ברכות 33b — תלמוד אויף ייִדיש

אמר ליה רבינא לרבא: הלכתא מאי?

אמר ליה: כי קידוש, מה קידוש אף על גב דמקדש בצלותא מקדש אכסא, אף הבדלה

נמי, אף על גב דמבדיל בצלותא, מבדיל אכסא.

שנינו במשנה:

רבי אליעזר אומר בהודאה

:

רבי זירא הוה רכיב חמרא, הוה קא שקיל ואזיל רבי חייא בר אבין בתריה, אמר ליה

, שאל רבי חייא את רבי זירא,

ודאי

[האם נכון]

דאמריתו משמיה דרבי יוחנן "הלכה כרבי אליעזר

שאומר הבדלה בהודאה

ביום טוב שחל להיות אחר השבת"

משום שאין אומרים בו "חונן הדעת"?

אמר ליה

רבי זירא,

אין!

אכן כך אמרתי בשמו.

תמהה הגמרא: מתוך שהוצרך לומר שכך

"הלכה", מכלל דפליגי

על רבי אליעזר בדין זה. ומי הם החולקים?

משיבה הגמרא בתמיהה:

ו

כי

לא

מצינו מי

פליגי? והא פליגי

עליו

רבנן

במשנה היכן אומר הבדלה.

דוחה הגמרא:

אימר דפליגי רבנן ב

ממשנה לגבי הבדלה במוצאי שבת של

שאר ימות השנה,

אולם רבי זירא עסק

ביום טוב שחל להיות אחר השבת,

שאין אומרים בו "חונן הדעת", ובזה לא מצינו

מי פליגי?

ולמה הוצרך לומר "הלכה" כרבי אליעזר?

ו

עדיין דנה הגמרא שאין בכך קושיא על רבי זירא, כי

הא פליג רבי עקיבא,

ודעתו שאומרה ברכה בפני עצמה, ולכן הוצרך לומר שהלכה כרבי אליעזר, ולא יאמרה בפני עצמה אפילו כאשר מוצאי שבת חל ביום טוב.

דוחה הגמרא: משום כך אין צורך לומר ש"הלכה" כרבי אליעזר, כי

אטו כל השנה כולה מי עבדינן כרבי עקיבא, דהשתא ניקו ונעביד כוותיה,

ובוודאי לא התכוון רבי זירא לאפוקי מדעת רבי עקיבא.

ומבארת הגמרא למה אין צד לאומרה כברכה בפני עצמה כשחל מוצאי שבת ביום טוב: שהרי במוצאי שבת של

כל השנה כולה מאי טעמא לא עבדינן כרבי עקיבא

משום

ד

רק

תמני סרי

ברכות

תקון

בתפלה,

תשסרי לא תקון,

וטעם זה שייך

הכא נמי

בתפלת יום טוב,

שב

שבע ברכות

תקון, תמני לא תקון,

ואם כן אין רבי זירא צריך לומר "הלכה" כדי לאפוקי מדעת רבי עקיבא.

אמר ליה

רבי זירא לרבי חייא:

לאו "הלכה

כרבי אליעזר

" אתמר, אלא "מטין" אתמר.

וביאור הדברים, כמו

דאתמר,

רבי יצחק בר אבדימי אמר משום רבינו: "הלכה"

, שכך ראוי להורות בדרשה לרבים.

ואמרי לה, "מטין",

שרק אם יחיד שואל כיצד לנהוג במוצאי שבת שחל ביו"ט, מורים לו כרבי אליעזר, לאומרה כברכה בפני עצמה.

רבי יוחנן אמר, "מודים"

חכמים לרבי אליעזר, שבמוצאי שבת שחל ביום טוב, אומר את ההבדלה בברכת הודאה, וממילא מורין כן לרבים.

ורבי חייא בר אבא אמר,

אין מורין כן לרבים, אך כיון שבאופן זה

"נראין"

דברי רבי אליעזר, אם עשה כמותו ואמרה בהודאה, אין מחזירין אותו.

אמר רבי זירא: נקוט

את הנוסח

דרבי חייא בר אבא בידך,

שאמר "נראין", משום

ד

הוא

דייק וגמר שמעתא מפומא דמרה שפיר כרחבא דפומבדיתא,

שהיה מדקדק לומר בלשון ששמע מרבו.

כמו שמצינו

דאמר רחבא אמר רבי יהודה

:

הר הבית סטיו כפול היה, והיה סטיו לפנים מסטיו

[היו בו אצטבאות לשבת עליהן, והיו מסודרות זו לפנים מזו], ולא אמר שהיה בו "איצטבאות" כלשון המשנה, כי שמע מרבו בלשון "סטיו".

