טעקסט־ווערסיע פֿון דעם בלאַט: אָריגינאַל און איבערזעצונג
ברכות 13b — תלמוד אויף ייִדיש
ברכות 13b פֿונעם תלמוד בבלי: צורת הדף מיט רש״י און תוספות, אַן איבערזעצונג און נאָטיצן. לייען אָנלײַן, בחינם.
אָריגינעלער טעקסט — ברכות 13b
אמר לו רבי עקיבא: הרי הוא אומר
"אשר אנכי מצוך היום על לבבך"
. ואילו כדבריך, שדי בכוונה עד כאן, הרי היה צריך לומר בלשון עבר, "אשר צויתיך". ובהכרח,
מכאן אתה למד, ש
גם
כל הפרשה כולה צריכה כוונה,
שעל כולה נאמר "על לבבך".
אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: הלכה כרבי עקיבא,
שכל הפרשה הראשונה צריכה כוונה .
איכא דמתני לה,
לדברי רבה בר בר חנה,
אהא דתניא
:
הקורא את שמע צריך שיכוין את לבו
להבנת המילים בשתי הפרשיות הראשונות.
רבי אחא משום רבי יהודה אומר: כיון שכוון לבו בפרק ראשון, שוב אינו צריך.
ועל כך
אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: הלכה כרבי אחא שאמר משום רבי
יהודה,
שדי בכוונת פרק ראשון בלבד .
תניא אידך: "והיו",
מלמד
שלא יקרא למפרע.
"על לבבך"
-
רבי זוטרא אומר,
בא הכתוב ללמד כי
עד כאן
, עד תיבות "על לבבך",
מצות כוונה. מכאן ואילך, מצוות קריאה
בלבד, ואינו צריך לכוון.
רבי יאשיה אומר
: "על לבבך" בא ללמד להפך:
עד כאן,
עד סוף פרשה ראשונה, יש גם
מצות קריאה.
אך
מכאן ואילך,
בפרשה שניה, אין בה אלא
מצות כוונה
בלבד.
והגמרא דנה בדבריהם ומבארת את כוונתם:
והניחה הגמרא שלפי רבי זוטרא יש בפרשה הראשונה רק "מצוות כוונה", ולא מצות קריאה, ודבריו הם תמוהים, לכאורה.
כי
מאי שנא "מכאן ואילך",
בפרשה השניה, שיש בה
מצות קריאה,
משום
דכתיב
בה
"לדבר בם",
הרי
הכא נמי,
בפרשה ראשונה יש בה מצות קריאה, כי
הא כתיב
גם בה
"ודברת בם"!?
ומבארת הגמרא:
הכי קאמר
רבי זוטרא:
עד כאן,
עד סוף פרשה ראשונה, יש
מצוות כוונה ו
גם מצוות
קריאה.
אך
מכאן ואילך
, בפרשה השניה, יש רק מצוות
קריאה, בלא כוונה.
ועדיין דנה הגמרא בדברי רבי זוטרא:
ומאי שנא
פרשה ראשונה שאמר עליה
"עד כאן מצוות כוונה וקריאה",
משום
דכתיב
בה
"על לבבך",
ללמד על מצוות כוונה, וגם נאמר בה
"ודברת בם"
ללמד על מצוות קריאה. הרי
התם נמי,
בפרשה שניה,
הא
כתיב "על לבבכם",
וגם נאמר בה
"לדבר בם"
. ואם כן, למה אין גם בה מצוות כוונה!?
ומבארת הגמרא: רבי זוטרא סבר ש
ההוא
"על לבבכם" האמור בפרשה השניה, לא נאמר כלל לגבי כוונה, אלא
מיבעי ליה ל
למד
כדרבי יצחק, דאמר "ושמתם את דברי אלה
על לבבכם", מלמד הכתוב ש
צריכה שתהא שימה,
הנחת תפילין של יד,
כנגד הלב.
ועתה מבארת הגמרא את דברי רבי יאשיה:
אמר מר: רבי יאשיה אומר, עד כאן מצות קריאה. מכאן ואילך מצוות כוונה.
ודנה הגמרא:
מאי שנא מכאן ואילך,
בפרשה שניה, שיש בה
מצוות כוונה משום דכתיב "על לבבכם", הכא נמי,
בפרשה ראשונה,
הא כתיב "על לבבך".
ומבארת הגמרא:
הכי קאמר
רבי יאשיה:
עד כאן
בפרשה ראשונה יש גם
מצוות קריאה
ו
גם מצוות
כוונה.
אך
מכאן ואילך
בפרשה שניה, יש רק מצוות
כוונה, בלא קריאה.
