ברכות 24a — תלמוד אויף ייִדיש

כל

דבר שהוא עושה כדי

לנטורינהו

מגנבים ועכברים -

טפי

עדיף

להם מבזיונם, כיון שהוא מוזהר על שמירתן.

והיכא מנח להו?

אמר רבי ירמיה: בין כר לכסת

-

שלא כנגד

ראשו.

מקשה הגמרא: למה אסר רבי ירמיה להניחם כנגד ראשו,

והא תני רבי חייא: מניחן בכובע

, בכיס של התפילין, ומניח את הכיס

תחת מראשותיו!

ובהכרח דהיינו אפילו כנגד ראשו, ששם צריך שיהיה התפילין בכלי בתוך כלי, אך שלא כנגדו אינו צריך להניחם בכובע. מתרצת הגמרא:

דמפיק ליה למורשא דכובע

-

לבר.

שמושך את קצה הכיס החוצה שלא כנגד ראשו, ובקצה זה נמצאים התפילין.

בר קפרא צייר להו

היה צורר את תפיליו

בכילתא,

שהיא היריעה הפרוסה מסביב למיטה,

ומפיק למורשהון

המקום שבו קשר התפילין בולט - מן הכילתא,

לבר

כלפי חוץ ממקום המיטה.

רב שישא בריה דרב אידי מנח להו אשרשיפא,

ספסל קטן,

ופריס סודרא עלוייהו.

אמר רב המנונא בריה דרב יוסף: זימנא חדא הוה קאימנא קמיה דרבא. ואמר לי: "זיל אייתי לי תפילין", ואשכחתינהו בין כר לכסת שלא כנגד ראשו, והוה ידענא דיום טבילה

של אשתו של רבא

הוה,

ושימש באותו לילה מיטתו,

ו

הבנתי ששלחני כדי

לאגמורן הלכה למעשה

כשמואל, שהתיר אפילו אשתו עמו,

הוא דעבד.

בעי מיניה רב יוסף בריה דרב נחוניא מרב יהודה: שנים שישנים במטה אחת

כשהם ערומים -

מהו שזה יחזיר פניו

לצד אחד

ויקרא קריאת שמע, וזה יחזיר פניו

לצד השני

ויקרא קריאת שמע?

אמר ליה הכי אמר שמואל: ואפילו אשתו עמו

במיטה יכול לקרוא.

מתקיף לה רב יוסף

: איך דייק מדברי שמואל, שכוונתו לומר "ואפילו

אשתו" ולא מיבעיא אחר

אתו במיטה? והרי

אדרבה,

רק ב

אשתו

התיר כי היא

כגופו,

וכיון שרגיל בה אינו בה לידי הרהור, ולכן אפשר להקל, אבל,

אחר

-

לאו כגופו

הוא, ואסור לקרא עמו במטה!

מיתיבי: שנים שישנים במטה אחת

-

זה מחזיר פניו וקורא, וזה מחזיר פניו וקורא.

ותניא אחריתי: הישן במטה ובניו ובני ביתו בצידו

-

הרי זה לא יקרא קריאת שמע אלא אם כן היתה טלית מפסקת

ביניהן

. ואם היו בניו ובני ביתו קטנים

מותר.

בשלמא לרב יוסף

שהתיר באשתו ואסר באחר,

לא קשיא: הא

ש"מחזיר פניו וקורא", מדובר

באשתו

עמו, ואילו

הא

ש"לא יקרא אלא אם היתה טלית מפסקת ביניהם",

באחר

[ו"בני ביתו" אינו כולל את אשתו].

אלא לשמואל

שאינו מחלק -

קשיא!

אמר לך שמואל

: ו

לרב יוסף מי ניחא? והתניא: היה ישן במטה, ובניו ובני ביתו במטה

[ואשתו בכללם] -

לא יקרא קריאת שמע אלא אם כן היתה טליתו

מפסקת ביניהן!

הרי שגם עם אשתו במטה אסור לקרא.

אלא מאי אית לך למימר

: כשהוא עם

אשתו

במטה

לרב יוסף

מחלוקת

תנאי היא

-

לדידי נמי

בין כשהוא עם אשתו ובין עם אחר , מחלוקת

תנאי היא.

אמר מר: זה מחזיר פניו וקורא קריאת שמע.

מקשה הגמרא:

והא איכא עגבות

דהיינו האחוריים של שניהם, והם נוגעים זה בשל זה . ונמצא שבשרו נוגע בערוה ואיך יקרא קריאת שמע?

מתרצת הגמרא:

מסייע ליה לרב הונא. דאמר רב הונא: עגבות

-

אין בהם משום ערוה.

לימא מסייע ליה לרב הונא: האשה יושבת וקוצה לה חלתה ערומה

ומברכת על הפרשת חלה,

מפני שיכולה לכסות פניה

התחתונות

בקרקע. אבל לא האיש

, לפי שאסור לברך כשערוותו מגולה. והרי גם כשהיא יושבת על הקרקע אין פניה התחתונות מכוסות, אלא די בכך שאינם גלויות, אך עגבותיה הרי הם גלויות, ומדוע היא יכולה לברך - בהכרח שעגבות אין בהם משום ערוה.

תרגמה רב נחמן בר יצחק

כגון שהיו פניה

של מטה

טוחות

[צמודות ודבוקות]

בקרקע

, ונמצא שגם עגבותיה מכוסות.

אמר מר: אם היו בניו ובני ביתו קטנים

-

מותר.

ועד כמה?

אמר רב חסדא

: עד שיגיע הזמן שהם ראויים לביאה -

תינוקת בת שלש שנים ויום אחד, ותינוק בן תשע שנים ויום אחד.

איכא דאמרי

: עד שיגיעו לזמן שאדם מתאוה להם -

תינוקת בת אחת עשרה שנה ויום אחד, ותינוק בן שתים עשרה שנה ויום אחד

.

אידי ואידי

, תינוק ותינוקת -

עד כדי

[יחזקאל טז ז]

"שדים נכונו ושערך צמח".

אמר ליה רב כהנא לרב אשי: התם,

לגבי שימת התפילין מתחת למראשותיו,

אמר רבא: אף על גב ד

איכא

תיובתא דשמואל

-

הלכתא כוותיה דשמואל.

הכא

, לגבי קריאת שמע כשאשתו עמו במיטה [שהתיר שמואל] -

מאי

פוסק רבא?

אמר ליה: אטו כולהו

הלכות אלו

בחדא מחתא

באריגה אחת

מחתינהו

[נארגו]?

אלא: היכא דאיתמר

שהלכה כשמואל

איתמר, והיכא דלא איתמר

-

לא איתמר.

אמר ליה רב מרי לרב פפא: שער

שעל הערוה שהיה

יוצא

מחור ש

בבגדו

-

מהו?

האם הוא נחשב כערוה עצמה [שהיא מכוסה].

קרא עליה

רב פפא בלשון ביטול

"שער, שער".

והיינו, מהיכי תיתי שיחשב שיער זה כערוה.

אמר רבי יצחק: טפח

באשה

-

ערוה.

דנה הגמרא:

למאי

נפקא מינה אם הוא נחשב כערוה אף שאינו ערוה ממש?

אילימא

ביחס לאיסור

לאסתכולי בה

[כשהיא אשת איש, או גם בפנויה כשהיא נדה ]?

והא אמר רב ששת: למה מנה הכתוב

בפרשת הביזה שהביאו ממלחמת מדין

תכשיטין שבחוץ

, כמו צמיד,

עם תכשיטין שבפנים

, כומז, ששמים אותו כמסגר לבית הרחם?

לומר לך: כל המסתכל באצבע קטנה של אשה

האסורה עליו בביאה כדי להנות מראיה זאת -

כאילו מסתכל במקום התורף!

אלא: באשתו

אמרו

ולקריאת שמע

. שאסור לקרותה כנגד טפח גלוי במקום שדרכו להיות מכוסה, אבל כנגד אשה אחרת אסור אפילו מגולה פחות מטפח בבשרה .

אמר רב חסדא: שוק

באשה

נחשב

ערוה,

לענין הסתכלות באשה אחרת, ובאשתו לענין קריאת שמע .

שנאמר

[ישעיהו מז ב]

"גלי שוק עברי נהרות". וכתיב

בפסוק שלאחריו [ישעיהו מז ג]

"תגל

ערותך וגם תראה חרפתך",

ומשמע ש"שוק" נקרא "ערוה".

אמר שמואל: קול באשה ערוה, שנאמר

[שיר השירים ב יד]

"כי קולך ערב ומראך נאוה".

ודבר המעורר תאוה אסור מדין ערוה.

אמר רב ששת: שער באשה ערוה,

שנאמר

[שיר השירים ד א]:

"שערך

-

כעדר העזים"

אמר רבי חנינא: אני ראיתי את רבי שתלה תפיליו

על גבי יתד.

מיתיבי: התולה תפיליו

-

יתלו לו חייו. דורשי

פרשיות סתומות ו

חמורות אמרו

: [דברים כח סו]

"והיו חייך תלואים לך מנגד"

\-

זה התולה תפיליו!

שנאמר בהם "למען ירבו ימיכם" [שם יא כא].

מתרצת הגמרא:

לא קשיא. הא

, האיסור לתלות את תפיליו הוא רק כשתולה

ברצועה, ו

נמצא שהבית של התפילין תלוי מתחתיה, וגנאי הוא להם, ואילו

הא

שתלה רבי את תפיליו, היינו

בקציצה

ששם את הקציצה עצמה על היתד, ורק הרצועות נשארות תלויות למטה.

ואיבעית אימא: לא שנא רצועה ולא שנא קציצה, אסור

לתלות בהן,

וכי תלה רבי

-

בכיסתא

בכיס של התפילין

תלה.

אי הכי, מאי למימרא?

מהו דתימא: תיבעי

לתפילין

הנחה

על מקום,

כספר תורה,

שאסור לשימו על יתד,

קמשמע לן

שחלוק דין התפילין מספר תורה.

ואמר רבי חנינא: אני ראיתי את רבי ש

בשעת התפילה הוא

גיהק

,

ופיהק,

ונתעטש, ורק

על הקרקע,