טעקסט־ווערסיע פֿון דעם בלאַט: אָריגינאַל און איבערזעצונג
ברכות 54b — תלמוד אויף ייִדיש
ברכות 54b פֿונעם תלמוד בבלי: צורת הדף מיט רש״י און תוספות, אַן איבערזעצונג און נאָטיצן. לייען אָנלײַן, בחינם.
אָריגינעלער טעקסט — ברכות 54b
כי הוו קא חלפי
בני
ישראל
דרך עמק נחל ארנון,
אתו אמוראי
עבדי להון נקירותא
[מערות] בהרים שלצדי הנחל,
וטשו
[התחבאו]
בהון. אמרי: כי חלפי ישראל הכא,
נצא מהמערות שהם בגובה ההר, ו
נקטלינון! ולא הוו ידעי דארון הוה מסגי
[הולך]
קמייהו דישראל, והוה ממיך להו טורי מקמייהו
[משפיל את ההרים שלפניהם, כדי ליישר להם את הדרך],
כיון דאתא ארון
להרי ארנון,
אדבקו טורי בהדי הדדי
ונכנסו הבליטות שבהר זה לתוך המערות שבהר שכנגדו,
וקטלינון
לאמוריים שנחבאו בהן,
ונחת דמייהו לנחלי ארנון. כי אתו
המצורעים
"את" ו"הב"
למקום הנחל, שחזר למצבו הקודם אחר שמחנה ישראל עבר מעליו,
חזו דמא דקא נפיק מביני טורי, אתו ואמרי להו לישראל, ואמרו
ישראל
שירה, היינו דכתיב
[שם טו]
"ואשד
[שפך]
הנחלים אשר נטה לשבת ער, ונשען לגבול מואב",
ודרשוהו שנסוב על שפך דם האמוריים שנגרם על ידי שההר שבצד האמוריים נטה ממקומו אל ההר שבצד מואב.
שנינו בברייתא שמברך על ראיית
"אבני אלגביש",
ולא מצינו אבנים אלו במקרא אלא לגבי מלחמת גוג ומגוג, שנאמר [יחזקאל לח כב] "ונשפטתי אתו בדבר ובדם וגשם שוטף ואבני אלגביש, אש וגפרית אמטיר עליו ועל אגפיו ועל עמים רבים אשר אתו".
ומבררת הגמרא:
מאי "אבני אלגביש"?
-
תנא "אבנים שעמדו
באויר
על גב
[על ידי]
איש, וירדו על גב איש".
ומבארת הגמרא את כוונת התנא:
"עמדו על גב איש"
-
זה משה, דכתיב
בו "איש" בפסוק [שם יב ג]:
"והאיש משה עניו מאד", וכתיב
שהברד במצרים נעצר על ידי תפלתו, שנאמר [שמות ט לג] "ויפרוש כפיו אל ה'::
ויחדלו הקולות והברד, ומטר לא נתך ארצה",
והיינו כי אפילו מה שכבר היה באויר לא הגיע לארץ.
"ירדו על גב איש"
-
זה יהושע, דכתיב
בו "איש" בפסוק [במדבר כז יח]:
"קח לך את
יהושע בן נון איש אשר רוח בו", וכתיב
במלחמתו עם האמוריים [יהושע י]:
"ויהי בנוסם מפני בני ישראל, הם במורד בית חורון וה' השליך עליהם אבנים גדולות",
נמצא שאבני אלגביש" הם ה"אבנים הגדולות", ונקראו כך כי ירדו "על גב איש", ושאר אבני הברד שנשארו עתידים ליפול במלחמת גוג ומגוג.
שנינו בברייתא שמברך על ראיית
"אבן שבקש עוג מלך הבשן לזרוק על ישראל".
ומפרשת הגמרא שדבר זה -
גמרא גמירי לה.
שכך
אמר
עוג:
מחנה ישראל כמה הוי?
-
תלתא פרסי, איזיל ואיעקר טורא
[הר]
בר תלתא פרסי, ואישדי עלייהו, ואיקטלינהו. אזל, עקר טורא בר תלתא פרסי ואייתי על רישיה, ואייתי קודשא בריך הוא עליה
[על ההר]
קמצי
[נמלים ],
ונקבוה, ונחית
ההר
בצואריה, הוה בעי למשלפה,
ונעשה נס ו
משכי שיניה להאי גיסא ולהאי גיסא, ולא מצי למשלפה.
והיינו דכתיב
[תהלים ג]
"שני רשעים שברת", וכדרבי שמעון בן לקיש, דאמר רבי שמעון בן לקיש, מאי דכתיב "שני רשעים שברת"?
-
אל תקרי "שברת", אלא "שרבבת",
והיינו שיניו של עוג שהשתרבבו.
וסופו של עוג כך היה:
משה כמה הוה
גובהו? -
עשר אמות, שקיל נרגא
[מקל]
בר עשר אמין, שוור
[קפץ]
עשר אמין, ומחייה
[משה לעוג]
בקרסוליה,
וקטליה.
שנינו בברייתא שמברך על ראיית
"אבן
שישב עליה משה
ובקש רחמים על ישראל בשעה שעשה יהושע מלחמה בעמלק". ומבארת הגמרא את הנס שנעשה בה:
דכתיב
[שמות יז יב]:
וידי משה כבדים ויקחו אבן וישימו תחתיו וישב עליה ...
ויחלוש יהושע את עמלק. שנינו בברייתא שמברך על ראיית
"אשתו של לוט".
ומביאה הגמרא שנעשית נציב מלח בנס,
שנאמר
[בראשית יט כו]:
"ותבט אשתו מאחריו ותהי נציב מלח".
שנינו בברייתא שמברך על ראיית
"חומת יריחו שנבלעה".
ומביאה הגמרא את הנס שנעשה בה:
דכתיב
[יהושע ו]:
"ותפול החומה תחתיה".
מקשה הגמרא:
בשלמא כולהו,
מצינו שארע בהן
ניסא, אלא "אשתו של לוט"
הרי
פורענותא הוא?
מתרצת הגמרא: באשת לוט הכוונה היא
דאמר "ברוך דיין האמת".
תמהה הגמרא:
והא
בסוף הברייתא "צריך שיתן
הודאה ושבח" קתני?
מתרצת הגמרא:
תני "על לוט ועל אשתו מברכים שתים, על אשתו אומר ברוך דיין האמת,
ועל לוט אומר ברוך זוכר את הצדיקים",
כי זכר ה' את אברהם ובזכותו הציל את לוט.
אמר רבי יוחנן: אפילו בשעת כעסו של הקדוש ברוך הוא זוכר את הצדיקים, שנאמר
[בראשית יט כט]
"ויהי בשחת אלהים את ערי הככר, ויזכור אלהים את אברהם וישלח את לוט מתוך ההפכה וגו'".
הגמרא שבה לברר את הנס שארע ב
"חומת יריחו שנבלעה".
תמהה הגמרא:
ו
כי
חומת יריחו נבלעה, והא נפלה
כפי
שנאמר
[יהושע ו]
"ויהי כשמוע העם את קול השופר ויריעו העם תרועה גדולה ותפול החומה תחתיה"?
מבארת הגמרא:
כיון דפותיה
[רוחבה]
ורומה
[וגובהה]
כי הדדי נינהו,
ואילו נפלה על צידה לא היתה הנפילה ניכרת, שהרי גובהה היה נשאר כפי שהיה בעומדה,
משום הכי אבלעה בלועי,
וזו נקראת "נפילה" בחומה כזו.
אמר רב יהודה אמר רב: ארבעה צריכין
להודות
כשיוצאים ממצבם אשר שכיח בו סכנה. ואלו הם: א.
יורדי הים
ב.
הולכי מדברות
ג.
ומי שהיה חולה ונתרפא
ד.
ומי שהיה חבוש בבית האסורים ויצא
.
ומבארת הגמרא:
"יורדי הים" מנלן
שצריכין להודות? -
דכתיב
[תהלים קז כג - כד]
"יורדי הים באניות וגו' המה ראו מעשי ה'". ואומר
עוד [שם כה - כו]
"ויעמד רוח סערה יעלו שמים ירדו תהומות".
ואומר
עוד [שם כז]
"יחוגו וינועו כשכור". ואומר
עוד [שם כח]
"ויצעקו אל ה' בצר להם
וממצוקותיהם יוציאם", ואומר
עוד [שם כט]
"יקם סערה לדממה" ואומר
עוד [שם ל]
"וישמחו כי ישתוקו" ואומר
בסוף הענין [שם לא - לב]
"יודו לה' חסדו
ונפלאותיו לבני אדם" "וירוממוהו בקהל עם ובמושב זקנים יהללוהו".
