חולין 128a — תלמוד אויף ייִדיש

רבי מאיר אומר: אם אוחז בקטן וגדול עולה עמו הרי הוא כמוהו,

לפי שהם נחשבים כמחוברים יחד, ואם נגע טבול יום באחד מהם נטמא גם חבירו [כשהם תרומה, שהתרומה נפסלת מטבול יום],

ואם לאו

-

אינו כמוהו,

וחבירו לא נטמא. [וחלק אחד לא יכול לטמא את השני לפי שטבול יום הוא שני לטומאה והחלק שנגע בו הוא שלישי, והשלישי אינו עושה רביעי בתרומה].

הרי שרבי מאיר סבר איפכא, שאינו כמוהו?

ואמר רבי יוחנן: מוחלפת השיטה!

שבמסכת טבול יום הוא החליף את שיטתו. אך בכל מקום הוא סובר שאם אוחז בקטן וגדול עולה עמו הרי הוא כמוהו.

ומבואר אם כן, שגם רבי יוחנן פירש שהטעם של רבי מאיר שהאבר אין צריך הכשר משום שהוא סובר שאם אוחז בקטן ואין גדול עולה עמו הרי הוא כמוהו, וכאביי.

והוינן בה:

ומאי קשיא

לרבי יוחנן מדברי רבי מאיר במשנתנו על דבריו במסכת טבול יום?

דלמא שני ליה לרבי מאיר בין טבול יום לשאר טומאות?!

שטבול יום טומאתו קלושה, שהרי הוא כבר טבל , ולפיכך רבי מאיר מיקל לומר שכאשר טבול יום נוגע בחלק אחד אין החלק השני נטמא עמו, שלגבי זה אינם נחשבים למחוברים,

אבל אם יגע אדם שטומאתו חמורה או שרץ בחלק אחד, הרי גם החלק השני נטמא עמו, כיון שהם נחשבים למחוברים. וכן במשנתנו לגבי הכשר, גם האבר והבשר המדולדלים הוכשרו עם הבהמה כיון שהם נחשבים למחוברים, ואם כן לא קשה כלל סתירה בדברי רבי מאיר?

ומתרצינן: הא

תניא: רבי אומר: אחד טבול יום ואחד שאר טומאות

שוים הם, שמה שנחשב נגיעה בשאר טומאות נחשב גם נגיעה בטבול יום, ומשום כן הקשה רבי יוחנן מרבי מאיר ארבי מאיר.

ואכתי מקשינן:

ודלמא לרבי לא שני ליה, ולרבי מאיר שני ליה

בין טבול יום לשאר טומאות, ומאי קשיא לרבי יוחנן?

ומתרצינן:

אמר רבי יאשיה: הכי אמר רבי יוחנן: לדברי רבי

שטבול יום ושאר טומאות שוים הם -

מוחלפת השיטה

של רבי מאיר, דבטבול יום אמר שאינו כמוהו, וכאן חזר בו ואמר שהרי הוא כמוהו.

ג.

רבא אמר

: מדובר באופן שלא הותז מדם השחיטה על האבר המדולדל, ולכולי עלמא בהמה נעשית יד לאבר אחד, אלא

ביש יד לטומאה ואין יד להכשר

[האם אמרינן כשם שיש יד לטומאה כך יש יד להכשר או לא]

קמיפלגי

רבי מאיר ורבי שמעון.

מר

רבי שמעון

סבר: יש יד לטומאה ואין יד להכשר.

דין "יד" התחדש רק לגבי העברת הטומאה מהשרץ לאוכל ומהאוכל הטמא לאוכל טהור. אך לגבי הכשר - שאם הוכשר היד הוכשר גם האוכל - לא התחדש דין יד, ולפיכך, אף שהבהמה נעשית יד לאבר אחד, מכל מקום אינה מביאה את ההכשר לאבר.

ומר

רבי מאיר

סבר: יש יד לטומאה ולהכשר.

שכשם שהתחדש דין יד לגבי העברת הטומאה לאוכל, כך התחדש דין יד לגבי הכשר, ולפיכך, כאשר הוכשרה הבהמה הרי היא מביאה את ההכשר לאבר המדולדל, כיון שהבהמה נעשית יד לאבר אחד. [וכבר נחלקו במחלוקת זו רב ורבי יוחנן לעיל קיח ב].

ד.

רב פפא אמר

: לעולם מיירי באופן שהוכשר כבר האבר בדם השחיטה, [דבר זה יתכן משני סיבות, האחד, באופן שהותז מדם השחיטה על האבר, והשני, משום שלכולי עלמא יש יד להכשר, ובהמה נעשית יד לאבר אחד], אלא שההכשר היה קודם שחישב עליו לאכילה, שעדיין לא היה לאבר שם אוכל בשעה שהוא הוכשר, [ובלא מחשבה אין האבר המדולדל ראוי לקבל טומאה, לפי שהוא אסור באכילה ],

ו

בהכשר

שנעשה

קודם

ה

מחשבה קמיפלגי

רבי מאיר ורבי שמעון - האם מועיל ההכשר או לא.

דרבי שמעון סבר, שכשם שלא חלה הטומאה על דבר שאינו עומד לאכילה, כך לא חל ההכשר על דבר שאינו עומד לאכילה, הלכך לא הוכשרו האבר והבשר המדולדלין בדם השחיטה. ורבי מאיר סבר, שההכשר חל אף קודם שהם עומדים לאכילה, וכשיחשוב עליהם לאכילה אז יהיו ראויין לקבל טומאה על ידי ההכשר שנעשה מתחילה.

דתניא: אמר רבי יהודה

-

כך היה רבי עקיבא שונה: חלב

של בהמה טהורה

שחוטה

-

בכפרים

-

צריך מחשבה.

שיחשוב עליו לאכילת אדם, ורק אז חל עליו שם "אוכל" לקבלת טומאה. לפי שהחלב נאכל רק על ידי הדחק, ובכפרים שמספר האנשים בהם מועט, ודי להם בבשר, אינם אוכלים חלב, אבל בערים שבהן אנשים רבים, הבשר לבד אינו מספיק, ולכן אוכלים [הגויים] שם גם חלב, ולכן החלב עומד שם לאכילה אף בלא מחשבה.

[פירוש אחר: החלב הוא יקר יותר מבשר, ואנשי הכפרים עניים ואין ידם משגת לקנות חלב, ואילו אנשי העיירות העשירים אוכלים גם חלב, ולפיכך החלב עומד שם לאכילה אף בלא מחשבה].

ואין צריך

החלב

הכשר,

לפי

ש

הוא

כבר הוכשר ב

שעת ה

שחיטה,

ואף על פי שההכשר היה לפני המחשבה.

ו

אמרתי לפניו

של רבי עקיבא:

לימדתנו רבנו: עולשין

[שם עשב]

שלקטן והדיחן

במים על מנת להאכילם

לבהמה,

[ודבר העומד לאכילת בהמה אינו מקבל טומאת אוכלין],

ו

אחר כך

נמלך עליהן

שיהיו

ל

אכילת

אדם,

ומעתה הם ראויים לקבל טומאת אוכלין,

הרי הן

צריכות הכשר שני.

לפי שההכשר הראשון בשעה שהדיחן היה קודם המחשבה, ואין ההכשר מועיל אלא אם כן נעשה לאחר שהוא ראוי לקבל טומאה. וכיצד אתה אומר בחלב שחוטה שמועיל הכשר קודם מחשבה?

וחזר רבי עקיבא להיות שונה כרבי יהודה.

שאכן גם בחלב שחוטה צריך הכשר שני אחר המחשבה שחישב עליו לאכילת אדם.

ולאחר שמצינו שדנו בזה התנאים, מעתה יתכן לומר שנחלקו בזה רבי מאיר ורבי שמעון במשנתנו,

מר

רבי מאיר

סבר לה

כמו שאמר רבי עקיבא

כמעיקרא,

שההכשר מועיל אף אם הוא נעשה קודם למחשבה, והועיל הכשר דם השחיטה להכשיר את האבר המדולדל.

ומר

רבי שמעון

סבר לה כ

מו שסובר רבי עקיבא לאחר

חזרה,

שלא חל ההכשר קודם מחשבה, ולפיכך צריך האבר המדולדל הכשר שני לאחר שיחשוב עליו לאכילה.

ה.

רב אחא בריה דרב איקא אמר

: מדובר באופן שניתז מדם השחיטה על האבר,

ו

בנתקנח הדם

של השחיטה

בין

שחיטת ה

סימן

ראשון

ל

שחיטת ה

סימן

השני -

קמיפלגי

רבי מאיר ורבי שמעון.

ש"דם" אינו נחשב למשקה לענין הכשר אלא אם כן הוא "דם חללים", דהיינו שנהרגה הבהמה על ידי שנחתכה לאורכה. ודם שחיטה שמכשיר הוא מטעם אחר, משום שהוקש דם השחיטה למים, ולכן הוא אינו מכשיר אלא כשיש עליו שם של "דם שחיטה".

מר,

רבי מאיר

סבר: "ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף",

וכבר בשחיטת הסימן הראשון כבר יש לזה שם שחיטה,

והאי

דם אף על פי שנתקנח קודם גמר השחיטה -

"דם שחיטה" הוא,

והכשיר את האבר והבשר המדולדלין.

ומר

רבי שמעון

סבר: אינה לשחיטה,

אין השחיטה קרויה שחיטה,

אלא לבסוף

השחיטה.

והאי

דם, שנתקנח קודם סוף השחיטה, אינו "דם שחיטה" אלא

דם מכה הוא,

שאינו מכשיר, ולכן לא הוכשרו האבר והבשר המדולדלין .

ו.

רב אשי אמר

: מדובר באופן שניתז מדם השחיטה על האבר ,

ו

בשחיטה מכשרת

את הבשר

ולא דם

השחיטה מכשיר, או שמא, דם השחיטה מכשיר -

קמיפלגי.

שרבי שמעון לטעמיה [לעיל לה ב] ש"דם שחיטה" אינו קרוי משקה כלל, ואינו מכשיר לקבלת טומאה, אלא שהשחיטה עצמה היא המכשרת את הבשר לקבל טומאה, שהואיל והיא מתרת את הבשר לאכילה הרי היא נותנת לו שם "אוכל" גם לענין קבלת טומאה [שההכשר הוא כעין "גמר מלאכה" של האוכל], ומכיון שהשחיטה אינה מתרת באכילה את האבר והבשר המדולדלין, גם אינה מכשירה אותם לקבלת טומאה .

ורבי מאיר סובר, שדם השחיטה קרוי משקה ומכשיר לקבלת טומאה, הלכך הוכשרו האבר והבשר המדולדלין בדם השחיטה.

בעי רבה

: לרבי מאיר דסבר בהמה נעשית יד לאבר בשעת שחיטה [לפי האוקימתא של רבה לעיל] -

בהמה בחייה, מהו שתעשה יד לאבר?

שהרי הבהמה עצמה בחייה אינה מקבלת טומאה כלל, והאבר המדולדל מקבל טומאת אוכלים על ידי מחשבה והכשר, ומעתה יש מקום להסתפק באופן שנגעה הטומאה בבהמה , האם היא מכניסה את הטומאה לאבר מדין "יד" [שהיד מכניס ומוציא את הטומאה], או שמא, כיון שבעלי חיים אינם מקבלים טומאה כלל, אינם יכולים אף להעביר טומאה מדין יד?

ומסקינן:

תיקו! אמר אביי: הרי אמרו

במסכת עוקצין:

קישות שנטעה בעציץ

שאינו נקוב , שדינה כתלושה, ומקבלת טומאה ככל אוכל,

והגדילה

הקישות

ויצאה חוץ לעציץ,

ונוטה על הארץ -

טהורה

כל הקישות. לפי שהחלק היוצא מהעציץ יונק מריח הארץ שתחתיו, ומה שבתוך העציץ יונק מהחלק הנוטה לחוץ, והכל נחשב כמחובר לקרקע, ודבר המחובר לקרקע אינו מקבל טומאה.

אמר רבי שמעון: וכי מה טיבה

של הקישות שבתוך העציץ

ליטהר!?

איזה טעם יש לטהר גם את העיקר שנמצא בתוך העציץ, הרי הוא אינו יונק מהקרקע?

אלא, הטמא בטומאתו!

מה שבתוך העציץ נשאר כתלוש גם לאחר שהגדילה הקישות, ומקבל טומאה.

והטהור בטהרתו.

מה שנוטה לחוץ, הוא לבדו דינו כמחובר, ואינו מקבל טומאה .

בעי אביי

: לרבי שמעון שסובר שמה שגדל בתוך העציץ מקבל טומאה ומה שמחוץ לעציץ אינו מקבל טומאה,

מהו שתיעשה

הקישות הנוטה לחוץ

"יד" לחברתה,

למה שבתוך העציץ. כלומר, שאם נגעה טומאה בחלק שבחוץ - האם הוא מכניס את הטומאה לקישות שבתוך העציץ מדין "יד", או שמא, כיון שהמחובר אינו מקבל טומאה, אינו יכול אף להעביר את הטומאה מדין יד ?

ומסקינן:

תיקו!

אמר רבי ירמיה: הרי אמרו: המשתחוה לחצי דלעת

-

אסרה

בהנאה. שאותה חצי הדלעת שהשתחוה לה נאסרת בהנאה מדין "עבודה זרה". אך חצי הדלעת השניה שלא השתחוה לה מותרת בהנאה.

בעי רבי ירמיה

: לדעת רבי שמעון שאיסורי הנאה אינם מקבלים טומאה, לפי שאין להם שם אוכל, נמצא שחצי הדלעת שהשתחוה לה אינה מקבלת טומאה, וחצי הדלעת שלא השתחוה לה מקבלת טומאה,