בכורות 5a — תלמוד אויף ייִדיש

ופסקו

לאחר הפדיון בלויים - מלהתקדש עד כניסתם לארץ.

ומקשינן:

בשלמא ריש לקיש כדאמר טעמיה

משום דכתיב "והיה כי יביאך... והעברת", ובהכרח שפסקו עד כניסתם לארץ.

אלא לרבי יוחנן מאי טעמא!?

אמר רבי אלעזר: רבי יוחנן חזאי בחלמא דמילתא מעליא אמינא

[ראיתי את רבי יוחנן בחלומי, והבנתי שאומר באותו היום דבר טוב] ליישב את דבריו; וכך אני אומר:

אמר קרא

[במדבר ג]: "ואני הנה לקחתי את הלויים מתוך בני ישראל תחת כל בכור פטר רחם מבני ישראל והיו לי הלויים. כי לי כל בכור ביום הכותי כל בכור בארץ מצרים הקדשתי לי כל בכור בישראל, מאדם עד בהמה

לי יהיו

אני ה'" - ולמדנו:

בהוייתן יהו

.

ו

מקשינן ל

רבי יוחנן

:

האי קרא ד"

והיה כי יביאך

...

והעברת

", דמשמע שלא נתקדשו בכורות אלא בכניסתן לארץ, ואף שקדשו במדבר קדשו ופסקו,

מאי עביד ליה

[כיצד מפרש הוא מקרא זה]!?

ומשנינן:

ההוא

קרא

מיבעי ליה לכדתנא דבי רבי ישמעאל: עשה מצוה זו

מיד

שבשבילה תיכנס לארץ

.

אמר ליה רב מרדכי לרב אשי: אתון הכי מתניתו לה אנן איפכא מתנינן לה

[אתם שניתם את מחלוקתם של רבי יוחנן וריש לקיש בלשון ששניתם; ואילו אנחנו שנינו מחלוקתם בהיפוך], וכך שנינו:

רבי יוחנן אומר: לא קדשו בכורות במדבר, וריש לקיש אמר: קדשו בכורות במדבר

.

אמר ליה

רב אשי לרב מרדכי:

ו

כי

אפכיתו

נמי תיובתא

שהקשה רבי יוחנן לריש לקיש, ואתם שונים: איתיביה ריש לקיש לרבי יוחנן;

ו

כן

אפכיתו לה להא דרבי אלעזר

שאמר "רבי יוחנן חזאי בחלמיה", ואתם שונים "ריש לקיש חזאי בחלמיה"!?

אמר ליה

רב מרדכי לרב אשי:

לעולם, לרבי יוחנן קדשו בכורות במדבר, ולריש לקיש לא קדשו בכורות במדבר, ומה שאמר רבי יוחנן "

לא קדשו

בכורות במדבר" כך היא כוונתו:

לא הוצרכו ליקדש

קדושה מחודשת, כי קדושים המה מן הרחם.

אי הכי היינו דידן

[אם כן אף לדעת רב מרדכי חלוקים הם כשם שחלוקים הם לשיטתנו]!?

ומשנינן:

קא משמע לן

רב מרדכי ד

חייב אדם לומר בלשון רבו

, ורבו השתמש בלשון הפוכה מזו שלנו, אם כי כוונתו כדברינו.

שאל קונטרוקוס השר את רבן יוחנן בן זכאי

:

כתיב במנין הלויים במדבר: "ואלה שמות בני גרשון... פקודיהם במספר כל זכר מבן חודש ומעלה פקודיהם שבעת אלפים וחמש מאות... ולקהת... במספר כל זכר מבן חודש ומעלה שמונת אלפים ושש מאות... למררי... ופקודיהם במספר כל זכר מבן חודש ומעלה ששת אלפים ומאתים... כל פקודי הלויים אשר פקד משה... שנים ועשרים אלף".

בפרטן של לויים

, כשתוסיף את מספר הפקודים של בני קהת על של בני גרשון, ואת של בני מררי עליהם

אתה מוצא

את סך כולם:

עשרים ושנים אלף ושלש מאות

-

ואילו

בכללן

, בסיכום מספר כל הלויים כאחד, אין

אתה מוצא

בכתוב אלא

עשרים ושנים אלף; ו

אם כן

שלש מאות

העודפים בלויים

להיכן הלכו!?