ממשיכה הגמרא לבאר:
"הולכי מדברות" מנלן
שצריכין להודות? -
דכתיב
[שם ד - ח]
"תעו במדבר בישימון דרך, עיר מושב לא מצאו.
רעבים גם צמאים נפשם בהם תתעטף,
ויצעקו אל ה'
ממצוקותיהם יוציאם,
וידריכם בדרך ישרה
ללכת אל עיר מושב,
יודו לה' חסדו
ונפלאותיו לבני אדם".
"מי שחלה ונתרפא"
מנין שצריך להודות? -
דכתיב
[שם יז - יט]
"אולים מדרך פשעם
ומעוונתיהם יתענו, כל אכל תתעב נפשם
ויגיעו עד שערי מוות,
ויצעקו אל ה' בצר להם
ממצוקותיהם יושיעם,
ישלח דברו וירפאם
וימלט משחיתותם,
יודו לה' חסדו
ונפלאותיו לבני אדם".
"מי שהיה חבוש בבית האסורין" מנלן
שצריך להודות? -
דכתיב
[שם י - יא]
"ישבי חשך וצלמות
אסירי עני וברזל ,
כי המרו אמרי אל
ועצת עליון נאצו,
ואומר
עוד [שם יב]
"ויכנע בעמל לבם כשלו ואין עוזר", ואומר
עוד [שם יג]
"ויזעקו אל ה' בצר להם
ממצוקותיהם יושיעם
", ואומר
עוד [שם יד]
"יוציאם מחשך וצלמות
ומוסרותיהם ינתק'
" ואומר
עוד [שם טו - טז]
"יודו לה' חסדו
ונפלאותיו לבני אדם", "ויזבחו זבחי תודה ויספרו מעשיו ברנה
".
דנה הגמרא:
מאי מברך?
-
אמר רב יהודה: "ברוך גומל חסדים טובים"
.
אביי אמר: וצריך לאודויי קמי
עשרה,
דכתיב
[שם לב]
"וירוממוהו בקהל עם וגו'"
ו"קהל" הוא עשרה אנשים.
מר זוטרא אמר: ו
צריך שיהיו
תרין מינייהו
[מהעשרה שמברך לפניהם]
רבנן, שנאמר
[שם]
"ובמושב זקנים יהללוהו".
מתקיף לה רב אשי: ואימא
צריך שיהיו
כולהו
העשרה
רבנן?
השיב מר זוטרא: וכי
מי כתיב "בקהל זקנים"?
הרי
"בקהל עם" כתיב,
ומשמע שאנשי ה"קהל" הם מה"עם", ורק צריך שיהיה בתוכם גם "מושב זקנים" של רבנן.
ו
עדיין מקשה רב אשי: אם כן,
אימא בי עשרה
-
שאר עמא, ו
עליהם צריך להוסיף עוד
תרי רבנן?
קשיא!
רב יהודה חלש ואתפח,
חלה והבריא.
על לגביה רב חנא בגדתאה ורבנן, אמרי ליה "בריך רחמנא דיהבך ניהלן, ולא יהבך לעפרא".
אמר להו: פטרתון יתי מלאודויי.
מקשה הגמרא:
והא אמר אביי, בעי אודויי באפי עשרה?
מתרצת הגמרא:
דהוו
המבקרים
בי עשרה.
ועדיין קשה:
והא איהו לא קא מודה?
-
לא צריך,
כיון
דעני בתרייהו "אמן".
אמר רב יהודה: שלשה צריכין שימור
מפני המזיקין שמתגרים בהם, ואינם הולכים לבדם אלא בלווי אדם,
ואלו הן
: א.
חולה
שהורע מזלו, ב.
חתן
ג.
וכלה
שהמזיקים מקנאים בהם.
במתניתא תנא: חולה, חיה
יולדת,
חתן וכלה. ויש אומרים: אף אבל
שגם מזלו הורע ,
ויש אומרים: אף תלמידי חכמים בלילה,
כי המזיקים מקנאים בהם, ובלא שמירה יש חשש שיזיקום.
ואמר רב יהודה: שלשה דברים
[
המאריך בהן
]
מאריכין ימיו ושנותיו של אדם,
א.
המאריך בתפלתו
כדי לכוון בה ב.
והמאריך על שלחנו
ומתוך כך עניים באים ומתפרנסים על ידו, ג.
והמאריך בבית הכסא
שהוא מועיל לבריאותו. מקשה הגמרא:
ו
כי
המאריך בתפלתו מעליותא היא, והאמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן
: