ברכות 50b — תלמוד אויף ייִדיש

ולא אמרן

שהפורשים מחבורות אחרות מצטרפין לזימון,

אלא

באופן

דלא אקדימו הנך

חבורות שפרשו מהם

ואזמון עלייהו בדוכתייהו,

כמו שמצינו לעיל [מה ב] שקורין להם ומצטרפים לזימון בענייתם ממקומם,

אבל

אם כבר קראו להם ו

אזמון עלייהו בדוכתייהו,

אף על פי שעדיין לא ברכו ברכת המזון,

פרח

חיוב

זימון מינייהו,

ואינם מצטרפין יחד לזימון .

אמר רבא: מנא אמינא לה

שצירופן יחד אינו מחזיר עליהם את חיובן הראשון [אע"פ שפקע בצירופן לחבורתיהם]?

דתנן

[כלים יח ט]:

מטה

טמאה

שנגנבה חציה, או שאבדה חציה, או שחלקוה אחין או שותפין, טהורה,

כי כעת אינה נחשבת כ"כלי" המקבל טומאה. ואם תקנוה ו

החזירוה

למצבה הקודם,

מקבלת טומאה מכאן ולהבא.

ומדייק רבא:

מכאן ולהבא אין

[- מקבלת טומאה], אך

למפרע

[- טומאתה הישנה]

לא

חוזרת עליה,

אלמא, כיון דפלגוה פרח לה טומאה מינה,

ושוב אינה חוזרת עליה,

הכא נמי

לגבי צירוף יחידים שפרשו מחבורותיהם לזימון -

כיון דאזמון עלייהו, פרח זימון מינייהו,

ואין הפורשים מצטרפים שוב לזימון.

שנינו במשנה:

שתי חבורות

שהיו אוכלות בבית אחד, בזמן שמקצתן רואין אלו את אלו, הרי אלו מצטרפין לזמון. ואם לאו, אלו מזמנין לעצמן ואלו מזמנין לעצמן.

תנא: אם יש שמש ביניהם,

שמשמש את שתיהן,

שמש מצרפן,

אף על פי שאינן רואין אלו את אלו כלל.

שנינו במשנה:

אין מברכין על היין

עד שיתן לתוכו מים, דברי רבי אליעזר. וחכמים אומרים, מברכין.

תנו רבנן: יין עד שלא נתן לתוכו מים,

הרי הוא בחוזקו ואינו ראוי לשתיה, ונמצא שאין לו מעלה של יין, ולפיכך

אין מברכין עליו "בורא פרי הגפן" אלא "בורא פרי העץ"

כפי שברכו עליו מתחילה כשהיה בענביו . וכיון שאין לו מעלת יין, הרי הוא נחשב כשאר מי פירות,

ונוטלין ממנו לידים.

משנתן לתוכו מים,

נחשב ליין, ו

מברכין עליו "בורא פרי הגפן", ואין נוטלין ממנו לידים,

כי אין נוטלים ידים אלא במים,

דברי רבי אליעזר. וחכמים אומרים, בין כך ובין כך

[בין יין חי ובין מזוג] נחשב "יין", ולפיכך

מברכין עליו "בורא פרי הגפן",

ואין נוטלין הימנו לידים.

דנה הגמרא לפי מה ששנינו בברייתא זו:

כמאן אזלא הא דאמר שמואל "עושה אדם כל צרכיו בפת"

ומתיר להשתמש באוכלין לכל צורך, גם שלא לאכילה -

כמאן?

-

כרבי אליעזר

שהתיר בברייתא ליטול ידים ביין שאינו מזוג, ואינו חושש ל"הפסד אוכלין".

אמר רבי יוסי ברבי חנינא: מודים חכמים לרבי אליעזר בכוס של ברכה

שעושים עליו קידוש או מברכים עליו ברכת המזון -

שאין מברכין עליו

ברכת המזון וקידוש

עד שיתן לתוכו מים, מאי טעמא?

-

אמר רב אושעיא

: כיון שעושה בו מצוה,

בעינן מצוה מן המובחר.

ו

מקשה הגמרא על

רבנן,

שאמרו בברייתא שגם על יין שאינו מזוג מברך "בורא פרי הגפן" -

למאי חזי?