אמר רב יוסף אנא לא האי

["נראין"]

ידענא ולא האי

["מודים"]

ידענא, אלא מדרב ושמואל ידענא, דתקינו לן מרגניתא בבבל

לומר ביום טוב שחל במוצאי שבת בברכה רביעית תוספת זו:

"ותודיענו ה' אלהינו את משפטי צדקך, ותלמדנו לעשות חקי רצונך, ותנחילנו זמני ששון וחגי

נדבה

,

ותורישנו קדושת שבת וכבוד מועד וחגיגת הרגל, בין קדושת שבת לקדושת יום טוב הבדלת, ואת יום השביעי מששת ימי המעשה קדשת, הבדלת וקדשת את עמך ישראל בקדושתך, ותתן לנו

ה' אלהינו מועדים לשמחה,

וכו'".

מתניתין:

האומר "על קן צפור יגיעו רחמיך" ו"על טוב יזכר שמך"

או

"מודים, מודים" משתקין אותו

.

גמרא:

דנה הגמרא:

בשלמא "מודים, מודים" משתקין אותו, משום דמיחזי כשתי רשויות.

ו"על טוב יזכר שמך" נמי, משמע על הטובה ולא על הרעה. ותנן, חייב אדם לברך

על הרעה כשם שמברך על הטובה.

אלא, "על קן צפור יגיעו רחמיך", מאי טעמא

משתקין אותו?

פליגי בה תרי אמוראי במערבא, רבי יוסי בר אבין ורבי יוסי בר זבידא. חד אמר, מפני שמטיל קנאה במעשה בראשית,

כביכול הוא חס רק על מינים מסוימים.

וחד אמר, מפני שעושה מדותיו

[מצוותיו]

של הקדוש ברוך הוא

כאילו נקבעו מחמת

רחמים, ואינן אלא גזרות,

שקבע לישראל כדי להודיע שהן עבדיו, ושומרים מצוותיו רק מפני ציוויו, ולא מחמת טעמיהם

ההוא

שליח ציבור

דנחית

שירד לפני התיבה בתפילה

קמיה דרבה, ואמר: אתה חסת על קן צפור, אתה חוס ורחם עלינו!

אמר רבה: כמה ידע האי צורבא מרבנן לרצויי למריה.

אמר ליה אביי: והא "משתקין אותו" תנן?

ו

מבארת הגמרא:

רבה נמי

לא שכח דין זה, אלא רק

לחדודי לאביי הוא דבעי

.

ההוא דנחית קמיה דרבי חנינא. אמר "האל הגדול הגבור והנורא והאדיר והעזוז והיראוי החזק והאמיץ והודאי והנכבד".

המתין לו

רבי חנינא

עד דסיים. כי סיים

אמר ליה

: וכי

סיימתינהו לכולהו שבחי דמרך? למה לי כולי האי?

והרי

אנן,

אפילו

הני תלת דאמרינן, אי לאו דאמרינהו משה רבינו באורייתא

[דברים י יז]

ואתו אנשי כנסת הגדולה ותקנינהו בתפלה, לא הוינן יכולין למימר להו,

ואת אמרת כולי האי, ואז לת?

משל למלך בשר ודם שהיו לו אלף אלפים דינרי זהב והיו מקלסין אותו בשל כסף,

והלא גנאי הוא לו!

ו

עוד

אמר רבי חנינא: הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים,

שנאמר

[דברים י יב]

"ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל

מעמך, כי אם ליראה".

תמהה הגמרא:

אטו יראת שמים מילתא זוטרתא היא!?

והאמר רבי חנינא משום רבי שמעון בן יוחי: אין לו להקדוש ברוך הוא בבית גנזיו אלא אוצר של יראת שמים

,

שנאמר

[ישעיה לג ו]

"יראת ה' היא אוצרו"?

מתרצת הגמרא:

אין, לגבי משה מילתא זוטרתא היא.

דאמר רבי חנינא: משל לאדם שמבקשים ממנו כלי גדול ויש לו, דומה עליו ככלי קטן.

אבל אילו מבקשים ממנו

קטן ואין לו, דומה עליו ככלי גדול.

שנינו במשנה: האומר

"מודים מודים" משתקין אותו.

אמר רבי זירא: כל האומר "שמע שמע" כאומר "מודים מודים" דמי.

מיתיבי: הקורא את שמע וכופלה הרי זה מגונה.

משמע כי רק

"מגונה" הוא דהוי,

אבל

שתוקי לא משתקינן ליה?

מתרצת הגמרא:

לא קשיא, הא

שנחשב רק "מגונה" הוא באופן

דאמר מילתא מילתא ותני לה,

דהיינו שחזר וכפל כל תיבה בפני עצמה,

ו

אילו

הא

ש"משתקין אותו" הוא באופן

דאמר פסוקא פסוקא ותני ליה,

ואז נראה כמקבל על עצמו שתי רשויות, ולכן משתקין אותו .

אמר ליה רב פפא לאביי

: למה נראה כפונה לשתי רשויות,

ודילמא מעיקרא לא כוון דעתיה ולבסוף,

כשחזר וכפל

כוון דעתיה?

אמר ליה

: