טעקסט־ווערסיע פֿון דעם בלאַט: אָריגינאַל און איבערזעצונג
ברכות 14b — תלמוד אויף ייִדיש
ברכות 14b פֿונעם תלמוד בבלי: צורת הדף מיט רש״י און תוספות, אַן איבערזעצונג און נאָטיצן. לייען אָנלײַן, בחינם.
אָריגינעלער טעקסט — ברכות 14b
משום
דכתיב
[ירמיה י י]
"וה' אלוהים אמת
". וכיון שמצינו שהנביא חיברם, אין מפסיקים ביניהם. ועתה דנה הגמרא באופן שהפסיק אחר שאמר "ה' אלהיכם אמת", האם כשמתחיל לומר שוב את ברכת "אמת ויציב" הוא
חוזר ואומר
פעם נוספת
"אמת", או
שמתחיל ב"ויציב" ו
אינו חוזר ואומר "אמת"?
ונחלקו בכך אמוראים:
אמר רבי אבהו אמר
רבי יוחנן: חוזר ואומר "אמת". רבה אמר: אינו חוזר ואומר "אמת".
ההוא
גברא
דנחית,
ירד לפני התיבה,
קמיה דרבה. שמעיה רבה דאמר "אמת אמת" תרי זימני,
ולא חזר ואמר "ה' אלוהיכם אמת".
אמר רבה: כל "אמת אמת",
שטף הלשון של תיבת "אמת",
תפסיה להאי.
אמר רב יוסף: כמה מעליא ההיא שמעתתא
דלהלן:
דכי אתא רב שמואל בר יהודה
מארץ ישראל לבבל
אמר: אמרי במערבא
כשקוראים בארץ ישראל קריאת שמע ב
ערבית
אין אומרים כל פרשת ציצית אלא רק
"דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם, אני ה' אלהיכם אמת".
כי מצות ציצית אינה נוהגת בלילה, ואין צורך להזכירה.
אמר ליה אביי: מאי מעליותא דהאי שמעתתא? ו
כי לא היו צריכים לומר את כולה,
הא אמר רב כהנא אמר רב
: בקריאת שמע בערבית
לא יתחיל,
אינו צריך להתחיל לקרא פרשת ציצית,
ואם התחיל, גומר!
וכיון שבני ארץ ישראל התחילו לאמרה, למה לא גמרו לומר כולה?
וכי תימא
שאמירת
"ואמרת אליהם"
בלבד
לא הוי התחלה,
כי עדיין לא התחילו לומר את ענין מצות ציצית, ולכן יכלו לדלג ולומר רק את סוף הפרשה.
והאמר רב שמואל בר יצחק אמר רב
: קריאת
"דבר אל בני ישראל" לא הוי התחלה,
אבל
קריאת "ואמרת אליהם" הוי התחלה.
ואם כן למה לא סיימו לומר את כל הפרשה? מתרצת הגמרא:
אמר רב פפא: קסברי במערבא
שאמירת
"ואמרת אליהם" נמי לא הוי התחלה,
ואינו מתחייב להמשיך לומר את כל הפרשה
עד דאמר "ועשו להם ציצית"
, שרק אמירת ההתחלה של ענין ציצית האמור בה מחייב לומר את כולה.
אמר אביי: הלכך, אנן
בני בבל
אתחולי מתחלינן
לקרא פרשת ציצית בערבית עד "ואמרת אליהם", כמו
דקא מתחלי במערבא
[ובכך אנו נוהגים שלא כרב שאמר "לא יתחיל"].
וכיון דאתחלינן,
ודעתנו ש"ואמרת אליהם" נחשבת התחלה,
מגמר נמי גמרינן
לומר את כל הפרשה.
דהא אמר רב כהנא אמר רב, "לא יתחיל, ואם התחיל גומר".
חייא בר רב אמר
: אם
אמר "אני ה' אלהיכם" צריך
לסיים ו
לומר "אמת",
כלשון הנביא "וה' אלוהים אמת". וגם עליו להמשיך את הברכה המתחילה ב"אמת ואמונה". אבל אם קרא פרשת ציצית ו
לא אמר "אני ה' אלוהיכם", אינו צריך לומר "אמת",
ולא את המשך הברכה.
ומקשה הגמרא: איך יכול לדלג על כל פרשת ציצית והברכה שאחריה,
והא
שנינו לעיל [יב ב] שהקורא
בעי לאדכורי יציאת
מצרים
בלילה?
