אלו עבדים

[כנענים דבעו כפרה משום דחייבים במצוות כאשה, ואשה צריכה כפרה, דכל מקום דכתיב עונש, איש ואשה שווין].

מאי לאו, בהא קמיפלגי

הנך מתנייתא:

דמר

תנא דברייתא בתרייתא -

סבר

לויים

איקרו עם

והוו בכלל קרא ד"עם הקהל", ואייתר קרא ד"יכפר" למילף עבדים.

ומר

תנא דברייתא קמייתא -

סבר

לויים

לא איקרו עם,

ולא הוו בכלל "עם הקהל", הלכך דרשינן להו מהא דכתיב "יכפר" ולא אייתר קרא לעבדים.

ותמהינן:

ורב, אי סבירא ליה כהאי תנא

-

לימא

כותיה,

ואי סבירא ליה כהאי תנא

-

לימא

כותיה?

ומבארינן: רב

מספקא ליה אי כהאי תנא אי כהאי תנא.

דרש מרימר: הלכתא כוותיה דרב

דמספקא ליה, והלכך לא שקלינן מלויים אם נטלו מתנות .

ו

עוד דרש ד

הלכתא כותיה דרב חסדא

דאמר דהמזיק מתנות כהונה או אכלן - פטור.

עולא היה יהיב מתנתא לכהנתא

[כהנת] ואפילו נשואה אשת ישראל, שהרי אינן אסורין לזרים, דלית בהו קדושה. ואי משום דכתיב "ונתן לכהן", סבר עולא דאפילו כהנת במשמע .

איתיביה רבא

לעולא:

מנחת כהנת נאכלת

נאכלין שיריה כמנחת ישראל.

מנחת כהן

-

אינה נאכלת,

דכתיב בה "כליל תהיה".

ואי אמרת

דהיכא דכתיב

"כהן"

-

ואפילו כהנת

במשמע, אם כן אמאי מנחת כהנת נאכלת,

והכתיב "וכל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל"

ואפילו כהנת במשמע?