ועדיין דנה הגמרא בדברי רבי יאשיה:
ומאי שנא
פרשה ראשונה שאמר עליה
"עד כאן מצוות קריאה וכוונה",
משום
דכתיב
בה
"על לבבך"
ללמד על מצוות כוונה, וגם נאמר בה
"ודברת בם"
ללמד על מצוות קריאה. הרי
התם נמי,
בפרשה שניה,
הא כתיב "על לבבכם",
וגם נאמר בה
"לדבר בם",
ואם כן, למה אין בה גם מצוות קריאה.
ומבארת הגמרא: רבי יאשיה סבר ש
ההוא
"לדבר בם", לא נאמר כלל לגבי קריאת שמע, אלא
בדברי תורה כתיב.
שהרי נאמר שם "ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם
". והכי קאמר רחמנא: אגמירו בנייכו
תורה, כי היכי דליגרסו בהו.
תנו רבנן: "שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד". עד כאן
, עד סוף פסוק זה בלבד
צריכה
קריאת שמע
כוונת הלב
, להבין שבדבריו אלו מקבל עול מלכות שמים,
דברי רבי מאיר.
אמר רבא: הלכה כרבי מאיר.
תניא, סומכוס אומר: כל המאריך ב
אמירת
"אחד"
כדי לכוון בה,
מאריכין לו ימיו ושנותיו.
אמר רב אחא בר יעקב: ו
היינו דוקא כשמאריך
ב
אמירת ה
דלי"ת
שבתיבת אחד, שבה הוא מכווין להמליך את הקב"ה בד' רוחות, ולא כשמאריך בחי"ת .
אמר רב אשי: ובלבד שלא יחטוף ב
אמירת ה
חי"ת
שבתיבת אחד.
רבי ירמיה הוה יתיב קמיה דרבי חייא בר אבא, חזייה
רבי חייא לרבי ירמיה
דהוה מאריך טובא
באמירת "אחד",
אמר ליה: כיון
שהארכת כדי שיעור שבו
אמליכתיה
קבלת עול מלכות שמים, בכוונתך שה' אחד
למעלה ולמטה ולארבע רוחות השמים, תו לא צריכת
להאריך יותר .
אמר רב נתן בר מר עוקבא אמר רב יהודה
הקורא קריאת שמע כשהוא מהלך, צריך לעצור מהילוכו כדי לומר
"על לבבך" בעמידה
כדי שיכוון בה יותר מעת הילוכו. ותמהה הגמרא וכי דוקא תיבות
"על לבבך" סלקא דעתך
שיאמר בעמידה, ואילו את שאר הפרשה יאמר בהליכה?
ומבארת הגמרא:
אלא אימא
מתחילת הפרשה
עד "על לבבך"
יאמר
בעמידה
כי עד כאן מצוות כוונה,
מכאן ואילך לא.
ורבי יוחנן אמר כל הפרשה כולה בעמידה
.
ואזדא רבי יוחנן לטעמיה
לעיל,
דאמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: הלכה כרבי אחא שאמר משום רבי יהודה
שכל הפרשה הראשונה טעונה כוונה, ולכן צריך לומר כולה בעמידה .
תנו רבנן: "שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד" זו קריאת שמע של רבי יהודה הנשיא
.
ומבארת הגמרא היכן מצינו שרבי היה קורא רק פסוק ראשון:
אמר ליה רב לרבי חייא
: ראיתי את רבי מתחיל ללמד קודם זמן קריאת שמע, וכשהגיע הזמן
לא חזינא לרבי
["רבי יהודה הנשיא"]
דמקבל עליה עול מלכות שמים.
אמר ליה
רבי חייא:
"בר פחתי
" [בן גדולים],
בשעה ש
רבי
מעביר ידיו על
פניו
באמצע השיעור, אז הוא קורא קריאת שמע ו
מקבל עליו עול מלכות שמים.
ודנה הגמרא: האם אחר השיעור היה רבי
חוזר וגומרה
,
או
כיון שעבר זמנה שוב
אין חוזר וגומרה?
בר קפרא אמר: אינו חוזר וגומרה
.
רבי שמעון ברבי אמר: חוזר וגומרה.
אמר ליה בר קפרא לרבי שמעון ברבי: בשלמא לדידי דאמינא אינו חוזר וגומרה, היינו דמהדר
[מקפיד]
רבי
ללמד כל יום
שמעתא דאית ביה
ענין
יציאת מצרים
כדי לצאת בכך חיוב הזכרת יציאת מצרים, ונצרך לכך משום שאינו אומר פרשת "ויאמר" .
אלא לדידך דאמרת
שאחר השיעור
חוזר וגומרה, למה ליה לאהדורי
להזכירה בתוך השיעור, והרי יוצא ידי חובתו בהזכרתו אחר כך כי זמנה כל היום.