ומתרצת הגמרא:
דאמר הכי
:
"מודים אנחנו לך ה' אלוהינו שהוצאתנו מארץ מצרים ופדיתנו מבית עבדים ועשית לנו ניסים וגבורות על הים ושרנו לך"
, ומסיים "מי כמכה" עד "גאל ישראל", ומקיים בזה את חיובו להזכיר יציאת מצרים בלילות.
שנינו במשנה: אמר רבי יהושע בן קרחה, למה קדמה פרשת שמע
ל"והיה אם שמע"? כדי שיקבל עליו עול מלכות שמים תחילה.
ומביאה הגמרא טעם נוסף להקדמת "שמע" ל"והיה אם שמע".
תניא: רבי שמעון בן יוחאי אומר, בדין הוא שיקדים
לקרוא פרשת
"שמע" ל
פני
"והיה אם שמע",
משום
שזה,
"שמע", עוסקת בחיוב האדם
ללמוד
תורה בעצמו, וכמו שנאמר בה "ודברת בם",
ו
אילו
זה,
"והיה אם שמע", עוסקת בחיוב
ללמד
אחרים, שהרי נאמר בה "ולמדתם אותם". ובהכרח צריך האדם להקדים וללמוד בעצמו, ורק אחר כך יוכל ללמד אחרים.
ומשום כך קדמה גם אמירת פרשת
"והיה אם שמע" ל"ויאמר", שזה,
"והיה אם שמע", נאמר בה
ללמד
תורה,
ו
אילו
זה,
"ויאמר", נאמר בה רק
לעשות
מצוות ציצית.
ותמהה הגמרא:
אטו,
וכי
"שמע"
רק
"ללמוד" אית ביה,
וכי
"ללמד" ו"לעשות" לית ביה? והא כתיב
בפרשת "שמע"
"ושננתם",
דהיינו "ללמד", וגם נאמר בה
"וקשרתם", "וכתבתם",
דהיינו "לעשות" מצוות?!
ותו
קשה על טעם הברייתא, וכי בפרשת
"והיה אם שמע"
רק
"ללמד" אית ביה, ו
אילו
"לעשות" לית ביה? והא כתיב
בה
"וקשרתם"
דהיינו עשיית מצוות תפילין, וכן
"וכתבתם"
שהיא עשיית מזוזה? ומבארת הגמרא:
אלא הכי קאמר
התנא בברייתא:
בדין הוא שתקדם "שמע" ל"והיה אם שמע", שזה,
פרשת "שמע" נאמר בה
"ללמוד" ו"ללמד" ו"לעשות",
ואילו ב"והיה אם שמע" לא נאמר בה "ללמוד" אלא רק "ללמד" ו"לעשות".
ומשום כך קדמה גם אמירת פרשת
"והיה אם שמע" ל"ויאמר", שזה,
"והיה אם שמע", נאמר בה
"ללמד" ו"לעשות",
ואילו
"ויאמר" אין בה אלא "לעשות" בלבד
.
ומקשה הגמרא: למה הוצרך רבי שמעון לתת טעם לסדר קריאת פרשיות קריאת שמע,
ותיפוק ליה מ
טעמו
דרבי יהושע בן קרחה,
במשנה.
ומבארת הגמרא: רבי שמעון אינו חולק על הטעם במשנה, אלא
"חדא ועוד" קאמר. חדא, כדי שיקבל עליו עול מלכות שמים תחילה ואחר כך יקבל עליו עול מצוות. ועוד
טעם,
משום דאית ביה הני מילי אחרנייתא.
רב משי ידיה,
היה נוטל ידיו בבוקר,
וקרא קריאת שמע, ואנח
תפילין,
ומצלי
שמונה עשרה.
ומקשה הגמרא:
והיכי עביד
רה
הכי
להקדים קריאת שמע להנחת תפילין?
והתניא: החופר כוך ל
קבורת
מת
בקירות של מערת
קבר,
נחשב כעוסק במצוה, ולכן הוא
פטור
באותה שעה
מקריאת שמע ומן התפילה ומן התפילין,
אף שזמן קיומם הוא בעת חפירתו,
ו
כל שכן שנפטר
מכל מצוות האמורות בתורה
שאין זמנם קבוע.
הגיע זמן קריאת שמע, עולה
מהמערה,
ונוטל ידיו, ומניח תפילין וקורא קריאת שמע ומתפלל.
ומשמע שמקדים הנחת תפילין לקריאת שמע, ושלא כהנהגת רב שהקדים לקרא שמע לפני הנחת תפילין?