אמר ליה

רבן יוחנן בן זכאי לשר:

אותן שלש מאות

העודפים

בכורות

של הלויים

היו

, ואם כן אין הם יכולים לבוא במנין, שעיקר המנין היה כדי לפדות כנגדם את בכורי בני ישראל,

ואין בכור

של הלוי

מפקיע בכור

של ישראל.

שואלת הגמרא:

מאי טעמא

אין בכור של בן לוי מפקיע את קדושתו של בכור ישראל?

אמר

פירש

אביי

: כי

דיו לבכור שיפקיע

את

קדושת עצמו

, ולא יפקיע עמו את קדושת בכור ישראל.

כתיב בפרשת פקודי [שמות לח]: "וכסף פקודי העדה [הוא הכסף שנגבה ממחצית השקל שנתנו בני ישראל כשמנו אותם] מאת ככר ואלף ושבע מאות וחמשה ושבעים שקל בשקל הקודש. [ומפרש הכתוב כיצד:] בקע לגולגולת, מחצית השקל בשקל הקודש, לכל העובר על הפקודים, מבן עשרים שנה ומעלה, לשש מאות אלף ושלשת אלפים וחמש מאות וחמשים. ויהי מאת ככר הכסף לצקת את אדני הקודש ואת אדני הפרוכת, מאת אדנים למאת הככר ככר לאדן. ואת האלף ושבע מאות וחמשה ושבעים עשה ווים לעמודים.

ועוד שאלו

קונטרוקוס לרבן יוחנן בן זכאי:

בגיבוי כסף

, כלומר, אם תבוא חשבון כמה כסף גבה משה מחצאי השקלים [סלעים] שנתנו בני ישראל,

אתה מוצא מאתים ואחת ככר, ואחת עשרה מנה

-

ד

הא

כתיב

כאן שהיתה הגביה: "

בקע לגולגולת מחצית השקל בשקל הקודש

", וכשתעשה את החשבון לשש מאות אלף ושלשת אלפים וחמש מאות וחמשים, תמצא כמספר הנזכר -

כיצד: ככר שוה ששים מנה, והמנה שוה מאה זוז שהם עשרים וחמשה שקלים [כל אחד ארבעה זוז], נמצא כל ככר שוה אלף וחמש מאות שקלים, שהם שלשת אלפים חצאי שקלים, ומאה ככר הם שלש מאות אלף חצאי שקלים; הרי, שמשש מאות אלף מבני ישראל - שנתנו כל אחד מחצית השקל דהיינו שש מאות אלף חצאי שקלים - אתה מוצא מאתים ככר -

הוסף עליהם את חצאי השקלים שגבו מהעודפים על שש מאות אלף, ותמצא: שלשת אלפים חצאי שקלים, שהם ככר נוסף; ועוד חמש מאות וחמשים חצאי שקלי שהם מאתים שבעים וחמשה שקלים, שהם אלף ומאה זוז, שהם אחת עשרה מנה.

ו

אילו

בנתינת הכסף

למלאכת המשכן על ידי משה אין

אתה מוצא

אלא

מאת ככר, דכתיב

"

ויהי מאת ככר הכסף לצקת

... " -

ובכן, האם

משה רבכם גנב היה, או קוביוסטוס

[משחק בקוביא]

היה, או אינו בקי בחשבונות

, עד אשר

נתן מחצה

[מאה ככר]

ונטל מחצה, ו

אף

מחצה שלם לא החזיר

, כלומר, לא די שנטל לעצמו חצי ממה שגבה, אלא אף חצי שלם - שהוא מאה ככר וחצי, וחמש וחצי מנים - לא נתן, אלא מאת ככר בלבד!?

אמר

ענה

לו

רבן יוחנן בן זכאי:

משה רבינו גיזבר נאמן היה, ו

אף

בקי בחשבונות היה, ו

מיהו

מנה של קודש כפול היה

והיו בו מאתים זוז, והככר שוה ששים מנים של קודש, ונמצא החשבון עולה מכוון, עם התוספת שנזכרה בתורה "אלף ושבע מאות וחמשה ושבעים עשה ווים לעמודים".

הוי בה רב אחאי

[הקשה על זה רב אחאי]:

מאי קא קשיא ליה

ליה לאותו שר, והרי אין הכתוב אומר שלא נתן משה יותר ממאת הככר, אלא כך אומר הכתוב "

ויהי מאת ככר הכסף לצקת

את אדני הקודש", ויש לומר שאת

הנך

מאת הככר נתן משה

לצקת, ואינך בי גזא

[והיתרה שגבה מן העם, נתן משה בבית האוצר של ההקדש].

ומשנינן:

כתב קרא אחרינא

"

וכסף פקודי העדה מאת ככר

", הרי שלא הזכיר משה אלא מאת ככר בלבד, וראה בזה השר העלמה של מאת ככר.

שואלת הגמרא:

ודקאמר ליה

רבן יוחנן בן זכאי ש

מנה של קודש כפול היה, מנא ליה

[מנין לו לריב"ז] -

אילימא מיניה

, שמא תאמר ממקומו הוא מוכרע,

ד

הרי

כתיב

"

ואת האלף ושבע מאות וחמשה ושבעים

[שקלים]

עשה ווים

לעמודים

",

שהרי כאן

[שהם בסך הכל]

שבעים ואחד מנה

, -

ולא מנאן הכתוב אלא בפרוטרוט

, כלומר, לא עשה הכתוב ככרות מאותם עודפי שקלים,

ואם איתא

שמנה של קודש לא היה כפול, כיון שששים מנה עולים לככר אחד, הרי

מאה ואחד ככר ואחת עשרה מנה מיבעי ליה

לכתוב לומר, כדי לעשות את החשבון בככרות כשם שעשה למאת הככר -

אלא

בהכרח

מדלא מנאן הכתוב אלא בפרוטרוט, שמע מינה: מנה של קדש כפול היה

, ואין אלף ושבע מאות חמשה ושבעים שקלים עולים אפילו כדי ככר אחד, שהוא שלשת אלפים שקלים.

דוחה הגמרא את ההכרח:

ודילמא כללי קחשיב בככרי, פרטי לא קא חשיב בככרי

[שמא לא צירף הכתוב שקלים לככרות, אלא כשהחשבון עולה לכדי מאה ככרות, אבל כשיש צורך לפרוט לפחות ממאה ככר, אין הכתוב מחשבן בככרות].

אלא מהכא

יש ללמוד שמנה של קודש כפול היה, שנאמר [שמות לח]: "

ונחושת התנופה

[שהניפו בני ישראל תרומה למלאכת המשכן]

שבעים ככר, ואלפים וארבע מאות שקל

-

שהרי כאן

[שאותם עודפים על הככרות עולים בסך הכל לכדי]

תשעים וששה מנה

,

ו

מכל מקום

לא מנאן הכתוב אלא בפרוטרוט

[לא עשה הכתוב מששים מנה ככר נוסף] ולא אמר: שבעים ואחד ככר ותשע מאות שקל -

ו

שמע מינה: מנה של קודש כפול היה

, ואין אלפיים וארבע מאות שקל עולים אפילו לככר אחד שהוא שלשת אלפים שקל.

דוחה הגמרא:

ודילמא פרטא רבה קא חשיב בככרי

, ואילו

פרטא זוטא לא קחשיב בככרי

, שמא לא מסכם הכתוב את השקלים לפי ככרות, אלא כשהוא מגיע לכלל שהוא מאה מנה, או לכל הפחות לפרט גדול שהוא עשר ככרות, אבל כשהסיכום אינו מגיע אפילו לעשר ככרות, אין הכתוב מחשב פרט קטן של ככרות, דהיינו ככרות בודדות שאינם מגיעות לעשר ככרות.

אלא אמר רב חסדא, מהכא

אנו לומדים שמנה של קודש כפול היה, דכתיב ביחזקאל מה:

והשקל

[הוא הסלע, יהיה]

עשרים גרה

[מעין; ומוסיף הכתוב לבאר כמה שקלים יהיה המנה:]

עשרים שקלים

, [ועוד]

חמשה ועשרים שקלים

, [ועוד]

עשרה וחמשה שקל

[סך הכל ששים שקלים]

המנה יהיה לכם

" -