וענה לו רבי שמעון: רבי הוצרך לדבר בשיעורו מענין יציאת מצרים, כיון שלכתחילה צריך
להזכיר יציאת מצרים בזמנה,
דהיינו בזמן קריאת שמע .
אמר רבי אילא בריה דרב שמואל בר מרתא משמיה דרב: אמר
פסוק
"שמע ישראל
" בכוונה,
ו
כשהמשיך לקרוא את שאר הפרשה
נאנס בשינה
ואמרם מתוך נמנום בלא כוונה ,
יצא
ידי חובתו בכל הפרשה.
הגמרא מסייעת לדבריו:
אמר ליה רב נחמן
לדרו עבדיה,
אם תראה שאני מנמנם בקריאת שמע,
בפסוקא קמא צערן
כדי שאתעורר ואקרא בכוונה, אך
טפי לא תצערן.
וכן מצינו ש
אמר ליה רב יוסף לרב יוסף בריה דרבה: אבוך
, רבה,
היכי הוה עביד
כשהיה מתנמנם בקריאת שמע?,
אמר ליה, בפסוקא קמא הוה קא מצער נפשיה
לקרוא בכוונה,
טפי לא הוה מצער נפשיה.
אמר רב יוסף: פרקדן
אדם השוכב על גבו ופניו למעלה ,
לא יקרא קריאת שמע
משום שמקבל עול מלכות שמים בדרך גאוה.
ומדייקת הגמרא: משמע שרק
מקרא
קריאת שמע
הוא דלא ליקרי
כשהוא פרקדן,
הא מיגנא
לישון באופן זה
מישרא שרי
, ולכאורה תמוה
והא רבי יהושע בן לוי לייט
[קילל]
אמאן דגני אפרקיד
?
מתרצת הגמרא:
אמרי: מיגנא כי מצלי
, כשהוא מוטה על צדו מעט -
שפיר דמי
אף שהוא שוכב על גבו, אבל
מקרא
קריאת שמע
אף על גב דמצלי אסור
כי עדיין נחשב כדרך גאוה, ורב יוסף עסק באופן זה ולכן לא אסר אלא לקרוא קריאת שמע.
ומקשה הגמרא:
והא רבי יוחנן
שכב על גבו ו
מצלי
והטה על צדו
וקרי
קריאת שמע, ומוכח שאינו נחשב דרך גאוה .
ומחלקת הגמרא:
שאני רבי יוחנן
משאר בני אדם, שהותר לו לקרא כשהוא שוכב על גבו ומוטה מעט על צדו, כיון
דבעל בשר הוי
וקשה לו לשכב על צדו לגמרי, ולכן די לו בהטיה על צדו כדי שלא תחשב שכיבתו דרך גאוה.
שנינו במשנה:
ובפרקים שואל
מפני הכבוד ומשיב ... דברי רבי מאיר.
הגמרא דנה ממה נפשך:
"משיב" מחמת מאי? אילימא מפני הכבוד, השתא
הרי כבר שנינו שמפסיק ו
משאל שאיל
שלום מפני הכבוד,
אהדורי מיבעיא!?
והרי יש יותר צורך להשיב שלום מאשר להקדימו למי שלא שאל בשלומו.
אלא
תאמר שכוונת המשנה ש
שואל מפני הכבוד ומשיב שלום לכל אדם,
אם כן
אימא סיפא, "ובאמצע שואל מפני היראה ומשיב"
ולפי הביאור ברישא יש לדון בסיפא
"משיב" מחמת מאי, אילימא מפני היראה, השתא
הרי כבר שנינו שמפסיק ו
משאל
שאיל
שלום מפני היראה,
אהדורי מיבעיא?
אלא
תאמר שהכוונה בסיפא שבאמצע משיב
מפני הכבוד,
אם כן נמצא ד
היינו ד
עת
רבי יהודה
שחלק בסיפא על תנא קמא,
דתנן "רבי יהודה אומר באמצע שואל מפני היראה ומשיב מפני הכבוד, ובפרקים שואל מפני הכבוד ומשיב שלום לכל אדם"
. ובמה נחלק על רבי מאיר? לפיכך מבארת הגמרא: משנתנו
חסורי מחסרא
ברישא ובסיפא,
והכי קתני: בפרקים שואל מפני הכבוד ואין צריך לומר שהוא משיב
מפני הכבוד,
ובאמצע שואל מפני היראה ואין צריך לומר שהוא משיב
מפני היראה,
דברי רבי מאיר.
"רבי יהודה אומר: באמצע שואל מפני היראה ומשיב מפני הכבוד
,