הרי אם אינו ראוי לשתיה, אין בו מעלה שתגרום לשנות ברכתו מ"בורא פרי העץ" ל"הגפן? מבארת הגמרא:

אמר רבי זירא,

יין חי

ראוי

לקורייטי

משקה העשוי מתערובת יין דבש ופלפלין, בלי מים.

תנו רבנן: ארבעה דברים נאמרו בפת, א. אין מניחין בשר חי על הפת,

שלא תמאס מחמתו. ב.

ואין מעבירין כוס מלא

[יין]

על הפת,

שמא תשפך על הפת, ונמצאת הפת בזויה. ג.

ואין זורקין את הפת

באויר, ואפילו באופן שאין חשש שתיפול ותמאס, כי הוא דרך בזיון . ד.

ואין סומכין את הקערה

המלאה בתבשיל - כדי שלא תשפך -

בפת,

כי חוששין שהתבשיל יישפך עליה ותימאס.

אמימר ומר זוטרא ורב אשי כרכו ריפתא בהדי הדדי, אייתי לקמייהו תמרי ורמוני, שקל מר זוטרא פתק

זרק

לקמיה דרב אשי דסתנא

[מנת בשר מבושל ],

אמר ליה

רב אשי: וכי

לא סבר לה מר להא דתניא "אין זורקין את האוכלין"?

ענה לו מר זוטרא:

ההיא

ברייתא שאסור לזרוק אוכלין -

בפת תניא,

אך שאר אוכלין מותר לזרוק.

אמר לו רב אשי:

והתניא "כשם שאין זורקין את הפת, כך אין זורקין את האוכלין"?

אמר ליה

מר זוטרא:

והתניא

לאידך

"אף על פי שאין זורקין את הפת, אבל זורקין את האוכלין"?

-

אלא

בהכרח

לא קשיא,

כי

הא

הברייתא ש"אין זורקין את האוכלין" עוסקת

במידי דממאיס,

כגון תאנים ותותים שמתמעכים בנפילתן , ואילו

הא

הברייתא ש"זורקין את האוכלין" עוסקת

במידי דלא ממאיס,

כגון רמונים ואגוזים , אך פת אסור לזרוק משום בזיונה, ואפילו אם אינה נמאסת.

תנו רבנן: ממשיכין

מזרימים -

יין בצנורות לפני חתן ולפני כלה,

כסימן טוב שתמשך שלוותם,

וזורקין לפניהם קליות

גרעיני חטה קלויה -

ואגוזים,

ומנהג זה נעשה רק

בימות החמה

שאין חשש שימאסו האוכלין בנפלם על הארץ,

אבל לא בימות הגשמים

שאז חוששין שימאסו בבוץ.

אבל לא

זורקים לפניהם

גלוסקאות

מיני מאפה -

לא בימות החמה ולא בימות הגשמים,

כי הן נמאסות בנפילתן אפילו בימות החמה.

אמר רב יהודה: שכח והכניס אוכלין לתוך פיו בלא ברכה, מסלקן לצד אחד

בפיו,

ומברך.

ומצינו שלש לשונות בברייתות שהביאו דין זה:

תניא חדא "בולען"

בלא ברכה,

ותניא אידך "פולטן"

ומברך עליהן וחוזר ואוכלן,

ותניא אידך "מסלקן"

לצד פיו ומברך.

ומבארת הגמרא:

לא קשיא

סתירה בין שלשת הלשונות, כי

הא דתניא "בולען"

בלי ברכה - מדובר

במשקין,

שאם יפלטם ימאסו, ואם יסלקם לצד פיו לא יוכל לברך, ולכן מותר לבלעם בלי ברכה .

והא דתניא "פולטן"

ומברך וחוזר ואוכל - מדובר

במידי דלא ממאיס

ויכול לחזור ולאוכלו אחר שפלטו,

והא דתניא אידך "מסלקן"

לצד פיו ומברך -

במידי דממאיס

כשפולטו, וכיון שלא יוכל לאוכלו שוב, יסלקו לצד אחד, אך לא יבלענו בלא ברכה.