חולין 125b — תלמוד אויף ייִדיש

אבל

הנוגע בכחצי זית, ודבר אחר מאהיל עליו ועל כחצי זית,

כגון שנמצא עם חצי זית תחת גג אחד,

טהור. ואי

אמרת

חד שמא הוא אמאי טהור?

והרי זהו עיקר דין טומאת אהל האמור בתורה, שהבית מאהיל עליו ועל המת ביחד, ומדוע לא יצטרף האהל עם הנגיעה? ועל כרחך סבר האי תנא דמאהיל ונוגע שני שמות הן, ודלא כרבי יוחנן.

אלא קשיא רישא?

דברישא דמיירי שהאדם מאהיל בידו על הטומאה קאמרת שהאהל מצטרף עם נגיעה, וחד שמא הוא, ואילו בסיפא דמיירי שהאדם והטומאה נמצאים באהל אחד [שגם זה טומאת אהל] קאמרת שאינו מצטרף עם נגיעה, דתרי שמא נינהו, ומאי שנא, והלא שניהם טומאת אהל הם?

ומתרצינן:

אמר רבי זירא

: רישא דמתניתין דאהלות שהמגע והמאהיל מצטרפים

בטומאה רצוצה

[דחוקה]

בין שני מגדלים עסקינן,

שהחצי זית היה מונח בין שני ארונות של עץ [בצורת מגדלים, העומדים זה בצד זה]

ואין ביניהן פותח טפח,

שהיה הריווח שבין שני הארונות פחות מטפח, [ולכן נקראת הטומאה "רצוצה"] , והאדם מאהיל בידו על הטומאה מעל ראשי המגדלים,

דכולה

-

נגיעה היא!

דמאחר והטומאה היא רצוצה, והיא בוקעת ועולה עד לרקיע, הרי כל המקום שמעל הטומאה נחשב למלא טומאה, ונמצא שהאדם נוגע בטומאה עצמה. ולכן מצטרף החצי זית הזה עם החצי זית של הנגיעה. אבל בעלמא, מאהיל ונוגע שני שמות הן .

והוינן בה: אי הכי,

מאן תנא

דמתניתין,

ד

לרבי יוחנן

קרי לאהל נוגע

? ומשנינן:

רבי יוסי היא!

דתניא: רבי יוסי אומר: מלא תרווד

מלא הכף של

רקב

[עפר רקבון של מת],

מטמא במגע, ובמשא, ובאהל.

[שיעור זה של מלא הכף ברקב הוא הלכה למשה מסיני].

והוינן בה:

בשלמא

הא דמטמא

במשא ובאהל

ניחא, ד

הא

במשא

קא טעין ליה לכוליה, והא

במאהיל

קא מאהיל אכוליה,

שהרי הוא נושא ומאהיל שיעור של מלא התרווד בזמן אחד.

אלא נוגע,

אמאי טמא,

הא לא נגע בכוליה?

שהעפר אינו מחובר יחד, אלא כל גרגיר הוא נפרד בפני עצמו, והרי לא יתכן שהוא יגע בכל הגרגירים בזמן אחד?

אלא לאו שמע מינה: מאי נוגע

דקאמר רבי יוסי? לא נוגע ממש אלא

מאהיל.

הרי שרבי יוסי קורא למאהיל נוגע, ותנא דמתניתין סובר כרבי יוסי.

ומקשינן: וכי אפשר לומר כן?

והא קתני

בדברי רבי יוסי

נוגע, והא קתני

נמי

מאהיל,

ומשמע שהם שני דברים, ונוגע היינו נוגע ממש?

ומתרצינן:

אמר אביי

: לעולם נוגע דרבי יוסי היינו מאהיל. ושני אהלים הם - אם מאהיל על הטומאה

למטה מטפח

שיש פחות מטפח בין ידו לטומאה חשיב

אהל

-

נגיעה.

שאהל זה הוא כעין נגיעה, ובאופן כזה קאמר רבי יוסי שהנוגע במלא תרווד רקב נטמא.

ואם מאהיל על הטומאה שהיא

למעלה מטפח,

שיש טפח בין ידו לטומאה, היינו

אהל גרידא

דקאמר רבי יוסי, שהמלא תרווד מטמא באהל .

רבא אמר: אפילו למעלה מטפח נמי "אהל

-

נגיעה" הוא,

שגם אהל כזה נקרא בפי רבי יוסי נוגע.

והיכי דמי אהל גרידא? בהמשכה!

שהאדם והטומאה נמצאים תחת אהל אחד, והאהל ממשיך את הטומאה על האדם, שזה לא נקרא "אהל נגיעה", לפי ש"אהל נגיעה" אינו אלא כשהאדם מאהיל על הטומאה או הטומאה מאהילה עליו, אבל כשיש דבר אמצעי שממשיך את הטומאה על האדם על ידי אהל, זה נקרא "אהל גרידא".

ומעתה, לפי רבי זירא ואביי סתם אהל אינו נחשב נגיעה, אלא אם כן הטומאה רצוצה בין שני מגדלים לרבי זירא, או שהוא מאהיל למטה מטפח לאביי, ולדידיהו אי אפשר לתרץ כרבי יוחנן דמתניתין כרבי יוסי, שהרי עדיין יקשה, נוגע אין - מאהיל למעלה מטפח לא, [ובאמת אביי לשיטתו תירץ לעיל את המשנה באופן אחר].

אך לפי רבא כל מאהיל מעל הטומאה נחשב לפי רבי יוסי לנגיעה, ולדידיה שפיר יתכן לתרץ כרבי יוחנן דמתניתין רבי יוסי. [ואין להקשות, עדיין נימא נוגע אין טומאה דהמשכה לא? דעל זה יש לומר דמתניתין מיירי באופן שנטמא מהמת עצמו ולא על ידי המשכה - תוספות] .

אמר רבא: מנא אמינא לה

שאפילו אהל שלמעלה מטפח נקרא "נוגע" בפי רבי יוסי?

דתניא: רבי יוסי אומר: חבילי מטה,

רשת מחבלים הנתונה בתחתית המטה,

וסריגי חלונות,

סורגים מעץ או מתכת שעושים בחלונות שלא יפלו משם, אם פרס אותם על הקורות שבגג הבית, הרי הן

חוצצין בין הבית לעלייה, שלא להכניס

את ה

טומאה

של המת

לצד שני,

מן הבית לעלייה.

כלומר, שאם יש בית ועליה על גביו, וביניהם יש קורות [שהם גג הבית ורצפת העליה], אך יש רווח בין קורה לחברתה של יותר מטפח, שאינן צמודות אחת לשניה, והמת נמצא בבית, הרי כל הבית וכל העליה טמאים, לפי שהטומאה מתפשטת בבית וגם נכנסת לעליה דרך פותח טפח שבין הקורות.

וכאשר הניח חבילי מיטה ברווח שבין הקורות, הרי הם ממעטים את הרווח שבין הקורות, ואף על פי שהחבלים והסריגים יש בהם נקבים קטנים, הרי הם נחשבים כסתומים, והטומאה אינה עוברת דרכם, הואיל ואין בנקבים שיעור טפח, ואין הטומאה עוברת דרך פחות מטפח .

פרסן על פני המת באויר,

שהמת היה בחוץ [ולא בתוך בית] ופירס על המת חבילי מיטה, הרי הנקבים לא נחשבים כסתומים, מאחר שלא עשאם לתקרה. הלכך

הנוגע

[כלומר המאהיל]

כנגד הנקב

שבין החבלים של המיטה -

טמא.

אך הנוגע

שלא כנגד הנקב

אלא מעל החבלים עצמם -

טהור,

לפי שהחבלים עצמם חוצצים בפני הטומאה שהיא לא תעלה מעליהם .

והוינן בה:

היכי דמי? אילימא

שפרסן על המת

למטה מטפח,

שלא היה גובה של טפח בין החבלים והסריגים למת,

אי הכי, הנוגע

שלא כנגד הנקב אמאי טהור?

והלא מאחר שכל כך סמוכים הם למת, כ

מת

המכוסה

בכסותו הוא, ומת בכסותו מטמא!?

לפי שהכסות אינה חוצצת בפני המאהיל על המת מהטומאה.

אלא, לאו,

הכא מיירי שפרסן

למעלה מטפח

מהמת, הלכך אינו נחשב כמת בכסותו.

וקא קרי ליה

רבי יוסי

"נוגע",

אלמא שאפילו אהל שלמעלה מטפח נקרא "נוגע" לרבי יוסי.

אמר אביי: לעולם

למעלה מטפח אינו נקרא "נוגע" לרבי יוסי, ופרסן על המת מיירי שפירסן

למטה מטפח.

ודקאמרת

דאם כן

מת בכסותו הוא?

לא קשיא: שאינו דומה למת בכסותו. כי

מת בכסותו

-

מבטל ליה

את הכסות למת, שישאר לכסות המת לעולם, ולכן אינו חוצץ בפני טומאת המת שהוא נחשב כחלק ממנו. אבל

האי

החבלים והסריגים -

לא מבטל ליה,

שבדעתו ליטלן מהמת, הלכך חוצצין הן בפני הטומאה.

ומקשינן לאביי: אי למטה מטפח פרסן על המת, הרי אפילו אינם כמת בכסותו מכל מקום

תהוי כ

כל

טומאה טמונה,

שאין חלל טפח בינה למחיצה שעליה, דקיימא לן שהטומאה

בוקעת

מעבר למחיצה שעליה,

ועולה

עד לרקיע, ומדוע טהור הנוגע שלא כנגד הנקב?

ומתרצינן:

קסבר רבי יוסי: טומאה טמונה אינה בוקעת.

ומנא תימרא

דרבי יוסי סבר כן?

דתנן

במסכת אהלות:

תיבת המגדל

מגירה שבארון שבתוך הבית,

שיש בה פותח טפח,

שחלל המגירה בפנים יש בו טפח,

ואין ביציאתה פותח טפח,

שפתח המגירה הפתוח לחוץ הוא פחות מטפח,

[שאילו לא היה במגירה חלל טפח, הרי הטומאה הרצוצה שאין לה חלל טפח בוקעת את המגירה, ועולה ומתפשטת לתוך הבית, וכל הבית טמא . וכן אילו היה בפתח המגירה הפתוח לחוץ פותח טפח, הרי הטומאה היתה יוצאת דרך הפתח לתוך הבית, וכל הבית טמא. אלא הכא מיירי שיש בה חלל טפח ואין ביציאתה פותח טפח].

הרי אם יש

טומאה בתוכה

של המגירה, אף על פי שהטומאה אינה טמונה, שהרי יש מעליה חלל טפח, ואינה בוקעת ועולה לתוך הבית, וגם פתח המגירה פחות מטפח ואין הטומאה יכולה לצאת דרכו, מכל מקום

הבית טמא.

כדמפרש ואזיל.

ואם ה

טומאה בבית,

הרי

מה שבתוכה

של המגירה

טהור.

לפי שאין הטומאה יכולה ליכנס למגירה, משום שפתחה פחות מטפח, ותקרת המגירה שיש בה חלל טפח חוצצת בפני הטומאה שבבית.

מפני ש

כאשר הטומאה בתוך המגירה

דרך טומאה לצאת,

שסופה של הטומאה שבתוך המגירה שיוציאו אותה משם והיא תעבור דרך הבית, הלכך כשהטומאה בתוכה הבית טמא. [ודין זה מדרבנן הוא, שגזרו טומאה על המקום שעתידים להעביר דרכו את הטומאה].

ו

אילו כאשר הטומאה בתוך הבית

אין דרך טומאה

שבבית

ליכנס

לתוך המגירה. הלכך כשהטומאה בבית מה שבתוך המגירה טהור.

ורבי יוסי מטהר

את הבית כשהטומאה בתוך המגירה,

מפני

שאין ודאות שהטומאה תצא לתוך הבית,

ש

הרי

יכול הוא להוציאה לחצאין,

בחצאי כזיתים, שאינם מטמאים,

או לשורפה במקומה,

בתוך המגירה. [ותקנת חכמים שגזרו טומאה על המקום שעתידים להעביר דרכו את הטומאה היתה רק על מת שלם, שאין רגילות להוציא מת שלם בחצאי זתים, או לשרוף אותו במקומו, והכא רבי יוסי מטהר במת שאינו שלם - תוספות].

וקתני סיפא

דההיא משנה: שאם

העמידה

למגדל

בפתח

הבית, באופן שהמגירה עצמה נמצאת בחלל הבית

ופתחה

פתוח כלפי

חוץ

הבית,

הרי אם ה

טומאה בתוכה

-

הבית טהור,

שהרי אין סופה של הטומאה לצאת דרך הבית אלא דרך פתח המגדל שהוא מחוץ לבית .

וכן אם ה

טומאה בבית, מה שבתוכה טהור

שהרי אין סופה של הטומאה, ליכנס לתוך המגדל.