וטרם יישוב קושיא זו, מקדימה הגמרא לדון בעצם דברי הברייתא:
הא גופא קשיא: רישא אמר
התנא שהוא
"פטור"
מקריאת שמע כיון שהוא עוסק במצוה.
ו
אילו
סיפא
אמר התנא שהוא
חייב
לעלות ולקרוא?
ומבארת הגמרא:
הא לא קשיא, סיפא
מדברת באופן שיש
תרי
אנשים שעוסקים בחפירה, ואינם יכולים לחפור יחד, ולפיכך יקרא אחד מהם ויתפלל, וכשיגמור יחליף עם חברו. ואילו
סיפא
עוסקת
בחד,
שחופר לבדו, וחייב להמשיך בה עד שיסיים, ופטור מכל המצוות.
ושבה הגמרא לקושייתה על רב:
מכל מקום, קשיא לרב,
הרי הנחת תפילין קודמת לקריאת שמע.
ומתרצת הגמרא:
רב
חולק על ברייתא זו, כי
כרבי יהושע בן קרחה סבירא ליה, דאמר
במשנתנו שצריך לקבל
עול מלכות שמים תחילה
בפרשת "שמע",
ואחר כך
יקבל
עול מצוות,
ולכן הניח תפילין אחר קריאת שמע.
דוחה הגמרא:
אימר דאמר רבי יהושע בן קרחה
כשיש עליו חיוב לקרוא שתי קריאות, שצריך
להקדים קריאה
של "שמע" שהיא קבלת עול מלכות שמים,
לקריאה
של "והיה" שהיא קבלת עול מצוות. אך כשחייב במצוות קריאה ועשייה, להקדים
קריאה
של "שמע"
לעשיה
מצוות בפועל,
מי שמעת ליה?
ותו,
טעם נוסף לדחות:
מי סבר ליה
רב
כרבי יהושע בן קרחה!? והאמר רב חייא בר
אשי: זימנין סגיאין
[פעמים רבות]
הוה קאימנא קמיה דרב, ו
ראיתי שהוא
מקדים
לקום בבוקר,
ומשי ידיה,
ומברך
ברכות התורה
ומתני לן פרקין, ומנח תפילין, והדר קרי קריאת שמע.
ומשמע מכך שרב חולק על רבי יהושע בן קרחה, שהרי הקדים לעסוק בתורה, שהיא "קריאה של מצוה" לפני קריאת שמע שהיא "קריאה של עול מלכות שמים" .
וכי תימא
שרב אכן סובר כרבי יהושע בן קרחה, ומה שהקדים ללמוד קודם קריאת שמע היה רק
ב
אופן
דלא מטא זמן קריאת שמע.
אי אפשר לומר כן. כי
אם כן, מאי
חידוש יש ב
סהדותיה דרב חייא בר אשי?
והרי פשוט שקודם זמן קריאת שמע מותר ללמוד. ובהכרח, שבא לומר בעדותו שרב למד גם אחר שהגיע הזמן וחלק על רבי יהושע בן קרחה.
ודוחה הגמרא: באמת יתכן שרב סובר כרבי יהושע בן קרחה, ועדותו של רב חייא בר אשי היתה ש
רב
למד קודם שהגיע הזמן. וחידושו הוא
לאפוקי ממאן דאמר דלמשנה אין צריך לברך
ברכות התורה,
קא משמע לן דאף למשנה צריך לברך,
שהרי רב בירך קודם לימודו .
ומקשה הגמרא:
מכל מקום, קשיא לרב
שהקדים לקרוא קריאת שמע, מהברייתא שהחופר קבר מניח תפילין קודם קריאת שמע ?
ומתרצת הגמרא: רב היה מניח תמיד תפילין קודם קריאת שמע. ורק בפעם הזו שהוזכרה בתחילת הענין,
שלוחא הוא דעוית,
שאיחר להביא לו תפיליו עד שחשש שיעבור זמן קריאת שמע, ולכן הקדים לקרוא ואחר כך הניח תפילין.
אמר עולא: כל הקורא קריאת שמע
בלא תפילין
-
כאילו מעיד עדות שקר בעצמו!
אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן
: הקורא קריאת שמע בלא תפילין, אינו מקבל עליו עול מלכות שמים בשלימות, והרי הוא
כאילו הקריב עולה בלא מנחה, ו
כאילו הביא
זבח בלא נסכים!